אם היו מבקשים מכם לתאר את מצבם הנפשי של הישראלים, רוב הסיכויים שהייתם מציירים תמונה קשה: אנשים עצבניים, מוטרדים ועייפים, שסובלים מהפרעת שינה קולקטיבית וחיים במצב של סטרס קבוע. בכל זאת, במדינה הקטנה שלנו יש כמות דאגות שנראה לנו שעשויה להספיק לעולם שלם, החל מהמרוץ של איראן לעבר פצצה גרעינית ועד למחירי הקוטג' והדיור.
אלו גם היו הנחות היסוד שיצאנו לבדוק בכתבה שלפניכם, ואפשר בהחלט לומר שהנושא הדיר שינה מעינינו. עד שהתחלנו להתבלבל עם העובדות. מתברר שאולי אנחנו עצבניים ועייפים, אבל לא יותר משאר תושבי העולם המערבי. רק שלנו יש כלי ייחודי שעוזר לנו להתמודד עם התופעה.
אז מה גורם לנו להיות אופטימיים, להמשיך ללדת ילדים ולרכוש להם דירות, למרות הצרות שפוקדות אותנו, שנה אחר שנה?
* לעוד מדריכים לאורח חיים בריא – היכנסו לפורטל הרפואה Infomed
"ישראל היא ההוכחה לכישלון תיאוריית הלחץ"
"מצב הפרעות השינה והמחסור בשעות שינה אינו שונה בישראל משאר מדינות אירופה או ארצות הברית", מצהיר פרופ' ירון דגן, מנהל המכונים לרפואת שינה באסותא. "מעבר לכך, תוחלת החיים בישראל היא מהארוכות בעולם. כנראה שהלחץ החיצוני אינו מפריע לנו, ואנחנו ההוכחה לכישלון תיאוריית הלחץ".
תיאוריית הלחץ, אליה מתייחס פרופ' דגן, קושרת התהוות של מחלות שונות, כמו מחלות לב וכלי דם, מעי רגיש ומחלות נוספות לחיים מלאי לחץ, סטרס, מתח. אך בישראל, כאמור, למרות שהלחץ והסטרס הם בני בית, הנתונים מראים כי תוחלת החיים היא בין הארוכות בעולם, ובאופן כללי מצבנו הבריאותי טוב יחסית.
"כל המחקרים שבדקו הפרעות נפשיות בארץ, מצאו שאין אצלנו יותר לעומת שוויץ, למשל", מסכים פרופ' צבי זמישלני, מהמחלקה לפסיכיאטריה, הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב, לשעבר מנהל בית החולים "גהה". "אנחנו רגילים ללחץ. יש אנשים שמוכרחים לעבוד תחת לחץ, כמו מנכ"לים ופקחי טיסה. התרגלנו לשמוע חדשות, והלחץ האובייקטיבי פחות משפיע עלינו".
"קחו למשל את ניצולי השואה ששוחררו מהמחנות", מוסיף פרופ' דגן. "כל פסיכולוג שהיה ניצב בפתח המחנה היה מכריז עליהם כלא שפויים אחרי כל מה שחוו ועברו. והנה, מרביתם נישאו, הקימו משפחה, ילדו ילדים, בנו את המדינה".
-אבל בתקופות של מלחמה ומשבר, כמו במבצע צוק איתן, אנשים מדווחים על עלייה במתח ובחרדה. זה לא מוכיח שבכל זאת יש משהו בתיאוריה?
"כבר במלחמת המפרץ הראשונה התיאוריה הזו נבדקה והוכחה כלא נכונה", קובע פרופ' דגן. "פרופ' פרץ לביא (נשיא הטכניון היום, ומי שהקים את המעבדה לחקר השינה בטכניון. א"ע) שהוא מומחה שינה בינלאומי, בדק את שנתם של 40 נבדקים באמצעות אקטיגרף ומצא שבכל פעם שהייתה התראה ונפילה של טיל, הנבדקים התעוררו - ומיד אחר כך חזרו לישון ללא הפרעות".
"זה נכון שכל גורם לחץ דורש מהגוף מנגנוני התמודדות והסתגלות, כשמדובר בלחץ סובייקטיבי, פנימי, אבל מתברר שלחץ אובייקטיבי, חיצוני, דווקא לא עושה לנו את זה, כפי שיעידו אותם אנשים שעובדים תחת לחץ באופן קבוע", מוסיף פרופ' זמישלני.
- אז מה המסקנה, שלחץ מחסן אותנו?
