בשבוע שעבר הייתה לי שיחה עם המו"ל שלי. התקשרתי אליו בלחץ שעדיין לא קבענו סבב יח"צ בחנויות הספרים. הרגשתי שאני לא עושה מספיק כדי לקדם את ספרי החדש. "איך עדיין לא קבענו סבב חנויות כזה כמו שכל סופר מתחיל עושה"?? למזלי, הוא רק חייך דרך הטלפון (כן, אני שומעת חיוכים דרך הטלפון) והרגיע אותי. "את לא צריכה שום סיבוב, הספר נמכר מעצמו, את יכולה להמשיך לישון צהריים בכיף".
בן רגע, המשפט הזה הפך לפנס שהאיר את יומי. הבנתי שפשוט שכחתי, נפלתי לתחושת ה"לא מספיק" המוכרת והמו"ל החמוד שלי, אינו אלא תזכורת מאלוהים, שבלי מילים לחש לי - "תנוחי כפרה, עשית יפה, עשית מספיק, עכשיו תורי".
כמה פעמים אנחנו נופלים לתחושת ה"לא מספיק" - לא עושים מספיק, לא טובים מספיק, לא יפים או חכמים מספיק?! הרגעים האלה הם רגעי שכחה, בהם אנחנו שוכחים מי אנחנו, ומה המקור של החומר האנושי ממנו אנחנו יצוקים. אלה רגעים בהם אנחנו נופלים לאשליית הנפרדות, אשליית הנבדלות, שיכולה להיות כואבת ומייאשת כל כך.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
הטוב, הרע והמכוער - הגרסה האמיתית
אבל תנו לי להרגיע אתכם, אתם לא לבד. תחושת הנפרדות היא גדולה ורחבה ומשותפת למשפחת האנושות כולה. הייתי אומרת שהיא מתחילה עוד אז, בגירוש שלנו מגן עדן, ברגע הזה שמלהיות כל יכולים, רוח גדולה, חלקיקי אלוהים חיים, אנחנו נזרקים כאן לגוף חומרי בן יומו, נופלים לתוך אשליית המציאות שמספרת לנו שאנחנו נפרדים - מאלוהים, מעצמנו, וכמובן אחד מהשני, ושם בעצם מתחיל הגיהנום. שם מתחיל הכאב האדיר שנעוץ בשכחה.
העניין עם המציאות הזאת שהיא יכולה להיות חזקה מאוד, משכנעת מאוד, אבל אם רק תעשו חיפוש קליל בגוגל, או לחילופין תראו שוב את "המטריקס", תגלו שגם המדע כבר יודע להסביר שמדובר בלא יותר מאשלייה. אשליית החיים שגורמת לנו לשכוח את הרוח המפעמת בתוכנו ואת העובדה שאנחנו חלק בלתי נפרד מהבריאה. כשאנחנו שוכחים את זה, אנחנו נופלים מיד לתחושה - שאנחנו לא ראויים - שמלבד הסבל המיידי שהיא מייצרת, היא גורמת לנו גם מאוד מאוד להתאמץ. שם אנחנו פוגשים הקטנה עצמית, תחושת חוסר אונים וקורבנות, ולא פעם מתחננים שמישהו מבחוץ יושיע אותנו, יציל אותנו, מתפללים לאל הטוב שיגאל אותנו מעצמנו. אבל צר לי לבשר לכם שזה לא תפקידו של אלוהים. ולמעשה לא תפקידו של אף אחד אחר חוץ משלנו עצמנו. אף אחד אחר לא יוכל להציל אותנו, זהו תפקיד השמור לנו, ולצורך כך כדאי שנדע וניזכר בכוחנו ובאבק הכוכבים שהוא ה-DNA שלנו.
להיות אלוהים, זה לא רק אורות ונצנצים. אלוהים זה הכל, הטוב, הרע והמכוער. כן כן, גם מה שבעיניים אנושיות מתפרש כ"רע" ו"מכוער" , גם הוא חלק מהמושלמות הבריאתית. כשאנחנו "מחלקים" את המציאות לטוב ורע אנחנו בעצם נופלים שוב להפרדה, וזה, אם תשאלו אותי אחת העוולות הגדולות שאדם יכול לחטוא בהן.
