אורית יוגב, פיכולוגית קלינית ורפואית, מנהלת קהילת דיכאון וחרדה ב"כמוני". מחברת הספר "רדו ממני". נשואה +5 ממודיעין.

אורית יוגב, ראיתי שכתבת בפייסבוק שהספר שלך, "רדו ממני", הגיע למקום ראשון באמזון.

כן, בקטגוריה של פסיכולוגיה ורפואה. עשיתי צילום מסך כי אחריי בדירוג היה ספר של ארווין יאלום. ועכשיו, אנשים מכל העולם כותבים לי שזה סיפור חייהם. ואתה מבין שהשמנה, עם כל הצער מאחוריה והתסכולים והאטימות של חלקים בממסד הרפואי והמשפחות - מצלקת אנשים.

השמנה היא מגיפה עולמית?

זאת ההגדרה של ארגון הבריאות העולמי.

להיות שמן חייב להיות שווה ללא בריא?

לא. יש אנשים שמנים בריאים, ויש רזים חולים. ההיטפלות להשמנה והסטיגמות והבורות הן מעבר לכל דמיון.

איך אפשר להסביר את זה?

בשל הנראות, ילדים עם עודף משקל מזוהים כמבוגרים, ולכן היחס אליהם שונה. המורים פחות מגנים עליהם, והם גם פגיעים יותר להתעללות ולאפליה. השמנה נקשרת גם אצל אנשים אינטליגנטים לעצלנות, חוסר משמעת עצמית וחוסר היגיינה, והיחס בהתאם.

אורית יוגב (צילום: עופר וקנין, TheMarker)
אורית יוגב.ההיסטריה וההפחדות סביב ההשמנה לא תורמות|צילום: עופר וקנין, TheMarker

>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?

אפשר גם לחיות טוב עם השמנה.

יש המון ילדים ואנשים שמנים מאוד מוצלחים. יש כאלה שתמיד יהיו שמנים והם יהיו לגמרי מאושרים וטובים, ויחיו מעולה, לפעמים הרבה יותר מאחרים. אבל זה תלוי. אם אתה מנכ"ל מצליח והשמנת בשנים האחרונות, ואתה טס כל היום ואין לך זמן, אז לא נחמד לך להיות שמן, אבל זה לא פוגע בדימוי העצמי שלך.

ומצד שני?

אם אתה ילד שגינו אותו במשפחה, שעבר חרמות בבית ספר, שצחקו עליו, או שאתה סובל מאפליה במקום עבודה ואתה חי עם עודף משקל קיצוני, קרוב לוודאי שאתה מרגיש מצולק ואשם ועם דימוי נמוך - וזה תוקע לך את כל החיים. יש המון אנשים שחיים בסוג של הבנה שהם יתחילו לחיות רק ברגע שיירדו במשקל.

חיים בהמתנה.

כל הזמן מחפשים את הדרך הבאה לרדת במשקל. הם בשולי החיים. לפעמים ממש באופן מעשי, ולפעמים הם בשוליים אף על פי שעל פני השטח נראה שהם מצליחים. יש להם תקרת בטון, הם לא מתקדמים.

והם אמורים להילחם בעודף המשקל שלהם?

להילחם זו מלה אכזרית ולא נכונה. צריך לדעת לבחור טוב את הכלים, כי מהניסיון שלי, חלק מהכלים שההשמנה טופלה בהם הרגו את האנשים בדרך.

כיצד?

ההיסטריה וההפחדות סביב ההשמנה לא תורמות. אתה רוצה לתת כלים אפקטיביים, ולפעמים אנשים כל כך מבוהלים שהם מורידים מסך. פיתחו חסינות.

מה הם חושבים שיקרה כשהם יורידו במשקל?

רק אז הם ינסו להכיר בת זוג, לבקש קידום בעבודה, להירשם ללימודים. אני פוגשת אנשים כאלה בלי סוף. זה חלק מהטיפול הלא נכון שהם קיבלו כשהיו ילדים.

מה זה טיפול לא נכון?

