"כל החושים הפכו פתאום יותר אינטנסיביים; המגע, הראייה, הריח. מתחת למסכת העיניים, בתוך המחשבות שלי, עמדתי מול השדים האפלים ביותר שבתוכי והסתכלתי להם בעיניים; הסתכלתי לאבא שלי בעיניים", איאן, בן 40, משחזר בהתרגשות את הטיפול "המשמעותי ביותר שעבר", תחת השפעת פטריות פסילוציבין.
מרבית חייו סבל איאן מדיכאון. תרופות אנטי-דיכאוניות וטיפולים פסיכולוגיים היו ועודם עניין שבשגרה עבורו. אולם, אף טיפול או תרופה לא נחלו הצלחה מספקת בהעלמת הפלאשבקים שחווה לעתים תכופות מדי, אלו המחזירים אותו לזיכרונות הילדות שלו, בדמות אביו המתעלל. לפני כארבע שנים, בנקודה שבה הדיכאון השתלט ונטרל כל פיסת חיים שאליה שלח ידיים לעזרה, נתקל איאן בסרטון יוטיוב של פרופסור רוברט קהרט-האריס, סרטון שהפך נקודה של תקווה ותפנית בחייו.
כמה חודשים בלבד לאחר שצפה בסרטון, הצטרף איאן לשורותיו של מחקר חדש הנערך באוניברסיטת אימפריאל בלונדון, בהובלתו של פרופסור קהרט-האריס. אותו המחקר, שבחן את הפוטנציאל הרפואי הטמון בפטריות פסילוציבין כנגד דיכאון, פרסם לאחרונה תוצאות מרשימות שעוררו גלים בעולם האקדמיה והרפואה.
פסילוציבין, החומר האקטיבי בפטריות המוכרות לנו כ"פטריות הזיה" או "פטריות קסם", מוכיח אפקטיביות קלינית לטווח הארוך, שתוארה על ידי כלל המטופלים שחוו אותה כתחושה של "איתחול". אותה התחושה מתבטאת למעשה בהשפעת הפסילוציבין על מעגלי המוח האחראים על עיבוד הרגשות והתגובה להם.
המחקר בדק כ-20 מטופלים שסבלו מדיכאון מתמשך, בממוצע של כ-18 שנים, שבמהלכן כשלו שלל ניסיונות הטיפול הקונבנציונליים שננקטו, דוגמת נוגדי דיכאון וטיפולים פסיכולוגיים. במהלך המחקר ניתנו למטופלים שתי "מנות" של פסילוציבין, האחת קטנה וניסיונית (10 מ"ג), והשנייה אינטנסיבית יותר (25 מ"ג), בהפרש של כשבוע אחד. השפעת הסם על המוח נבדקה דרך סריקות MRI שעברו הנבדקים לפני ואחרי הטיפול. מלבד שלושה מטופלים, שאצלם אובחן שיפור מועט בלבד, אצל מרבית הנבדקים השפעת הפסילוציבין ניכרה למשך תקופה של כחמישה שבועות ועד כשישה חודשים, שבמהלכם המטופלים לא סבלו מדיכאון כלל או חוו סימפטומים מינוריים בלבד.
הנחיות למשתמש: Turn on, tune in, drop out
לולא מיטת הטיפולים הממוקמת במרכז המעבדה, צופה מהצד עשוי היה לחשוב כי מדובר בכלל בכיתה שהומרה לסטודיו ליוגה; המחשבים מכוסים בדים צבעוניים, "מנורות מצברוח" ממלאות את מקומן של מנורות הפלורסנט, עציצים ושמנים ארומטיים מחליפים את הניחוח הקר של מרפאה. חברי קבוצת המחקר של אימפריאל, בהם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, נוירולוגים וחוקרי מוח, מספרים על הפוטנציאל הרפואי הטמון בפטריות פסילוציבין, ובעיקר, בחוויה המקיפה את הטיפול בהם.
קבוצת מחקר זו מהווה רק חלק ממה שנראה כמו קאמבק של הפסיכדליים לעולם האקדמיה הבינלאומית. שורת מחקרים עכשוויים המודדים את השפעתם של חומרים פסיכדליים מסוימים על הפרעות נפשיות כדיכאון, חרדה והתמכרות, תופסים בימים אלה תאוצה בשיח הציבורי ומתעקשים, אולי, לאתגר את עולם הפסיכיאטריה המסורתי.
