את, שהתאהבת באדם שלם וקצת שבור.
את בטח מכירה את זה, כשהוא להוט... ומיני... וחושק בך... ואת כולך בעננים, כי כמה זה כבר קורה?
אחת להמון זמן.
כשאת נזהרת לא להגיד את המילה הלא נכונה... חוששת לכבות אותו, לאבד אותו למחשבות ההרסניות שלו...
ואם הגעתם למיטה... והשפתיים המדהימות והמתוקות שלו כבר בין הרגליים שלך, את משתדלת להישאר מאופקת למרות שהוא לוקח אותך לגבהים... אנחה חזקה או גניחה בזמן שהוא שם למטה, לא בקשר עין איתך, עלולה להבהיל אותו. להקפיץ אותו.
כשהוא כבר זקור לכבודך ומוכן להיכנס אלייך תצטרכי להסתכל לו עמוק בעיניים, לא לשחרר אותן לרגע, שלא יאבד את הריכוז לחרדות שעלולות לצוף.
לפעמים הוא יהיה נינוח יותר, ואז הוא ינוע לאט בתוכך... רגוע...
לפעמים הוא יהיה נסער ואת תצטרכי להניח יד עדינה על הירך שלו ולהזכיר לו את הקצב שנעים לך.
ולפעמים... לפעמים לא תהיה לך ברירה אלא להגיד בתקיפות "זה כואב לי."
לפעמים תצטרכי להגיד בקול יציב "תעצור."
כי לפעמים ברגע קטן של עונג את תאבדי את המבט שלו... או שצפירת מכונית תחדור מהרחוב לחדר הקטן והמוגן שלכם, המבצר שלו. או צרחה של נער סורר. או נפץ בליל פורים.
וברגעים כאלה, לפעמים, הפוסט טראומה תפציע בעוצמה, והוא כבר לא יראה אותך.
הוא יראה את ג'נין, את עזה, את לבנון... מה שעובד אצלכם.
הוא יראה מחבל. הוא יראה גופות. הוא יראה דם וישמע קולות נפץ
הוא ירגיש בסכנת חיים
במקרים כאלה, לפעמים יד תשלח אל הצוואר שלך. היד שלו... שמגנה עלייך בדרך כלל.
לפעמים הוא יצמיד את מצחו לשלך בכוח ויצרח.
לפעמים הוא פשוט יקרוס עלייך בבהלה ובבכי, מכווץ מפחד, עם הידיים מגנות על הראש.
במקרים הכי גרועים וקיצוניים את עלולה לחטוף אגרופים קשים.
וכשתצעקי "אתה מכאיב לי. תפסיק"- הכל יסתיים.
בבת אחת האישונים המורחבים יחזרו להיות ממוקדים, להביט בך, לראות אותך.
והוא יבהל. ויסתכל על הידיים שלו. ויסתכל עלייך.
ואז שוב על הידיים שלו.
הוא ישבר כשיבין שהכאיב לך.
לפעמים הוא יברח מהבית ויחזור אחרי שעות ארוכות עם עיניים אדומות מבכי.
לפעמים הוא יפול על הברכיים ויתחנן שתסלחי לו.
לפעמים הוא יעבור לישון בספה בלי לתקשר איתך.
המשותף לכל האופציות השונות הוא שהוא לא יסכים לשכב איתך בקרוב. זה עלול לקחת שבועות. אם הוא השאיר על הגוף שלך סימנים- זה יקח חודשים.
גם אם האימה כבר חלפה, גם אם הספה כבר ננטשה והוא חזר לישון לצדך, גם אם אתם שוכבים מכורבלים והוא מלטף אותך.
את תשלחי יד למכנס שלו ותרצי בכל לבך וגופך להעמיד את אהובך,
והוא ירתע ויסרב לך. הוא לא סומך על עצמו.
עדיין לא.
וחוזר חלילה.
*
"את, שהתאהבת באדם שלם וקצת שבור. את בטח מכירה את זה, כשהוא להוט... ומיני... וחושק בך... ואת כולך בעננים, כי כמה זה כבר קורה? אחת להמון זמן", כך פותחת את דבריה בדף הפייסבוק שלה מאי אוקסמן (השם האמיתי שמור במערכת). בהמשך הפוסט המרגש היא חושפת רגעים אינטימיים ביותר מתוך חדר המיטות שלה ושל בן זוגה - לוחם הסובל מפוסט טראומה.