להתייחס אליהם כאל ילדים שמנים שיש צורך להיאבק במשקל שלהם, מבלי להבין את הסיפור שלהם. להשית עליהם דיאטות כושלות שהסיכויים שלהן להצליח קטנים. לא משנה שיש להם חוש הומור או שהם מוכשרים במוזיקה, הם חיים רק כדי לרדת במשקל. הפואנטה חייבת להיות שינוי בדעה הנוראית שיש על השמנה של ילדים. זאת אומללות שאין לה סוף.

עצוב.

מריצים אותם, שולחים אותם לחוגים, למרפאות, לבית חולים. אני פוגשת ילדים בני 16 שמאחוריהם 12 שנות דיאטה. מגיל 4 הם בחוגי תזונה, הולכים לדיאטניות ולמרפאות. הם כבר שחוקים ועוד לא התחילו את החיים. הם כבר לא שומעים כלום. לפעמים צריך לדעת גם לא לטפל, ואם לטפל - במה.

במה?

קודם כל צריך לנסות להבין מה הסיפור שלך. גם לאנשים רזים יש בעיות. המון בחורות רזות לא מצליחות ליצור קשר, אבל בחורה עם עודף משקל אומרת: אם אני אהיה רזה זה יפתור לי את כל הבעיות. אבל אם יש לך חרדה חברתית, או קושי ליצור אינטימיות, לא יעזור לך לרדת במשקל. יש גם רזים עם הפרעות אכילה והם ממשטרים את עצמם סביב מה הם יאכלו. והם נראים כלפי חוץ בסדר, אבל איכות החיים שלהם ירודה. מצד שני, יש ילדים עם עודף משקל שהם מלכים ומקובלים ומצליחים ויש להם חברים. לא תמיד הכל קורה בגלל השמנה. לפעמים זה תסכול מהעבודה. לפעמים צריך ליצור שינוי בחיים שגורר אחריו שינויים אחרים, לא תמיד זה מתחיל באוכל. יש אנשים בודדים והאוכל ממלא להם את החיים.

עוד ב-mako בריאות:

>> 10 סימנים גופניים שיכולים להעיד על חרדה
>> נכון או לא נכון? בדקנו 19 מיתוסים על דיאטה
>> מחדל חמור בניתוח אף לחיילת משוחררת

האוכל הוא תרופה לבדידות, וההשמנה מייצרת בדידות?

לא בהכרח. אנשים רגילים לחשוב במונחים של לרדת ולעלות במשקל, ולא במונחים של שיפור בחיים. יש המון אנשים שהאוכל טעון אצלם במשמעויות באופן לא מודע. היה לי מטופל שההורים שלו היו פליטים, הוא חי בבית עני עם אבא שלא העריך, פחדן וגלותי. מהרגע שהוא סיים את התואר האקדמי והרוויח כסף, הוא התחיל לנסוע כמו מטורף ולאכול במסעדות. האוכל היה בשבילו ניצחון וחירות, והוא לא הסתדר עם אף דיאטה ולא עם ניתוחים. אמרתי לו שכל עוד הוא מחזיק את החיבור שמסעדות ואוכל טוב הם ניצחון על דלות ועליבות - הוא לא יוותר על זה מבפנים.

בכל זאת, יש ביחס להשמנה גם משהו אמיתי: הרופאים טוענים שזה פוגע בבריאות.

אמיתי לגמרי, כמובן שלא צריך להתעלם מזה באופן מוחלט, אבל הערוצים לטיפול רחבים, ואחת הטעויות היא לחשוב שאם אדם שמן אז יש טריק אחד, טיפול אחד. לא. יש גורמים תרבותיים ויש הפרעות פסיכיאטריות. לפעמים טיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה גורם להשמנה, יש השמנה בגלל הפרעות קשב וריכוז, ויש השמנה בגלל פוסט-טראומה.

ואין שונות בטיפול?

בוא נגיד שזה לא רציני להעביר את כולם את אותו המסלול. כמו שכאשר לאדם יש חום ממושך עושים בדיקות רבות כדי להבין מה הבעיה שלו ואז מתאימים טיפול, כך צריך לנהוג לגבי השמנה. הגיע אלי בחור צעיר עם השמנה קיצונית. הוא רגיל להצליח בהמון דברים, רק לא בזה. זה תסכל אותו ואת סביבתו. הוא עבר המון ניסיונות דיאטה, וגם ניתוח בריאטרי (קיצור קיבה) שנכשל.