פוטנציאל להתעוררות זיכרונות ורגשות מודחקים
"הסביבה שבה נערך הטיפול והתמיכה שקיבלתי לכל אורכו היו משמעותיות לא פחות מהסם עצמו", מסביר איאן. אל הסשן עצמו הגיע לאחר שורת מפגשים שבהם פגש את הצוות, ובמהלכם נבנו ביניהם יחסי קרבה ואמון אותם רואים המטפלים, ואיאן מאשר בהסכמה, כמשמעותיים ביותר לאפקטיביות הטיפול. במהלך הסשן איאן שכב על מיטת הטיפולים, מסכה מכסה את עיניו, ובאוזניו מתנגנים צלילים שנבחרו בקפידה, שהוא מתאר כמרכיב מרכזי בטיפול. גם היום איאן מאזין לעתים לאותו הפלייליסט, המחזיר אותו לחוויה העוצמתית שחווה, כשהוא מנסה להחיות את המשמעות שלה מחדש.
משני צדי המטופל יושבים המטפלים, הקרויים גם "מדריכים", הנוכחים לתמוך בכל שלב מאתגר יותר שעשוי להתרחש בטיפול, מה שיכול להיות מוגדר כ"טריפ רע". בחומר האקטיבי של הפסילוציבין טמון כאמור הפוטנציאל לעורר זיכרונות ורגשות המודחקים באדם, כאלו שההתמודדות איתם עשויה להיות מורכבת ואף לא נעימה. עבור איאן, זיכרונות ילדות כואבים מתקופה שבה אביו נהג להתעלל בו ובאחותו, כאלו שאינסטינקטיבית הוא נוטה להרחיק ממחשבותיו, צפו לנגד עיניו במהלך הטיפול ודרשו ממנו להיות נוכח איתם.
כחלק מההכנה לסשן, מודרכים המטופלים "להסתכל לפחד בעיניים", להביט באותן המפלצות שמבקשות לצוץ במהלך הטריפ ולעבוד איתן. בהכרח, לטענת החוקרים, אלו החווים התמודדויות מסוג זה במהלך הסשן הטיפולי, מדווחים על חוויה מיסטית חזקה יותר בטיפול וכן חווים תוצאות קליניות משמעותיות ועמוקות יותר בטווח הארוך. ד"ר רוז וואטס, פסיכולוגית קלינית מקבוצת המחקר של אימפריאל, מתייחסת להתמודדות האפשרית הזו כ"צלילה חיובית לסיוטים העמוקים ביותר באדם". הכלים המאפשרים למטופל לגבור על הנטייה האינסטינקטיבית שלנו במצב של התמודדות "לתקן" את הסיטואציה או "לברוח" ממנה, לטענתה, מדגישים את חשיבות הנוכחות של המטפל במהלך סשן עם פסיכדליים. איאן מאשר בדבריו: "תוך כדי החוויה הזו, שהיתה באמת נוראית, הבנתי עד כמה הפחדים שלי גדולים יותר מהאיום שהם מהווים בפועל. הייתי מוכרח לעבור דרך אותה האפלה כדי להגיע למקום השלו והמקבל שפגשתי לאחר מכן".
באופן גורף, כלל צוות החוקרים הדגיש בחשיבות יתרה את מנטרת ה-set and the setting, משמעותה סטטוס התודעה והכוונה של המשתמש, וכן הסביבה שבה נלקח הסם הפסיכואקטיבי. המושג הושרש במקור על ידי קבוצת המחקר של ד"ר טימוטי לירי באוניברסיטת הרווארד, שהייתה ראשונה ומובילה בחקר הפסיכדליים בשנות ה-60 הפרחוניות (1960-1963). דמותו השנויה במחלוקת של לירי תלויה כיום בין הזיכרון של נשיא ארה"ב דאז, ניקסון, אשר כינה אותו "האיש המסוכן ביותר באמריקה", לבין הוד והלל המיוחסים לפורץ הדרך שהיה בחקר התודעה והרחבתה באמצעות סמים פסיכדליים. אותה מנטרה מבדילה לטענת האקדמאים באימפריאל בין החוויה הפסיכדלית במסגרת טיפול מבוקר לבין חוויה עצמאית, העשויה לכלול קשיים ואף סיכונים פסיכולוגיים, מעטים אמנם, אך אפשריים.
עוד ב-mako בריאות:
>> איך הרסנו את המערכת החיסונית של הילדים שלנו
>> מגפה? בשבועות האחרונים נרשמה התפרצות שעלת
>> הסלפי שהסעיר את הרשת וחולל שינוי בעולם
הפרוזאק של הטבע?