"במקרים הכי קשים, את עלולה לחטוף אגרופים"
"אם הגעתם למיטה... והשפתיים המדהימות והמתוקות שלו כבר בין הרגליים שלך, את משתדלת להישאר מאופקת למרות שהוא לוקח אותך לגבהים... אנחה חזקה או גניחה בזמן שהוא שם למטה, לא בקשר עין איתך, עלולה להבהיל אותו. להקפיץ אותו", היא ממשיכה. "כשהוא כבר זקור לכבודך ומוכן להיכנס אלייך, תצטרכי להסתכל לו עמוק בעיניים, לא לשחרר אותן לרגע, שלא יאבד את הריכוז לחרדות שעלולות לצוף....לפעמים לא תהיה לך ברירה אלא להגיד בתקיפות 'זה כואב לי'. לפעמים תצטרכי להגיד בקול יציב 'עצור'".
שלי פורפר רוזן, עו"ש MA יועצת זוגית וסקסולוגית בהתמחות, תוכלי לפרט יותר על התופעה?
"פוסט טראומה, או בשפה המקצועית 'הפרעת דחק בתר חבלתית' (PTSD - Post Traumatic Stress Disorder), שייכת להפרעות החרדה. היא מתפתחת אצל חלק מהאנשים בעקבות חוויה של אירוע קשה שבו האדם נחשף לאירועים ממשיים שגרמו לו לאיום, או במקרה שחווה סכנת מוות, חבלה חמורה או פגיעה מינית. החוויה עשויה להיות גופנית או נפשית, וגם כתגובה לצפייה באירוע קשה. החוויה עצמה סובייקטיבית, ונחווית כאירוע קשה על ידי האדם עצמו. מאחר שמה שקשה עבור אחד לא בהכרח יהיה קשה לאחר, לא תמיד אפשר לצפות מראש מי יחווה הפרעת דחק כזאת".
"פוסט טראומה נגרמת על פי רוב כאשר אדם נמצא, או היה עד, לחוויה שבה השלמות הפיזית או הפסיכולוגית שלו היו בסכנה", מחדד נדב הריס, פסיכולוג קליני. "היא עלולה להיגרם גם כתוצאה משהייה ממושכת במהלך רצף של חוויות בעוצמה מתונה יותר, שהצטברותן שוחקת את יכולתו להתמודד עם השפעתן. ובהקשר הנוכחי, ייתכן שמי שחווה רצף של אירועים לא נעימים, אם כי לא מסכני חיים, במהלך שירותו הצבאי, יחווה בסופו של דבר פוסט טראומה. אגב, גם אובדן של חבר לקרב או מצב שבו הסובל נאלץ להתמודד עם תחושות אשם כתוצאה מפעולות אלימות שנאלץ לבצע במהלך השירות עלולים להיחוות על ידו באופן טראומטי".
הריס מסביר שתסמיני התופעה כוללים: חוויית חרדה וחוסר אונים, חוויה מחדש של אירוע טראומטי במלואו או באופן חלקי, זיכרון חי של האירוע שמחיה אותו מחדש, עוררות גופנית ו/או רגשית אך לעתים גם ניתוק רגשי מההווה ולעתים ניתוק משמעותי עד כדי דיסוציאציה (פגיעה במודעות אל מול המציאות).
האם הפוסט שהעלתה מאי משקף תמונת מצב טיפוסית במקרים כאלה?
