עוד ארוחת חג ועוד כמה בעקבותיה, עוד קינוח כי המבחר פשוט בלתי אפשרי, וגם אי אפשר להעליב את עינתי שעוגות הגבינה שלה זה פשוט שירה.
ומיד רגשות האשמה עולים במעלה הוושט ביחד עם ההלקאה העצמית, ואנחנו נשבעים אחד לשני באוטו שזהו, עד מחר לא אוכלים כלום. אבל כלום!
>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?
שעתיים כך, אצל חברים לבירה ופיצוחים, הכלום הזה נשאר בבגז'. אוכלים כאילו זה שק הפיסטוקים האחרון עלי אדמות.
זה לא קשור רק לאוכל; האכילה שלנו היא מגרש שניתן להתבונן עליו כדי ללמוד משהו על האופן שבו אנחנו משחקים במשחק הזה של שליטה עצמית
ואובדנה. לפעמים נדמה שהחיים שלנו נעים בדיכוטומיה, בין תחושת ה"אני לגמרי שולט בזה" לבין ויתור מוחלט על המשמעת העצמית. שתמות כבר נפשי עם פלישתים, אבל אני פשוט חייבת את העוגה המטורפת הזאת וגם עוד כמה פרוסות כפיצוי על הסבל שאגרתי בתקופת השליטה העצמית.
ואז, מתוך החשיכה, עולה קרן אור קטנה ולובשת צורת ביטוי: "אחרי החגים". הנה לכם שתי מילים שחורגות בהרבה מעבר למשמעותן כמייצגות של פרק זמן.
בשבחי ההפרזה
"אחרי החגים" הוא מושג שמתאר איזה הלך נפש, מצב מנטלי אם תרצו, שלצערי יצא לו שם רע. "אחרי החגים", צירוף נרדף לדחיינות על שלל תירוציה. קופון הנחה עצמית שנשלף כשאנחנו מבטיחים לעצמנו שאחרי החגים נפסיק לעשן, נחזור להתעמל, נסיים כבר את העבודה הסמינריונית. נעמוד ביעדים שהצבנו לעצמנו פעם ונשכחו כליל.
אני דווקא רוצה לדבר קצת בשבחי "אחרי החגים" הזה. ואני נזכרת בשיעור נפלא שלימדה אותי נעמי, שאליה הלכו ילדיי פעם בשבוע לצהרון אחרי בית הספר.
לנעמי היה סגנון מיוחד של הגשת הקינוח בצהריים. היא נהגה לעמוד במרכז המטבח עם ערימת פתי בר ושוקולד למריחה ולשאול כל ילד בקול צוהל: "כמה שוקולד למרוח לך? רגיל או בהפרזה?". אם ילד ביקש בהפרזה, היא חייכה בשמחה. ביקש רגיל? גם חייכה. נעמי תמיד חייכה.
עוד ב-mako בריאות:
>> האם הכי משתלם לעבור השתלת שיער בטורקיה?
>> ג'ניפר אניסטון לא שוכחת לשתות את זה בכל בוקר
>> הדרך המושלמת לרדת במשקל - בלי להישאר רעבים
"לא יכול להיות שזה מה שהיא אמרה לכם", הזדעזעתי כשבנותיי סיפרו על זה בבית בעליצות וביקשו שגם אני אפריז במריחה. הייתי בטוחה שהן ממציאות את זה ומורחות גם אותי. הרי לא יכול להיות שמבוגר אחראי יזמין ילדים להפריז בשוקולד ככה לאור היום, ועוד בשמחה כזו גדולה.
כבר למחרת ארבתי לרגע הנכון כדי לתפוס את נעמי ולוודא שהסיפור הזה הוא המצאה מופרכת של בנותיי. כששאלתי אותה בעדינות (אוקיי, זה היה יותר כמו נימוס אגרסיבי) אם יכול להיות שהיא מציעה לילדים שוקולד בהפרזה כבחירה לגיטימית, התחייכה נעמי מאוזן לאוזן ואמרה: "כן, ברור. נכון שזה אדיר? חשוב לי שידעו שאפשר לבחור להפריז לפעמים, אבל שיזכרו שהם אוכלים עכשיו כמות מופרזת. חשוב לי שזה יהיה במודעות שלהם".
לחיי הקצת
המונולוג של נעמי לא שכנע אותי להפוך לבית שמפריז במריחות חופשי, אבל אני נזכרת לפעמים בסיפור הזה כשאני עומדת בעצמי מול האפשרות לבחור להפריז. כמה חשוב לנו לפעמים להפריז ולזכור שאנחנו מפריזים. הרי עצם ההיזכרות הזו כבר עושה משהו.
כשאנחנו משחררים שליטה, אנחנו בדרך כלל מכבים גם את כפתור המודעות כי זה נעשה מכאיב מדי. עדיף לעצום עיניים, את החשבון נשלם כבר בקופות, למה לסבול מעכשיו? "אז תפריזי קצת ותתקני", אמרה לי פעם חברה בהקשר דומה. זה תמרור תזכורת נפלא: נפריז עכשיו, נתקן אחר כך. זה אומר שמותר לאדם לשחרר קצת את הבלמים. זה לא יגרום לו לאבד שליטה מוחלטת על הרכב. להפך: זו תזכורת לכך שכחלק מהיותנו אנושיים אנחנו רוצים לפעמים להפריז קצת, ולפעמים גם מותר לנו. לפעמים אנחנו שוברים את הכללים שהצבנו לעצמנו, לרגעים אנחנו נחלשים. הידיעה הפנימית שאפשר לתקן היא משמעותית.
משמעותית גם התוספת. ה"קצת". תפריזי, אבל לא בטירוף. ולמה? פשוט כי מותר לך לפעמים. כי את בנאדם, וברגע שמותר קצת, אז לא חייבים הכל או כלום. ואז גם לא יהיה נורא קשה לטפס בחזרה אחרי שירדנו קצת מהפסים הנכונים.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית, מרצה על פסיכולוגיה חיובית, מוזיקאית וסופרת