ד"ר וואטס מסבירה כי בניגוד לתחושת הבידוד המאפיינת דיכאון, פסילוציבין מאפשר תחושה עמוקה של אינטגרציה. לדבריה: "פסיכדליים מאפשרים לנו גישה למצב תודעתי של חיבור. הם מאפשרים תחושה עמוקה של שחרור מרצף המחשבות הכלוא במוח שלנו, פתיחות ואחדות, הקיימים גם אצל אלו בינינו שלא סובלים מדיכאון בהכרח [...]. אמנם התחושה הזו לא נמשכת לנצח, אולי לכמה שבועות או חודשים, אך ההבנה האינטלקטואלית של החיבור הזה וההיכרות עם התחושה והמשמעות שלה מלווים את המטופלים גם אחרי". וואטס מתארת כי כלל הנבדקים דיווחו לאחר הטיפול על התעצמות משמעותית של תחושת חיבור ומיזוג לעצמם, לסביבה שלהם ולעולם בכלל. מפרספקטיבה פסיכולוגית, וואטס מעדיפה להשוות את השפעת הפסיכדליים למדיטציה ותרגולים דומים העובדים עם התודעה האנושית, אשר לטענתה עשויים להביא לתוצאה דומה ביותר.
אותה תחושה סובייקטיבית של חיבור שמתארת וואטס היא תוצר ישיר של שינויים המתרחשים בתקשורת הקיימת בין מעגלים שונים במוח תחת השפעת הפסילוציבין. ליאור רוזמן, דוקטורנט למדעי המוח בקבוצת המחקר של אימפריאל, מתאר שני תהליכים מרכזיים המתרחשים במוח במהלך השפעת הפסיכדליים. הוא מסביר: "יש רשת במוח של אזורים הפועלים יחד ומתקשרים ביניהם, הקרויה ׳רשת ברירת המחדל׳ (deafult mode network). הרשת הזו מיוחסת לתחושת העצמיות שלנו. תחת השפעת הפסיכדליים, הרשת מתפוררת זמנית וכך נוצרת התחושה הסובייקטיבית של איבוד העצמיות, שהיא משמעותית בטיפול".
במקביל לתרחיש זה, תחת השפעת הפסילוציבין נוצרים חיבור וגמישות בין חלקים במוח שלא נוטים לתקשר זה עם זה בדרך כלל. למשל, לדברי רוזמן, אותה ׳רשת ברירת המחדל׳ עשויה לתקשר עם אזורי המוח האחראים על הוןיזואליות, או על אזורים המעגנים בתוכם רגשות עמוקים. החוויה המיסטית, לטענתו, מתחזקת ככל שהמיזוג בין אזורים שונים, וכך גם בין העצמיות למרחב, עמוק ומשמעותי יותר.
במחקר הדיכאון הנוכחי, הדמיות המוח שנסרקו ב-MRI לפני ואחרי הטיפול בפסילוציבין הצביעו על שינוי משמעותי המתרחש באמיגדלה. אזור זה אחראי על עיבוד הרגשות במוח והתגובה שלו לאותם התחושות. רוזמן מסביר: "כידוע, תרופות נוגדות דיכאון מפחיתות או מנטרלות את פעילות האמיגדלה כלפי רגשות שליליים. רבים מבקרים את אותן התרופות על היותן מקהות חושים ומדחיקות רגשות [...]. עם פסילוציבין למעשה, אנחנו מנסים לגרות ולעורר תהליך רגשי עם הסם ועם הסביבה שבה הוא נלקח, בליווי צמוד ותומך של המטפל". לדבריו, חוויית הרגשות במלואם וההתמודדות האפשרית עם מה שנקרה במהלך הסשן הטיפולי מובילים לתהליך התמודדות עמוק עם השלכות חיוביות ניכרות לטווח הארוך.
"יותר מדי דעות קדומות, פחות מדי מדע"
שנתיים חלפו מאז הסשן שעבר איאן. מעבר לתחושת הרוגע הנעים והזר כמעט שאפפה אותו, הוא מתאר תחושה של חיבור, אהבה עצמית ובעיקר קבלה. שלושה חודשים תמימים חלפו לאחר הטיפול ואיאן עדיין היה "נקי מדיכאון", כפי שהוא מספר. עד כחצי שנה אחרי הטיפול הדיכאון נכח בצורה מינורית ביותר, ורק כשנה לאחר מכן חזר לנוגדי הדיכאון. לדבריו: "לזמן מה חייתי במה שהרגיש כמו בועה מזויפת של אושר. עדיין חוויתי רגעים קשים ומחשבות מאתגרות, אבל הייתי שלו. בסופו של דבר חזרתי אמנם לדפוסי ההתנהגות והמחשבה הקודמים שלי, וכך גם לדיכאון, אבל החוויה שעברתי מלווה אותי עד עכשיו. זה מנחם ונותן תקווה לדעת שיש בתוכנו חמלה, גם ברגעים שקשה או בלתי אפשרי לגשת אליה". לדעתו של איאן, טיפול בפטריות פסילוציבין אינו מתאים לכל אחד, אך חשוב שיהיה נגיש כטיפול אפשרי, לצד אלו הקיימים בשוק.