"אכן לרוב התסמינים דומים, והם בדרך כלל באים לידי ביטוי בעוררות יתר ובעצבנות", מסבירה פורפר רוזן. "אדם הסובל מפוסט טראומה יחווה אותם באופן מתמשך, ללא קשר להופעת סכנה ממשית. כלומר, מספיק שייזכר באירוע הטראומטי, אפילו לא באופן מודע, כדי שגופו יחווה עוררות מסוג זה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בדופק גבוה, בהזעה, ברעידות, בשרירים מכווצים וכואבים ובתסמינים נוספים. למעשה, הגוף מפריש חומרים שקשורים בדחק ובעוררות, וזאת לעומת הפרשה פחותה של חומרים כמו סרוטונין למשל שקשורים ברגיעה". פרופר מציינת שייתכן שהסובל יהיה לחוץ, כעוס ועצבני יותר. כמו כן, הוא עלול לחוות קשיי שינה שיבואו לידי ביטוי בקשיי הירדמות או ביקיצות מרובות, ואף עשוי לחוות מחדש את התחושות שהתעוררו בעת האירוע. כך למשל עשויות לצוץ בראשו תמונות מהאירוע באופן בלתי נשלט, ריחות הקשורים לאותם הרגעים ועוד.
אני מניחה שזה משפיע גם על תחומים נוספים בחיים?
פורפר רוזן: "הסובל ינסה בדרך כלל לצמצם סיטואציות בחייו, על מנת שלא לחוות שוב ושוב את הטראומה. כך, הוא עשוי להביא את עצמו למצב של בדידות עצומה וחוסר אונים, פעולה שרק עשויה להכניס אותו למעגל בעייתי שממנו יתקשה לצאת. ככלל, ככל שיהיה לבד וישקע בבעיה ולא יהיה בקרבת סביבה תומכת, סביר שהטראומה תציף אותו אף יותר".
הריס: "לעתים הסובל מהבעיה עשוי להימנע מכל מה שיזכיר לו את החוויה הטראומטית. כך למשל לוחם הסובל מפוסט טראומה יימנע מלצפות בסרטים או מלהיפגש עם חברים מהצבא, משום שאלה מעוררים אצלו זיכרונות ותחושות קשים. הוא עשוי להימנע גם מכל פעולה שתגרום לעליית הדופק בגופו, כמו עלייה במדרגות או ריצה, כיוון שאז יתעוררו אצלו תחושות דומות לאלה שחווה בעת החרדה".
הריס מציין שלצד אלה קיימים גם היבטים של חוסר ויסות ורגזנות לצד תגובות אימפולסיביות, שעשויות להשפיע על כל תחום בחיים: עבודה, הורות ויחסים בינאישיים. "המצב הזה עשוי לגרום לשחיקה במשאבי ההתמודדות של הסובל ולהתיש אותו".
בפוסט מצוינת סיטואציה קשה ביותר, שבה הסובל מאבד שליטה ומכה את בת הזוג, האם התוקף אינו מודע למעשיו במקרה כזה?
"אכן, למרבה הצער במצב של פוסט טראומה מדובר בחוסר מודעות. בעזרת טיפול מתאים ונכון ניתן לנסות להבין מתי הטראומה תוקפת, וכך לאט לאט להצליח להשתלט עליה", מסבירה פורפר רוזן.
נדב הריס, מה כולל טיפול כזה ואילו עוד טיפולים קיימים בארסנל?
"מאחר שאירוע טראומטי, ההיזכרות בו והתחושות הנלוות אליו או אל ההיזכרות משפיעים גם על תחומים רבים נוספים בחיים, הטיפול בתופעה רב ממדי: ראשית, טיפול פסיכיאטרי שבמסגרתו הסובל עשוי לקבל מענה תרופתי יכול לסייע להפחית את חוויית העוררות וההיזכרות המחודשת, לגייס כוחות לתפקוד יומיומי טוב יותר ולהתמודדות עם החוויות הקשות ולשפר את השינה ואת התיאבון. עם זאת, איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי (APA) הגדיר כי הטיפול הראשון שיש להציע במקרי הפרעות חרדה ופוסט טראומה הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי: במסגרת טיפול זה המטופל לומד לאמץ שלל אסטרטגיות להתמודדות עם הקשיים שמעוררות הטראומה וההיזכרות בה.
גם טיפול פסיכולוגי קלאסי שאינו מובנה יסייע לתת מקום להיבטים שונים באישיותו של המטופל, לאתר את המנגנונים הפועלים אצלו בעת החרדה, ולאפשר לו להבין טוב יותר כיצד העניין משפיע עליו. כך, ניתן לשפר את המצב וכן לגרום למטופל להבין את החשיבות בקבלת סיוע ובבקשתו בעת הצורך".