השמין מחדש?

כן, כמו רבים. הוא העלה את כל המשקל בחזרה. התברר לי שהוא אף פעם לא ירד מתחת למשקל מסוים, לא משנה מה הוא עשה. ניסיתי להבין מה זה בשבילו להפחית במשקל - החלום הכי גדול שלו. ואז הוא נזכר שכשהיה בן 12 נפטר דוד שלו ממחלה בגיל צעיר. וזה דוד שהיה בשבילו כמו אח גדול. והוא נזכר שלפני שהדוד מת הוא היה עור ועצמות. ופתאום היה המון בכי, ושנינו הבנו שבשבילו לרדת במשקל זה מוות.

כלומר, זה היה כמעט לא בשליטתו?

יש משפט יפה: הגוף זוכר את שהמוח שוכח. המון פעמים לגוף יש סיבות משלו לא להיענות לצווים חיצוניים. בהמשך הוא הלך לטיפול וירד בצורה מרשימה.

מה לגבי דיאטות?

לדיאטה צריך להתייחס בכבוד. יש את הבדיחה שכל יום אני מתחיל דיאטה. כשאתה הולך לשינוי בהרגלי האכילה שלך, אתה צריך להיות מוכן לזה. אם בכל יום מתחילים - זה מחזיק שעה. כל עוד לא מטפלים כמו שצריך, עדיף לא להתחיל. עזוב. לא תמיד אתה בשל לעשות שינוי. ככל שאתה יותר מתנסה ונכשל אתה מאבד את המוטיבציה וגם את האמון בעצמך.

אישה עם חזייה מאחור (צילום:  RStollner, shutterstock)
כל התרבות שלנו סובבת סביב אוכל|צילום: RStollner, shutterstock

וזה גם פוגע בדימוי העצמי?

כן, וזו פגיעה שיכולה להתרחש גם אצל אנשים מוצליחים וחזקים. אתה משקיע במשהו ושוב ושוב נכשל, זה הרסני. לאנשים יש דו־שיח אלים עם עצמם לגבי אכילה: אני שמן, אני אפס, אני חסר שליטה, אני עצלן. אתה עובד מהבוקר עד הערב, יש לך סבלנות לכולם, אתה חבר טוב, אז אין לך אנרגיות לדיאטה, עזוב את זה, למה לדבר על עצמך בצורה כזאת?

איך בכלל הגעת לטיפול בהשמנה של ילדים?

אני לא פסיכולוגית ילדים, אבל בעבר, כשעבדתי בבית חולים, התחילו לזרום אלי ילדים עם השמנה קיצונית כי לא היה מי שיטפל בהם. גיליתי שהבעיה העיקרית היא לא השמנה, ולמרות זאת הם הולכים לתוכניות דיאטה קיצוניות. זה היה כל כך משמעותי שהחלטתי לפתוח קו חם. הורים היו מתקשרים, סבים וסבתות, ילדים מכפרים ערביים, אנשים מברזיל, מלונדון. כשתיעדתי את השיחות ראיתי דברים מדאיגים.

מה למשל?

מתוך 100, חמישה עברו התעללות מינית, חלקם ממש בהיותם מטופלים במרכזים לירידה במשקל. אחרים סיפרו על חרמות מאוד קשים.

בגלל ההשמנה?

לאו דווקא, חלק התחילו להעלות משקל מפני שעברו חרם. הרבה פעמים השמנה היתה תגובה למאבקי גירושים קשים כשהילד תקוע בין שני ההורים.

שם הספר שלך אומר בעצם - עזבו אותו.

לפעמים עדיף לא לטפל. אבל אם ילד קופץ במשקל ומעלה 20-15 ק"ג' זה רמזור אדום, כמו הרזיה מהירה. צריך להבין מה השתבש פה.

איך להגיב כשילד שמנמן? להציע דיאטה? להתעלם?