פרופ' זמישלני: "כן, בהחלט. אנחנו מתרגלים. הלחץ האובייקטיבי הוא חלק מהחיים שלנו וכבר לא משפיע עלינו. להיפך, אם מהדורות החדשות יפתחו בידיעה על פסטיבל אוכל, כמו בארצות הברית, למשל, נירדם משעמום".
פרופ' דגן: "המסקנה היא שאנחנו אנשים רגועים, במידה דומה מאוד לשאר תושבי העולם המערבי. ושלמרות שכל הזמן אנחנו מחפשים קשר בין סטרס למצב הביטחוני ולמלחמות, הוא לא באמת קיים. לכן הגיע הזמן לחשוב ולבחון מחדש את תיאוריית המתח. זו תיאוריה שהייתה מאוד אופנתית לפני עשור או שניים, סיווגו אנשים לפי טיפוס A וטיפוס B, ניסו לאפיין מי מועד לחלות במחלות.
"אני סבור שהתיאוריה הזו כשלה וצריך לרדת ממנה. המחקר של פרופ' לביא מזים אותה. אני סבור שהכיוון הוא הפוך לגמרי: יש בלחץ ובמתח משהו מחסן. אני מאמין שאם בשוויץ היו חווים נפילה של טילים, התושבים היו בלחץ רב, לא ישנים בלילות, סובלים מחרדה. אבל אנחנו שמורגלים בהתמודדות עם מצבי איום - מגיבים טוב יותר. תוחלת החיים שלנו היא מהארוכות בעולם, למרות כל הלחץ. והפרעות שינה בישראל? מרביתן מתרחשות על רקע של קשיי נשימה בשינה".
>> עוד בmako בריאות:
יצאנו לבדוק: איזו גבינה הכי בריאה?
איך יוצאים מזה? מהם תסמיני הדיכאון ואיך עוברים את זה
כאב הראש המתמשך שכמעט נגמר במוות
הישראלים בדיכאון? להיפך!
אבל מסתבר שבישראל לא רק שהתושבים לא נמצאים בסטרס וחרדה, כמו שאולי הייתם מצפים – הם גם מאושרים יותר ממרבית חבריהם למדינות העולם המערבי. "אכן, ישראל היא מהמדינות המאושרות ביותר בעולם", מסכים ד"ר טל בן-שחר, פסיכותרפיסט,מרצה וחוקר ישראלי בנושאי פסיכולוגיה חיוביתואושר, ראש מרכז מייטיב, הבינתחומי הרצליה. ואכן, הנתונים תומכים בהצהרה שלו: תוחלת החיים שלנו היא מהגבוהות בעולם – הגברים נמצאים במקום הרביעי אחרי איסלנד, שוויץ ואוסטרליה והנשים נמצאות במקום מכובד באמצע. על פי מדד איכות החיים במדינות ה-OECD ישראל נמצאת בקבוצה המרכזית ביחד עם מדינות כמו ארצות הברית, גרמניה, פינלנד, צרפת, יפן ודרום קוריאה.
-איך מסבירים את זה שאנחנו מאושרים כל כך? על פי ההיגיון הישר אנחנו אמורים להיות אנשים כועסים, רוטנים, מיואשים וחרדים, לא?
"יש לנו מערכת תמיכה חברתית חזקה, קשרים חברתיים ענפים", מסביר ד"ר בן-שחר. "הישראלים שמים דגש עצום על קשרי משפחה וחברים, וזה משרת אותנו בשני מישורים: מבחינת שמירה על רמת איכות החיים, ומבחינת התמודדות עם מצבי לחץ וקשיים אחרים.
"סטרס בפני עצמו אינו דבר רע. כשמאמנים את השרירים בחדר הכושר, למשל, זה סוג של סטרס שמופעל עליהם, והוא זה שמעודד אותם להתחזק. מבחינה פסיכולוגית זה אותו הדבר: סטרס יכול לחזק אותנו, לעשות אותנו עמידים יותר. הבעיות נוצרות כשיש סטרס, אבל אין צמיחה, אין החלמה. בחדר הכושר אם השריר לא מתחזק ומחלים, יש חשש לפציעות ספורט. אותו הדבר מבחינה פסיכולוגית: התמיכה שמקבלים מבני משפחה וחברים היא גורם מעצים שתורם להחלמה, בתנאים וברמה מסוימת".
-אז מה, ילדים זה באמת שמחה? ומה עם מי שאין לו ילדים ומשפחה, הוא מאושר פחות?