על מנת לחלץ את עצמנו מהמקום הזה, עלינו להתחבר למקור ממנו באנו, להיזכר בחומר האחד ממנו כולנו יצוקים. אמנם אנחנו דגמים שונים, תבניות אנושיות בצבעים ומידות מגוונות, ובו זמנית, כולנו ראויים במידה שווה! עשויים מאותה אדמה, שבתוכה נושבת אותה רוח אלוהית המפיחה בנו חיים. כולנו פאר היצירה, פיסות אמנות של האמן הגדול מכולם. כשאנחנו נזכרים בכך אנחנו מיד מזדקפים ומתחברים לכוחות המפעמים בנו. מתהלכים בעולם בתחושת "ראויות", ובהתאמה, הסרט הזה שנקרא "מציאות" מחייך אלינו בחזרה!
"הדימוי העצמי הופך להיות הגורל של החיים" (לאו צה)
חשבו רק מה קורה בחיים שלכם כשאתם משדרים תדר של "ראוי", איך זה משפיע על תחושת הערך העצמי, על השפע הכלכלי, על מצב הזוגיות שלנו, ועל כל איזור ותחום בחיינו. לאו צה היטיב לומר זאת בספר הטאו: "הדימוי העצמי הופך להיות הגורל של החיים"!
אבל איך עושים את זה? איך מתחברים לתחושת הנשגבות ולומדים להרגיש "ראויים"?
אז כמו שאמרתי, קודם כל נזכרים. כל עוד אנחנו מחזיקים באשליית הנפרדות, רואים את עצמנו כיישות נפרדת מהעולם, וממשיכים לחפש את התשובות בחוץ, אנחנו לא נמצא, כי אנחנו פשוט מחפשים בכיוון הלא הנכון.. האמת נמצאת בפנים, האישור נמצא בפנים, התשובות נמצאות בפנים ולכן התחילו בלהסיט את המבט פנימה.
דבר שני, נצטרך להתחבר שוב לקול הפנימי שלנו, וזה אומר לנקות את כל התבניות, דפוסי החשיבה והתפיסות שחינכו אותנו להאמין בהן. מהרגע בו אנחנו נולדים, אנחנו לומדים להוריד ולהנמיך את הקול הפנימי האותנטי שלנו ובכך בעצם אנחנו הולכים ומתרחקים מהתחושה שאנחנו ראויים. אנחנו חונקים את האותנטיות שלנו, מחביאים את האמת ונופלים פעם אחר פעם לריצוי רק בשביל שיאהבו אותנו. ואיך חוזרים למקום הזה? מתחברים לילדים הפנימיים שעדין מתקיימים בתוכנו. קחו לדוגמא ילדה בת שלוש. היא אוכלת בהתאם לרצונות הפנימיים שלה, מסתכלת במראה ולא שופטת את עצמה, לא מתעסקת בדימוי גוף וכן, היא גם לא תהסס להשתטח על הרצפה באמצע הקניון על מנת להשיג בכל דרך את מה שהיא רוצה, גם אם זה לא ממש "מנומס". היא לא חושבת מה יחשבו עליה, איך היא תיתפס בעיני החברה, היא משוחררת מכל עול חיצוני.
המקום הזה קיים בכולנו, אך ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מכסים אותו בעוד ועוד שכבות, תבניות ודפוסי חשיבה של "צריך", "חייב", "אסור", ו"נכון". כל כך הרבה פעמים אנחנו מתנהגים לא כמו שבאמת היינו רוצים, כל כך הרבה פעמים אנחנו חוטאים לעצמנו, לאמת הפנימית שלנו, רק בגלל מוסכמות חברתיות או "מה יגידו".
עכשיו ברור שאני לא אומרת לכם להתחיל לבכות באמצע הקניון ולהשתטח על הרצפה בהתקף טנטרום אם לא קיבלתם את מה שאתם רוצים, אבל אני כן רוצה שתעצרו לרגע, תנקו את האבק ותתחקו אחר הקול הפנימי האותנטי שלכם. הקשיבו לו, תנו לו לספר לכם את כל התשובות שאתם מחפשים. הוא יודע הכי טוב מה אתם רוצים, מה טוב לכם, מה בא לכם ומה יקח אתכם אל עבר ההתפתחות הבאה שלכם.