אם הוא לא עסוק בהשמנה שלו וחי חיים מלאים ושמחים, הכל סבבה, שחררו, תדאגו שהחיים שלו יהיו טובים. רצוי לא להכניס אותו לסאגה של עולם הדיאטות והספורט. בטח לא ילדים עד גיל ההתבגרות.

לא לדבר על זה בכלל?

עם ילדים קטנים - לא. אתה צריך קצת ללמד אותם על תזונה, ולחשוף אותם למאכלים בריאים, כמו שעושים לגבי הרגלי שינה. אתה הרי לא נותן לילד שלך ללכת לישון ב-1:00 בלילה. צריך לראות שהוא פעיל בחיים, ושלא יקום בבוקר ויפתח את המקרר כדי לאכול גלידה, לוודא שיש בבית אוכל זמין, מזין ובריא, לא להכניס משקאות ממותקים - אבל בגדול לעזוב את הילד. אם זה יושב לך על הלב, פנה לאנשי מקצוע.

אילו טעויות הורים עושים?

לפעמים ההורים תוקפים את ההשמנה ולא את הבעיות האמיתיות, הם חושבים שככה זה יסתדר, וזה עוד יותר מרגיז את הילד ושולח אותו למקרר.

לדוגמה?

הגיעה אלי אמא יחידנית לשתי בנות שיש להן השמנה די קיצונית. היא עובדת עד הערב, היא לא מבשלת, הבנות חיות מחטיפים. אמרתי, אין מה להכניס אותן לטיפול, צריך להפנות לרווחה, לצרף חונכת כדי שלא יהיו לבד כל היום. הורים צריכים לדאוג שלילד תהיה הרבה פעילות חיצונית, שלא יהיה לו אורך חיים יושבני, אבל דברים שהוא אוהב. לא להכריח אותו ללכת לחוגי ספורט. גם שחמט וגיטרה זה בסדר, או תנועת נוער. ותמצאו זמן בשבילו, אל תהיו כל היום בטלפון. אני רואה המון בדידות אצל ילדים, הם כל היום לבד.

עולם האוכל נהפך מרכזי אצל מבוגרים. זה בעייתי?

כל התרבות שלנו סובבת סביב אוכל: או שמדברים על נזקי ההשמנה או שמלמדים איך להכין אוכל. המסרים משובשים. צריך גם להיות גם רזה וגם לבשל גורמה, גם לרוץ מרתון וגם ללכת למסעדות.

ולא נשכח את תוכניות האוכל האינסופיות בטלוויזיה. כל זה משמין?

זאת תרבות שלמה, ויש לה קורבנות. אפילו בצופים עושים חגיגות אוכל, זה בכל מקום, ילדים בני 8 יוצאים לבלות בקניון. יש מסיבות יום הולדת שבהן אתה מקבל צלחת חטיפים, ואז עוגה, ובסוף שקית הפתעה. כל הזמן יש חאפלות, על האש וחגיגות. אם אתה מזמין חברים אתה מגיש להם אוכל. מה, כבר אי אפשר לשבת עם חברים על קרקרים ומיץ?

אין יותר "בואו לקפה ועוגה".

ובערב יוצאים וגם אוכלים. כמה אפשר להתאפק? גם האדריכלות השתנתה: פעם היו אוכלים במטבח וסוגרים את הדלת, היום המטבח הוא חלק מהסלון.

השמנת יתר (צילום: saltodemata, shutterstock)
יש אנשים בודדים והאוכל ממלא להם את החיים|צילום: saltodemata, shutterstock

המטבח הוא החדר הכי מושקע בבית.

פעם מטבח היה מקום שאוכלים בו איזו פרוסה. היום כל הזמן הוא פעיל. אתה הולך לסלון רגע כי שכחת ספר, אז למה לא לקחת איזה קפה, או עוגיות. אחת הבעיות היא שהורים עובדים המון שעות והילדים אוכלים יותר מדי מזון מהיר וחטיפים. אם יש לך ילד עם השמנה קיצונית וזה מדאיג אותך, אתה צריך לעשות שינוי. אני מכורה לממתקים, אני מביאה מלא עוגות הביתה, כביכול לאורחים, אבל זה בדרך כלל לי. ואם הילדים בבית הם משתתפים בחגיגה, ואז אני כועסת עליהם. הבנתי שאני לא יכולה לכעוס עליהם - או שאני מוציאה את זה או שאני נותנת להם.