"אם מגדירים אופטימיות כיכולת לראות את חצי הכוס המלאה, לראות יותר את האירועים החיוביים מאשר השליליים, הניסיון שלי לא מאשר שהישראלים הם אופטימיים למדי. נהפוך הוא. להערכתי, אנחנו יותר מאחרים נוטים להיות ביקורתיים, מתקשים לראות את החלק החיובי, וכתוצאה מכך גם פחות מפרגנים, לאחרים ולעצמנו", טוען הפסיכולוג חיים עמית. " ואולם, אם מגדירים אופטימיות כנטייה להעריך בצורה מופרזת את סבירותם של אירועים חיוביים ולהמעיט בהערכתנו את סבירותם של אירועים שליליים, כפי שכותבת ד"ר טלי שרוט בספרה 'אשלית האופטימיות', הרי נראה לי שהישראלים הם אלופי האופטימיות!
"נראה לי שהישראלים אכן מאמינים שלמרות שהמצב גרוע, יהיה טוב. זה קשור לנטייה הגנטית אולי שלנו של 'סמוך' ו'יהיה בסדר'. ההסבר שלי שונה מההסברים המקובלים של המשפחתיות הישראלית הרבה, עובדה הנכונה בפני עצמה, אלא לשימוש מופרז שאנחנו עושים במנגנון הגנה של הדחקה. האופטימיות שלנו היא צורך הישרדותי במצב האיום הקיומי המתמיד שאנו מצויים בו. היא עוזרת לנו להתגבר על חרדות ותחושת איום, ולהעז להתמודד בחיים".
"זה לא רק משפחה וחברים, זה הרבה מעבר לכך", טוען גם פרופ' זמישלני. "יש לנו אידיאולוגיה משותפת, והיא שנותנת לנו עמידות במצבי טרור ממושך, כמו מטחי טילים. במחקר שהשווה הפרעות נפשיות בעוטף עזה לעומת תל אביב נמצא שבעוטף עזה יש הכי פחות פסיכופתולוגיה, למרות שהם חשופים יותר לאש. ההסבר הוא שתושבי הדרום חדורי אידיאולוגיה קהילתית ודתית. כשיש מטרה, יש גיבוש ועמידות.
"מחקר אחר השווה תושבי קיבוצים לעומת תושבי ערים, ומצא שהקיבוצניקים יותר עמידים בזכות האידיאולוגיה המשותפת והאחריות ההדדית. המסקנה היא שאוכלוסיות חדורות אידיאולוגיה וקהילות הומוגניות עמידות יותר לעומת אוכלוסיות עירוניות, שבהן משפחות חיות לחוד ויש פחות תחושה של שייכות".
ותודה לאיום האיראני
מכל הדברים הללו נראה כי האיום האירני, כשם גנרי לכל הצרות שיש לנו מבפנים ומבחוץ, הוא חיוני להמשך ההישרדות שלנו. האם זה אכן כך?
"האיום האירני, כפי שאת מגדירה זאת, זה למצוא אויב משותף, להתאחד סביב אידאולוגיה משתפת. לחלק מהעם זה גורם מלכד, ואילו על אחרים זה לא עובד. במדינת תל אביב האיום האירני קצת נשחק כשאין לך אפשרות למצוא דירה ראויה".
-אז אולי כולנו בעצם דור שני, שלישי ורביעי לשואה?
"זה נכנס לסעיף הכללי של אידיאולוגיה משותפת", קובע פרופ' זמישלני. "הקמנו מדינה למרות הכל ואנחנו מוכנים להילחם בשבילה כי אחרת ישמידו אותנו. השואה היא חלק מהלכידות ומהמורשת המשותפת".
-קצת מטריד לחשוב שהאושר והאופטימיות שלנו מתבססים על אסון ועל הישרדות, לא?
"חלק מהאופטימיות הלאומית צריכה להינתן על ידי החזון. איכות החיים שלנו הרבה פחות טובה מאשר במערב אירופה. הכלכלה, התחבורה, שעות הפנאי, הנימוס - החיים שם הרבה יותר נוחים וקלים.
"כשאני ובני דורי יצאנו ללימודים בחו"ל וביקשו מאתנו להישאר שם, רובנו חזרנו לארץ. לא רצינו להיות 'נפולת של נמושות'. אבל כיום הילדים שלנו עוזבים, וזה מקובל. אם המדד הוא של עזיבת בנינו, כנראה שיש לנו בעיה. אם נאבד את נכס הלכידות הלאומית אנחנו בצרות".