הרפורמה החדשה במערך בריאות הנפש בישראל, שאושרה בתקציב האחרון, נותנת דגש על הרחבת מסגרות שיקומיות בקהילה והוצאה של מאושפזים כרוניים מבתי החולים. הדבר נובע מההבנה המחלחלת בארץ ובעולם כולו כי אחוזים גדולים מהאשפוזים יכולים להימנע על ידי טיפול מוקדם בקהילה. יתרה מכך, פעמים רבות החוויה הלא נעימה במוסד הסגור יחד עם הסטיגמות הנלוות לאשפוז, מהווה גורם לאשפוזים חוזרים ולהעצמת והעמקת הקושי הנפשי של המטופל. כיום יש בישראל 12 בתים לטיפול בקהילה, הנקראים "בתים מאזנים". במסגרת התקציב החדש, יופנו 10 מיליון שקלים להקמת בתים מאזנים נוספים והגדלת צוותי טיפול מתאימים.
את העובדה שאשפוז הינו טיפול לא יעיל אפשר ללמוד מהנתונים הבאים: כ-80% מהמאושפזים בארץ חוזרים לאשפוז; בעשור האחרון חזרו לאשפוז למעלה מ-50% מהמאושפזים בטווח של שנה מהאשפוז הקודם, ובשנת 2019 32% מהאנשים שהשתחררו מאשפוז חזרו אליו בטווח של חצי שנה.
המספרים מחדדים את ההבנה שמעבר להפניית תקציבים שאכן דרוש טיפול שורש שכולל שינוי תפיסה מהותי. אל מול ההתנהלות השמרנית של מוסדות סגורים, טיפולים תרופתיים ובידוד מוחלט של המאושפז מסביבתו, קמו בעשרות השנים האחרונות שיטות חלופיות שמוכיחות לא פעם את נחיצות הרפורמה, לא רק בהזרמת כספים אלא גם בהרחבת האופציות של רפואה מונעת.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
דיאלוג פתוח בעולם
גישת "דיאלוג פתוח", גישה מערכתית לטיפול במשברים נפשיים חריפים מחוץ לבית החולים הפסיכיאטרי, נולדה בפינלנד בשנות ה-80 ואומצה במקומות רבים בעולם לאחר שהביאה לצמצום דרמטי באשפוזים פסיכיאטרים. במחקר בן 19 שנה שנערך בפינלנד נמצא כי מטופלים בשיטה נזקקו לפחות קצבת נכות ולהרבה פחות תרופות פסיכיאטריות לעומת כאלה שטופלו במסגרות אחרות של בריאות הנפש בפינלנד.
האשפוזים של מי שטופלו בדיאלוג פתוח גם היו קצרים בהרבה: 14 יום בממוצע, לעומת 117 יום בממוצע בקבוצת הביקורת. בקבוצת הביקורת 71% התמודדו עם התקף חוזר, 57% התקיימו על קצבת נכות, וכמעט כולם השתמשו בתרופות נוירולוגיות. זאת לעומת קבוצת המחקר שטופלה בדיאלוג פתוח - שם רק 24% מהמטופלים התמודדו עם התקף חוזר, 19% התקיימו על קצבת נכות, ורק כשליש המשיכו להשתמש בתרופות נוירולוגיות.
העקרון המרכזי של גישת הדיאלוג הפתוח מתמקד ברשת התמיכה החברתית. הצוות הטיפולי פוגש את האדם שנמצא במשבר ביחד עם האנשים שמהווים את מערכת התמיכה שלו, בסביבה שנוחה להם. המטופל, משפחתו וחברים אחרים מוזמנים כולם לפגישות הטיפוליות, על מנת לספק תמיכה למטופל ומשפחתו. צוות הטיפול לעולם לא ידבר מעל ראשו של המטופל וכל שיח שקשור לטיפול יבוטא רק במסגרת המפגש הקבוצתי.
עוד ב-mako בריאות:
>> הרפורמה בבריאות הנפש: "חייבים לטפל בסטיגמה"
>>אבי טולדנו נותן רוח גבית למתמודדי נפש
>>הח"כית שהביאה להישג אדיר לטיפול בהפרעות אכילה
בעולם קיימים כבר 13 מרכזים של דיאלוג פתוח ועל פי הנתונים שנאספו עד כה, שילוב נכון של השיטה במסגרות הקיימות בעולם יכול להביא לצמצום של 30-50% במניעת אשפוזים. בשנים האחרונות נערך מחקר ענק בבריטניה שזכה במענק כספי גדול מהמדינה, במטרה להבין אם אפשר לקחת את מערכת בריאות הנפש ולשלב בה באופן מערכתי את השיטה. בארץ לעומת זאת אין תמיכה של המדינה.
"אנחנו לא מקבלים כרגע מימון", מספר איתי קנדר, יו"ר דיאלוג פתוח ישראל (דפ"י), "הארגונים ובתי החולים שמשתפים איתנו פעולה משלמים לנו מתוך התקציב הכולל שלהם, תוך כדי וויתור על משאבים אחרים וחשובים לא פחות. כן הייתה לנו השבוע פגישה עם משרד הבריאות על בנייה של צוותי משבר בשילוב עם דפ"י, כדי לבחון אמות מידה לטיפול בקו הראשון של המשבר הנפשי. כיוון נוסף שנוכל למלא הוא כל מה שקשור לאשפוזי בית - יש כמה פיילוטים של ארגונים שיספקו אשפוזי בית פסיכיאטריים, במטרה לספק תמיכה לכל המעטפת של האדם ולייצר ריפוי הוליסטי בקהילה".