אבל אפשר לצפות שלא ימשיכו לחגוג בכל מקום?

יש המון מחקרים שמראים שמזון מהיר גורם לשינויים במוח, להתמכרות. לכן אתה יכול לכעוס עליהם עד מחר בבוקר, אבל זה כמו נרקומן. אתה רואה בסרטים שכשבחורה ננטשת על ידי האהוב שלה היא מתיישבת מול הטלוויזיה ואוכלת מכל גלידה. זה לא קשקוש, זה אמיתי. לפעמים אנשים עוברים טראומות רגשיות ומטביעים את הרגשות במזון.

זה עוזר.

כן, כי לא תמיד אפשר להתמודד עם מצוקות. אבל לפעמים חייבים בכל זאת להתמודד עם השדים האלה.

בספר יש ילד שמספר שכשהילדים בגן מקבלים שוקולד הוא מקבל גבינת קש ומלפפון. שובר את הלב.

דמם של אנשים עם עודף משקל מותר. גם בתוכניות טלוויזיה כמו "לרדת בגדול". כל אחד מרשה לעצמו להעיר - עלית, ירדת, שמנת. מדברים במלים כמו "נלחם", "מלחמה בשומן", מונחים של קרב ואגרסיה. ואז אתה רואה גננות שהחליטו משום מה שהן עוזרות לילדים לרדת במשקל. זה נורא. או הורים שיש להם ילד אחד רזה ואחד שמן, הרזה מקבל טילון, כאילו שזה באמת טוב לו, ולשמן מוציאים תפוח. הילדים נטרפים מזה.

איך הם מגיבים?

פעם כשהלכתי עם מטופלת בת 16 לקפיטריה היא הוציאה דף של הדיאטה שלה, והקריאה את סדר היום - ב–8:00 חצי פיתה, ב-10:00 תפוח, ב-12:00 חזה עוף - תוך כדי שהיא מוסיפה עשר שקיות סוכר לקפה שלה.

מה זה מראה?

שהיה נתק מוחלט בין מה שהיא קיבלה על עצמה לבין ההתנהגות שלה. כל החיים ההורים הסתירו ממנה אוכל, היו שמים במגירות נעולות או בארונות גבוהים, היא כבר היתה מומחית לזה, גילתה הכל.

את מבינה הורים שעושים דברים כאלה?

לבי עליהם. הם הכי ממולכדים. הם סובלים, יש להם רגשות אשם, כי יש בוודאי סיטואציות שהובילו את הילדים להגיע לאן שהגיעו, והם לא יודעים מה השתבש אצלם. אתה הולך לאנשי מקצוע, שמים לך את הילד על סקאלה, אומרים לך שהילד חייב לרדת, המשפחה המורחבת מגנה אותם, הסבים והסבתות מדברים נגדם. יש אווירה טרגית סביב הילד. הם מותקפים - על ידי החברה, המשפחה והגורמים הרפואיים, והלחץ עליהם אדיר והם עושים טעויות, ואז מתפרצים על הילד ואז על עצמם, זה קשה.

מה הסביבה אומרת להורים?

"למה אתה לא עושה כלום?", "איך אתה נותן לו להיות ככה?". אבל מגיל מאוד צעיר אנחנו לא שולטים במה שהילדים אוכלים. הם הולכים לחברים, משתתפים בימי הולדת ובאירועים, והם מניפולטיבים. אחת האימהות סיפרה לי שרוקנה את כל הבית מאוכל, והילד שלה קילף תפוחי אדמה וטיגן אותם בסוכר. כושר המצאה גדול. טיפלתי בהורים לילדים עם סוכרת ובהורים לילדים עם השמנה, ההשמנה הרבה יותר מטריפה אותם, הם מוכנים להוריד את הירח בשביל לעזור לילדים. להגיע בכל שעה, להפסיד עבודה, לבשל מה שצריך. כל היום הם מתעסקים עם זה.

זה כל כך משמעותי להורים כי את עודף המשקל רואים?