תהליך מורכב הדורש מאמץ מבני הזוג
מעבר להתמודדות המורכבת שהאדם החווה את הטראומה נאלץ לעבור, נראה שגם בן הזוג הנמצא לצדו מתמודד עם מצב לא פשוט, כפי שתיארה מאי. בעניין הזה אומר הריס שלצד הטיפול הפרטני קיים מקום לבחון גם טיפול זוגי או משפחתי: "טיפול מעין זה יוכל להעניק תשומת לב ראויה לאינטראקציה שיש למתמודד עם הקרובים אליו. בכך יתאפשר להבין טוב יותר את המנגנונים שבהם ההתמודדות עם התופעה משתלבת במערכות היחסים הקרובות וכיצד לרתום את אלה כמשאב להעצמת ההתמודדות ולהפחתת הקשיים היומיומיים, כאשר המטרה היא להעניק גם לסובל וגם לבן הזוג כלים להתמודדות".
עם זאת, הריס מציין שטיפול זוגי או משפחתי הוא תהליך מורכב הדורש הרבה מאמץ מבני הזוג, וחשוב לדעת את זה לפני שניגשים אליו. "טיפול מהסוג הזה עלול לעורר קשיים רבים בקרב בני הזוג, שייאלצו להגיע אליו מלווים במטענים רגשיים הדדיים. ואולם, אחרי שמניחים את הדברים על השולחן ומטפלים בהם מהיסוד, המהלך עשוי להיות נהדר עבור בני הזוג ולסייע להם לפתור בעיות משמעותיות בחייהם הזוגיים. ומאחר שמדובר בנושא מורכב ורגיש, חשוב שהמטפל יהיה מיומן ובעל הרשאה מטעם האיגוד לטיפול משפחתי זוגי".
>> מצמצמים בפחמימות? 8 טעויות שאתם עושים
>> 25 הטיפים הכי חשובים לתזונה נכונה
>> עייפים? בואו לגלות איזה סוג עייפות יש לכם
ומה לגבי אלימות פיזית - כיצד אמור לנהוג בן הזוג לנוכח מקרים מהסוג שתואר?
"הפוסט מעורר סימפטיה ואמפתיה רבה לשני בני הזוג", אומר הריס. "אלה מנסים להתמודד בכל כוחם עם מצב רגשי קשה שנכפה למעשה על בן הזוג, לוחם ומתמודד אמיץ. למרות זאת, דרכי ההתמודדות שגייסו בתום לבם ומתוך רגישות רבה אחד לשנייה דווקא אינן משרתות אותם. כך, האלימות המתוארת בפוסט למעשה יוצרת סיטואציה של ריחוק, בעוד שכוונותיהם הראשוניות הן ליצור קרבה רבה יותר. ואכן, אלימות, ריחוק, תחושה שהיחסים אינם קרובים - כל אלה הם תמרור אזהרה משמעותי לפנייה לטיפול. מטפל מקצועי יוכל לסייע לזוג לבטא את הקשיים והחוויות וכן למצוא את הדרכים הפרטיות עבור כל זוג, על מנת לגייס את המשאבים הנדרשים לו להתמודדות".
ומה קורה כשרק אחד מהצדדים מעוניין בטיפול?
"כשמדובר בפוסט טראומה אין זה נדיר שאחד הצדדים מעוניין בטיפול בעוד שהשני לא", אומר הריס. "פעמים רבות בושה או תחושה של חוסר גבריות בהודאה בקושי מונעות מהסובל לפנות לטיפול. במקרה כזה, בהחלט מומלץ לבן הזוג שכן מעוניין בטיפול לא לוותר על העניין, גם אם זה כרוך בהתמודדות מורכבת. לעתים ניתן לטפל במערכת היחסים גם כאשר רק אחד מהצדדים מביע עניין בתהליך".
"בהנחה שהמצב משפיע בעיקר על תחום יחסי המין, מומלץ לשלב בהמשך גם טיפול מיני אצל יועץ מוסמך", מציעה פורפר רוזן.