בימים האחרונים דפ"י זכתה במענק של 150 אלף שקלים מהג'ויינט ומהביטוח לאומי כדי ליצור פיילוט ראשון של שירות דיאלוגי בישראל. "המענק הזה הוא רק צעד ראשון והוא צפוי לעזור לדפ"י גם בהמשך הפעילות שלה, בהכשרת מטפלות ובהטמעה של הגישה, שלב שלב, עד שכל אדם וקהילה במשבר בישראל יוכלו לקבל טיפול יעיל, פתוח ושוויוני אם ירצו בכך".
איך עובד כיום שיתוף הפעולה של דיאלוג פתוח בישראל עם הממסד הפסיכיאטרי?
"הפעילות שלנו היא בשני מישורים עיקריים. אנחנו מעבירים סדנאות וקורסים ומכשירים אנשים לטיפול בשיטת דיאלוג פתוח. 500 אנשים כבר עברו את ההכשרה וכעת אנחנו בעיצומו של המחזור השני של הקורס השנתי. במקביל, אנחנו מכשירים אנשים במוסדות פסיכיאטרים וקופות חולים – הצלחנו להיכנס כמעט לכל מקום בארץ שקשור לתחום בריאות הנפש. חשוב לנו להיות לא רק ארגון לעומתי שרק מבקר אלא לשנות את המערכת מבפנים.
"האידיאל שלנו זה מה שעשו בפינלנד. הם התחילו עם מוסד פסיכיאטרי אחד ומשם הם התפתחו ויצרו את הדבר המיוחד שכל כך שונה מהטיפול הסטנדרטי. באים אלינו אנשים מהמוסדות, לומדים את השיטה ומטמיעים אותה במוסד. כך לדוגמה יש לנו צוות שעובד בכפר שאול, לאחרונה העברנו סדנה לכל הצוות הפסיכיאטרי בביה"ח רמב"ם, יש לנו שיתוף פעולה הדוק עם בית החולים מזור בעכו.. המצב האידיאלי הוא שצוותים רפואיים יוכשרו בגישה של דפ"י ויתנו שירות חינמי לאנשים בכל שלבי המשברים הנפשיים".
מה הביא אותך לפתח את גישת דיאלוג פתוח בישראל?
"גדלתי בבית עם מתמודדי נפש, כך שיש לי היכרות ארוכה ועמוקה עם עולם בריאות הנפש. תמיד בילדות מאוד פחדתי מהאפשרות של אשפוז, וגם עברתי כמה משברים בתחילת שנות ה-20 לחיי, אך לשמחתי לא הגעתי לאשפוז פסיכיאטרי.
"במהלך התקופות הקשות שעברתי, הכרתי את הפסיכיאטר רונאלד לאינג ואת ספרו 'האני החצוי', הוא היה בשבילי קרן אור במצב הסכיזואידי שהייתי שרוי באותו זמן. לאינג, מן הדמויות הבולטות בזרמים האנטי־פסיכיאטריים, ביקש להבין את ההפרעה הנפשית כתגובה של האדם לנסיבות חייו, במטרה לטפל באדם דרך יצירת קשר ישיר שרואה בו אדם ולא 'חולה'. בין השאר, לאינג בנה בית קהילתי נטול מחיצות חברתיות בין המטופלים למטפלים, ודרכו ניסה להוכיח שפסיכוזה אינה מחלה ביולוגית אלא חלק מהחוויה האנושית האוניברסלית.
"אחרי שקראתי את הספר הבנתי שאני רוצה להיות מטפל וליישם את כל השיטות שקראתי, גם בעולם הטיפולים. הלכתי להיות עובד סוציאלי, עבדתי 7 שנים בתפקידי שיקום שונים בהוסטלים מה שנתן לי המון פרספקטיבה ל-'מה זה בריאות הנפש כיום'. זה היה מסע ארוך שבמהלכו פגשתי המון אנשים מ'האיגוד לקידום גישות פסיכולוגיות וחברתיות לפסיכוזה' והבנתי שיש מיינסטרים של פסיכיאטריה ויש שוליים שמגיעים איתם לתוצאות מדהימות. בין היתר נחשפתי למחקרים ארוכי טווח שמצאו שאפשר לצמצם שימוש בכדורים פסיכוטיים בכ-70% ואת שיעורי האשפוזים הפסיכיאטריים ב-80%".
מעבר לסיוע תקציבי, אילו עוד שינויים חשוב לעשות לדעתך?
"הסטיגמה היא בעיה ענקית, יש פחד מאוד גדול בעולם שבחוץ עם מתמודדים, כאשר הפתרון צריך להתחיל במערכת בריאות הנפש שיוצאת החוצה מתוך הקונספט של מחלת נפש כמחלה ביולוגית ומסתכלת על זה בצורה רחבה יותר. עוד נקודה חשובה היא שחלק גדול מהאוכלוסייה במוסדות סגורים עברו פגיעה מינית, טראומה בצבא או טראומות אחרות. זה חשוב להבין שאנשים שחווים פסיכוזה או דיכאון קשה, במרבית המקרים עברו חוויות שהותירו בהם את חותמם, ואין שום היגיון להכניס אותם למוסדות פסיכיאטריים. המסגרת הנכונה לזה היא דיאלוג פתוח, ישיר ואנושי".