יש הורים שבשבילם זה גיהינום ללכת עם ילד עם עודף משקל קיצוני למקומות ציבוריים. היתה אמא שתיארה איך היא לקחה את הילדה שלה למשחקייה, הילדה קופצת, והיא רואה אמא אחרת שמסתכלת עליה. היא ממש לא היתה מסוגלת לסבול את המבטים, אז היא אמרה לה שהילדה שלה חולה במחלה קשה. וזה בכל מקום, אתה נכנס למסעדה, מסתכלים עליך, איך אתה מרשה לילד שלך לאכול ככה.

את מספרת על הורים שבמקדונלד'ס שמעו הורה בשולחן סמוך מצביע על ילדתם ואומר לילד שלו, "בסוף אתה תיראה כמוה".

אין חמלה. לפעמים הילדים מבקשים ומתחננים שיעזבו אותם. טיפלתי בילד בן 5 שבאופן מפתיע לא רצה את אבא שלו בחדר במהלך הטיפול. בדרך כלל ילדים נצמדים להורים. שאלתי אותו למה הוא לא רוצה שאבא יהיה בחדר, והוא אמר - אני לא רוצה שאבא יידע כמה קשה לי. זה גמר אותי.

למה החברה שלנו כל כך אנטי-שמנים?

יש לי חברה שכותבת על זה דוקטורט. היא טוענת שזה אתוס. כמה אנחנו סוגדים למרתוניסטים, לרוכבי אופניים, לספורטאים? אנחנו סוגדים לשליטה, וההשמנה נתפשת אצלנו כחוסר שליטה. מכעיס אותנו מה שאנשים מרשים לעצמם. אבל אין בין זה למציאות דבר.

עוד דבר שאני זוכר מהספר הוא יחסי הפרס/עונש עם הילדים. אם תרזה תקבל פרס, אם לא - תפסיד.

זה נורא. מבטיחים נסיעה לחו"ל, מתנים כל מיני דברים טובים בירידה במשקל, והילד עושה מאמץ ומצליח, וכמובן שזה לא נמשך. יש לנו המון ציפיות לגבי הילדים אבל גם המון אכזבות. אני מתה על הילדים שלי, אבל צריך לדעת שהילדים לא נבראו בצלם הציפיות שלנו, ואחד הדברים האלה זה המשקל. יש ילדים שהם יותר מלאים ויותר גדולים, ככה הם.

כי להורה קשה להתעלם. הוא רוצה שלילד יהיה טוב.

לפעמים מה שנדרש מההורים זה לעשות שינויים אבל לאו דווקא לתקוף את האכילה. פעם הגיעה אלי אמא עם בן הזקונים שלה שנולד כשהיתה מבוגרת יחסית. היא מספרת שהילד חוזר מהגן וכל היום עומד מול המקרר, והיא רוצה לקחת אותו לטיפול פסיכולוגי.

מה אמרת לה?

שהילד לא צריך טיפול, הוא צריך שיהיה לו מעניין. המקרר הוא האטרקציה היחידה שלו. בהמשך הם לקחו חונך והפגישו אותו עם חברים אחרי הצהריים, והילד נהיה שמח יותר וירד במשקל.

ילד שמן (צילום: ShutterStock)
אני פוגשת ילדים בני 16 שמאחוריהם 12 שנות דיאטה|צילום: ShutterStock

דיברת קודם על היחס הקשה של המערכת הרפואית.

הספרות המקצועית מעידה על זה שמטפלים, רופאים ואחיות לא אוהבים לטפל בשמנים, פחות מסבירים להם, פחות מתייחסים אליהם, אולי מתנשאים עליהם. כיום זה יותר טוב מאשר בעבר, אבל לצערי זה עדיין קיים. לאחד המטופלים שלי היו כאבי גרון והוא ביקש ממני להסתכל בגרון שלו. הצצתי והכל היה עם מוגלה, ואמרתי לו שהוא חייב להגיד להורים. והוא ממש בכה מזה.

מכאב הגרון?