פטריות הפסילוציבין משתייכות לקבוצת הטריפטמין ונמנות עם שורת הסמים הפסיכואקטיביים הפועלים על שינוי ההכרה וחוויית המודעות של המשתמש. כמו גם LSD ומסקלין, הפופולריים בקרב צרכני הפסיכדליים, הפסילוציבין מהווה אגוניסט לקולטן סרוטונין, המקושר לרגשות ולמצב הרוח שלנו. לצד זאת, פסיכדליים בהכרח אינם ממכרים ואינם מייצרים תלות, בשונה מסמים אחרים, מאלכוהול ומטבק. למעשה, סמים פסיכדליים מוגדרים כאנטי-התמכרותיים ואף מוכחים כבעלי פוטנציאל ריפוי וגמילה משמעותי במקרי התמכרות קשים.
ד"ר דיויד לוק, פסיכולוג מאוניברסיטת גרינוויץ' החוקר את הפוטנציאל הרפואי של פטריות פסילוציבין לצד LSD (אסיד), טוען כי הטאבו בדבר הפסיכדליים הוא תוצר של "יותר מדי דעות קדומות, ופחות מדי מדע". הוא מסביר: "הסיבה שפסיכדליים אסורים ואינם חוקיים טמונה בתרבות ובהיסטוריה. עידן ניקסון והמלחמה בסמים של שנות ה-60 היו למעשה היסטריה ציבורית שהובערה על ידי הממשלה האמריקאית והמדיה. הבעיה העיקרית באותה התקופה הייתה חוסר המודעות, שהוביל רבים לשימוש בעייתי בסם". השימוש הנרחב בפסיכדליים שצבע שנות ה-60 בצבעים עזים של מרד נעורים ואנטי-ממסדיות, הוביל כנראה לאותה הבהלה, ובשנת 1971 הוצאו הפסיכדליים מהחוק בארה"ב ולאחר מכן, במרבית מדינות העולם.
כיום, סמים פסיכדליים מדורגים כסמים מדרגה א', "scheduele 1". משמעות הדבר היא שהשימוש בסמים אלו מהווה עבירה פלילית, וכי נדרשת בירוקרטיה נוקשה על מנת לערוך ניסויים אקדמאיים ורפואיים עם חומרים אלו. ד"ר לוק מוחה על הרגולציה המחמירה. לטענתו "הסטנדרט הבינלאומי לדירוג סמים מתייחס ל-א' - האם הם ממכרים, וב' - האם אין בהם שום פוטנציאל רפואי. בהכרח, שני הגורמים האלו אינם חלים על הפסיכדליים". יתר על כך, ד"ר לוק מתייחס לכישלון ניכר של קמפיין המלחמה בסמים, אשר באופן מוכח לא הפחית את כמות השימוש בפסיכדליים, רק העביר את השליטה בהם לשוק שחור ולא מבוקר. לוק עצמו היה חלק ממחקר שמצא כי מנה אחת מבוקרת של פטריות פסילוציבין יכולה לגמול לחלוטין התמכרות מניקוטין. הוא מדגיש במחאתו כי פטריות פסילוציבין "הורגות אפס אנשים בשנה", בעוד "טבק הורג מאות אלפים מדי שנה". למעשה, מדי שנה בעולם, ממוצע של כ-6 מיליון אנשים מתים כתוצאה של צריכת טבק.
"אין תרופות פלא", מסכם איאן. "אני גם לא מתנגד לכדורים נוגדי דיכאון. להפך, הם הצילו את חיי לא פעם. נוגדי דיכאון יכולים לתת לך הפסקה מאותם סימפטומים שאתה חווה בדיכאון, ולפעמים זה כל מה שאתה צריך. פסילוציבין עושה את ההפך הגמור, אבל הוא נוגע בבסיס הבעיה, מה שנשאר איתך לטווח הארוך יותר. אפשר לתאר זאת כאילו שנוגדי הדיכאון הם פקק שעם, השומר את הרגשות והמחשבות האפלים בפנים, בעוד פסילוציבין הוא פותחן לאותו הפקק". עם הכוחות המתאימים והליווי הנכון, התוצאות ידברו בעד עצמן.