בתקופת "צוק איתן" בן זוגי הטרי נעלם יום אחד, וחזר אליי משום מקום אחרי שבועיים לערך, חבול ופצוע, כשהוא לחלוטין לא מסוגל להביט בי או לגעת. את הקשר בינינו סיימנו תכף ומיד, פשוט כי לא הייתה לנו שום דרך אחרת להתגבר על המשבר. הוא היה צריך להתרחק מהכל, ואמר שראה שם דברים נוראיים, שאף אחד לא צריך לראות, באף גיל. אני בסך הכל הייתי בת 18 אז, שלבשה מדים ירוקים והצדיעה לדגל, וגם הוא. כעבור שבועיים בדיוק הכרתי במקרה לוחם הלום קרב נוסף, אלא שרק בדיעבד גיליתי את הפרט החשוב הזה. אותו הבחור שמע על הקושי שהיה לי עם הפרידה מהבחור הראשון, ובחר להמציא סיפור כיסוי כדי לא הסגיר את מצבו הנפשי, שהיה גם כן רעוע. אלא שמהר מאוד החלו להתגלות ולצוף סימני אזהרה – התקפי חרדה, מלמולים מוזרים, התכנסות פנימה, חרדות נטישה, וחוסר יכולת טוטאלי לשחרר ממני, בכל פעם שעמדתי לעזוב חזרה אל ביתי.
מכה כפולה מתחת לחגורה
"הלוחמות השקטות" של ישראל הן בנות הזוג של חיילים הלומי קרב, מועדון שלצערי לקחתי בו חלק, פעמיים ברצף. "צוק איתן" נפל עליי ועל חבריי הקרובים ביותר בערב שחור אחד, בקיץ החם של שנת 2014. כולנו היינו נערים צעירים והורמונליים אז, מלאי שמחת חיים. לצערי לא כולנו חזרנו כאלה לאחר המלחמה. בתור בחורה שתמיד הציקו לה על המשקל, מהסיבות הפחות ברורות – של התת ולא של העודף – תוך שבועיים של לחימה בקצין העיר איבדתי כמעט 6 קילו ממסת גופי. החרדות האינסופיות, המתחים, הידיעה שבכל רגע נתון יכול להגיע הצלצול האכזר, שחלילה יבשר על מותו של אחד מחבריי, זה גמר אותי. הייתי אז מש"קית נפגעים צעירה, בסך הכול בשבוע הראשון בתפקיד. המבצע התחיל בדיוק כשהמפקדת הישירה שלי השתחררה, כך שנאלצתי לנהל אירועים ולתפעל הודעות נפגעים באופן די חריג. הוקפצתי ליחידה פעמים רבות פשוט כי לא כולם ידעו אצלנו לתפעל הודעות כראוי, וההודעות לא חדלו מלהגיע. בשלב מסוים לא הספיקה כמות אנשי המילואים והתחלנו לפצל צוותים, להוציא קצינים לביצוע הודעות בזוגות ולא בשלשות. בכל פעם הם היו חוזרים ומספרים לי על ההודעה, על התגובה של המשפחה, על הצרחות... ואני הייתי יושבת בכיסא במשרד, ממשיכה להריץ הודעות ולקבל טלפונים, מנסה להסתיר את הדמעות.
>> יועצת זוגית ופסיכולוג מסבירים על השפעת פוסט טראומה על יחסים אינטימיים
במקביל למצב ביחידה ולתפקיד המאתגר, בן זוגי הלוחם נעלם לגמרי מאז כניסת הכוחות לעזה. המחשבות עליו הדירו שינה מעיניי, לא נתנו לי רגע של שקט. הכעס על המלחמה וההרג, לצד הפחד שהוא סובל, שקר לו. במשך שבועיים התהלכתי כמו רוח ביחידה, אטומה, חסרת תוכן. כעבור שבועיים הוא התקשר, וכל היחידה קפצה מאושר יחד איתי. הוא אמר ששחררו אותו הביתה, שהוא נפצע. אני הייתי בדיוק במשמרת לילה בבסיס.
המפקדת רצתה להזמין לי מונית כשגיליתי שהוא מחכה לי מתחת לבית, אלא שהחלטנו להיפגש למחרת. הוא הגיע לבית הוריי על הבוקר, בעודי כמעט אוכלת את עצמי מהתרגשות. ואז ראיתי אותו, עובר דרך הדלת. סימנים אדומים לאורך פניו ועל חזהו, מבט ריק בעיניו הגדולות. הוא לא הישיר מבט לרגע וגם לא נגע בי, רק התהלך כמו רובוט ישן וחורק, ובחדר אמר לי שהוא צריך להתרחק מהכל עכשיו, שהוא ראה שם דברים נוראיים. בכיתי מיד כאילו הודיעו לי שהוא מת, האדם שמולי ודאי היה נטול רוח חיים. לא יכולתי לנחם וגם לא לגעת, ובטח שלא להבין. הוא דאג להבהיר שלא אוכן לעולם להבין, אז אין שום טעם להסביר כלום ולא לתאר.
להיות חברה של לוחם הלום קרב
התופעות שמהן סובלים הלומי הקרב בארץ באות לידי ביטוי במגוון רחב של דרכים, ומשפיעות על תפקודם היומיומי. הקשר שנוצר ביני ובין הלום קרב אחר, לאחר הפרידה הטרייה, היה מעניין, עמוק ומפתיע. המקום הרגיש והפגיע של הלם הקרב תפס את שנינו אומללים, ונטולי יכולת לאהוב אהבה בריאה ואמיתית. בתור בת הזוג של לוחם הלום קרב, מצופה ממך להיות שם בשבילו, לחבק ולסלוח, ולבלוע את כל סימני השאלה שצפים – ושכנראה גם ייוותרו חסרי מענה לעד. אבל בנות הזוג של הלוחמים הן נושא חשוב ומרתק, שהושתק וכמעט לא קיבל קול בארץ, לאורך שנים.
כבר שבע שנים כמעט עברו מאז צוק איתן, אך רבים עדיין מדממים מבפנים מן החוויות הטראומטיות שלקחו איתם לבתיהם. הסגר המתמשך הולך ומחריף את הלם הקרב שרבים מהם סוחבים איתם במשך שנים. בשנה האחרונה הוצאתי רומן ביכורים, "נוודים", שבו ניסיתי לתת קול לאותם הלוחמים, וגם לאותן בנות זוג שנאלצות לעבור את המסע הזה יחד איתם, במטרה ליצור מודעות רחבה יותר אל התופעה והשלכותיה. כי הקורונה היא לא המלחמה היחידה שפקדה את ישראל, וכנראה גם ממש לא האחרונה.