לא, הוא אמר - אז ייקחו אותי לרופא והוא לא יטפל בגרון שלי, הוא רק יגיד שאני צריך לרדת במשקל. הרבה אנשים שמגיעים לרופא ישר אומרים להם - על כל בעיה - זה בגלל ההשמנה. יש לי מטופל שירד במאמץ רב 30 ק"ג והמדדים שלו נכנסו לנורמה, ורופאת המשפחה ממש התנפלה עליו שהוא מאוד שמן ושמחובתה להמליץ לו לעשות דיאטה. הוא אמר לה - ירדתי עכשיו 30 ק"ג, היא אמרה לו - לא מעניין אותי, אתה עדיין שמן. הוא יצא ממנה בדמעות וחזר לאכול. חלק מהתקוות של ההורים שהילד ירזה הן בלתי אפשריות. לפעמים זה לא זמני. בגלל זה המציאו את הניתוחים.

 

את ממליצה על ניתוח לקיצור קיבה?

וואו. זה מה שאני עושה כל היום. ניתוח זה תורה שלמה, זה לראיון אחר. צריך להתאים מאוד בקפידה את הניתוח לאדם ואת האדם לניתוח. זה הכלי הכי יעיל שיש בהשמנה קיצונית והוא מדהים, לפעמים הוא עובד פלאים אבל לפעמים זה כמו לתת מרצדס למי שלא יודע לנהוג, ואז מתרחשות תאונות.

מה זאת אומרת תאונות?

קודם כל, אחרי ניתוחים יש המון אכזבות, יש עודפי עור, אתה לא נהיה דוגמן, ולעולם לא תהיה בגובה 1.85 מטרים, וגם לא תרד למידה 36 במכנסיים. אבל הסיכון הכי גדול הוא אובדנות. אדם רגיל מווסת את הלחצים והמתחים בעזרת אוכל. הוא יורד על סיר עוף ואורז. וכאן הוא מגיע הביתה והוא לא יכול לאכול - הקיבה קטנה מדי. יש אנשים שמתחילים להשתגע. וזה מלמד איזה מקום חשוב יש לאוכל ולאכילה בוויסות רגשות. לכן אין דבר כזה להמליץ, צריך לראות שהוא בשל, שזה נכון לו, שיש לו תמיכה מתאימה. חזרתי לא מזמן מכנס בדובאי. היו שם יותר מ-2,000 איש מ-195 מדינות, ומתוך מאות הרצאות היו אולי שתיים-שלוש של פסיכולוגים.

כי מתייחסים יותר לכירורגיה מאשר לפסיכולוגיה?

כן. בסיום ההרצאה שלי רצה אחרי בחורה עם חיג'אב, פסיכולוגית מסעודיה. היא אמרה שהיא רואה אנשים אחרי ניתוחים עם דיכאונות ומצוקות וחרדות, ואין לה מקום שם, והיא שאלה איך אני מתמודדת. זה משקף איך מצד אחד זה יתרון שהעולם מגדיר את ההשמנה כמגיפה כי זה מוריד סטיגמות ומראה שזאת בעיה בריאותית. אבל אסור להתעלם מעוד צדדים. אי אפשר להפריד את הגוף מהנפש ואת ההתנהגות מהרגשות. כיום ברפואה ברוב המקרים עדיין קיים נתק.

>> לרזות מהראש: 6 טיפים לחופש מאוכל

ספרי משהו אופטימי לסיום.

יש כיום כבר קולות אחרים עם התייחסות פחות מגנה ונסיון לראות את האדם השלם. זה שינוי ממה שהכרנו. גם על הספר אמרו לי שצריך אופטימיות. את חייבת לתת לו סוף טוב, להראות שאנשים הצליחו לרזות. אבל הרזון הוא לא מדד לאופטימיות והצלחה. למשל סיפרתי על בחורה עם השמנה קיצונית שנהפכה לרופאה והתחתנתה עם אדם מקסים ויש לה חיים מלאים, והיא לא ירדה במשקל. בעיניי, זה גם דבר אופטימי. הלוואי על כולנו.

הכתבה פורסמה לראשונה ב-TheMarker

לעוד כתבות באתר:

>> האחים ששרפו 2 מיליארד דולר בשביל הגורו
>> מתחמם המאבק בין שופרסל לסופר-פארם