תהליך ההתרחקות מהקול הפנימי הוא תהליך ארוך ורב שנים. ככל שנרשה לעצמנו פשוט להיות מי שאנחנו, להתחבר לאמת שלנו, לפשטות הילדית המתוקה שעדין מתקיימת שם ללא קשר לגיל הכרונולוגי שלנו, ככל שנחזיר עטרה ליושנה - כך נחוש ראויים מעצם היותנו. בלי להתאמץ. ככה, בדיוק בדיוק כמו שאנחנו. במצב הזה אנחנו כמעט ולא נדרשים למאמץ, אנחנו מחוברים לכוחות האדירים של החיים, ולעצמנו.
יהלום לא מושלם - אבל שלם!
כשאנחנו מרגישים ראויים, משמע אנחנו חיים בפעימה אחת עם הבריאה. אנחנו נזכרים שאנחנו חלק מדבר גדול יותר מאיתנו עצמנו, אנחנו מבינים כי לנו ולבריאה יש אינטרס זהה - התפתחות, ולכן כוחות הבריאה תמיד ירצו בטובתנו ויפעלו לשם כך. תחשבו על זה כמו על גוף שמזין את כל התאים שלו. הרי למזלנו הטוב אנחנו לא צריכים לדאוג שהתא בבוהן הקטנה יקבל את ההזנה לה הוא זקוק על מנת להתקיים, נכון? זהו ה"אינטרס" של גופנו שכל המערכות בו יתפקדו כהלכה, וזה קורה מעצמו. כשם שהגוף הוא מערכת הוליסטית, שלמה, שדואגת לכל הפרטים הקטנים, כך גם אינטלגנציית-העל של הבריאה. אנחנו גוף אחד ואנרגיה אחת שמחברת את כולנו ודואגת לכל צרכינו.
ברגע שניזכר בכך שאנחנו חלק משלם גדול, ניזכר גם במטרה היחידה לשמה הגענו לחיים האלה - פשוט ליהנות. ולהיות מי שאנחנו - יהלום גולמי, לא תמיד מהוקצע ומושלם- אבל היהלום הכי בוהק ושלם!
איפה מדליקים כאן את האור?
המשוררת האלוהית זלדה מיטיבה לתאר זאת בשירתה: "פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו". אני מגדירה את זה כהבדל בין עיניי השכנים לעיניים של האינסוף. ואני שואלת אתכם באילו עיניים אתם מתבוננים על עצמכם? בעיניים מקטינות, מבקרות מורידות, ב"עיני השכנים" שהן תמיד חיצוניות לנו, או בעיניים של אלוהים? וגם אם אתם לא מאמינים באלוהים, או מעדיפים לקרוא לו בשמות אחרים - טבע, אנרגיה בריאה, הכל אותה מהות, אולי יהיה לכם קל יותר לחשוב עליו כעל דמות הורה אולטימטיבי. הרי אתם הרי יודעים איך אתם מסתכלים על הילדים שלכם, אתם אוהבים אותם באהבה ללא תנאים, ולא משנה הרי מה הם יעשו, נכון? זה המבט שאני רוצה שתסגלו גם על עצמכם.
בימים אלה שנה חדשה מתחדשת עלינו לטובה ובואו נסכים שלא צריך יותר ממבט חטוף במציאות בשביל להבין שהיא יכולה להרגיש כמו תהו ובוהו וכאוס על פני תהום… אבל אל לנו ליפול לתהומות החשיכה, תהומות השיכחה. אין זמן מתאים יותר מהרגע הזה להדליק את האור. ולהיזכר שאנחנו ראויים מעצם היותנו. קבעו לעצמכם תזכורות, פנסים שיאירו את החשיכה שלכם. התזכורות האלה יזכירו לכם רגע רגע שכל החוץ הוא אשליה, ושאין ראויים כמוכם בבריאה. שתהיה שנה של גן עדן!
פריידי מרגלית - חוקרת תודעה, מייסדת תפיסת "המטאיזם" ועומדת בראשה של קהילת "מרחב מודעות". לפודקאסט "שיחות בגן עדן" לחצו כאן