כולם מדברים על אושר, אף אחד לא מדבר על אומללות. אינספור כתבות ומאמרים מנסים לפצח את הסוד לחיים מאושרים: בין אם זה בבחירת התזונה הנכונה, הוויטמינים המועילים, בחירת הפרטנר הנכון ואופי מערכת היחסים, בחירת איזור המגורים, כמות הילדים, שיטות החינוך ומה לא. אז אתם כבר יודעים איך להיות מאושרים?
ההגדרה המילונית של אומללות היא "אדם שהוא לא מאושר, חש עצבות רבה, מסכנות". איך מגיעים לאומללות? כנראה די בקלות. "בלי לשים לב רובנו ממש אוהבים ורגילים לאמלל את עצמנו באופן יומיומי", אומרת ריב"א . על מנת להבין מה מאמלל אותנו ואיך לא פעם אנחנו גורמים לעצמנו לאומללות, ממליצה ריב"א להתחיל במחשבה על הפער."מהו הפער בין הציפיות שלנו למה שקורה לנו במציאות, או כמו שכתב את זה יפה הסופר הצרפתי אנדרה סוארה "כל אומללות היא יחסית לחלום, או לשאיפה שלא באה על סיפוקה".
מה הן 5 הסיבות הנפוצות לאומללות?
להשוות את עצמך לאחרים
העולם שלנו כרגע מוצף במיליוני דימויים. אינסוף אנשים יפים, עם ילדים מחייכים, בתים יפים, קריירות מוצלחות. אפשר לקרוא לזה אינסטגרם ואפשר לחטוף מזה אומללות. גם אם אתם מתקיימים מול הטלוויזיה ולא ברשתות החברתיות, מאוד קל להרגיש אומלל כשמשווים את עצמנו החוצה ולא פנימה. כי אנחנו משווים את מה שקורה אצלנו בפנים למה שקורה אצל אחרים בחוץ. איכשהו מאוד קל לנו להשוות את עצמנו לאחרים ולסבול מזה, במקום להשוות את עצמנו לגרסה הפחות טובה שהיינו פעם והתקדמנו ממנה.
קחו שניה לחשוב על זה. מכירים את הזוג הזה של החברים שלכם שהתגרשו וכולם היו בשוק? אנחנו לא יודעים איזו דרך עברה האשה המחויכת עם הילדים עם הנמשים עד לפוסט בפייסבוק. אנחנו כן יודעים שלנו היה יום גרוע. זו השוואה לא הוגנת מכאיבה מיותרת ומאמללת.
להניח את הגרוע מכל
ב-NLP קוראים לזה "עיוות מחשבה". קיים מגוון עיוותי מחשבה, אחד הבולטים בהם הוא "קריאת מחשבות" או הסקת מסקנות מוטעות. זה אומר שאנחנו מניחים את הגרוע מכל בלי שיהיה לנו מידע לגבי מחשבותיו ורצונותיו של הצד השני. כולנו חוטאים בזה ויש אינספור דוגמאות: 'הייתי בדייט והבחור לא התקשר אלי אחרי? זה בטוח בגלל שהוא חושב שאני לא מספיק יפה'; 'שלחתי מייל עם הצעה לפרויקט ולא חזרו אלי? אני לא מספיק רהוטה, או טובה, או מוצלחת'. כל כך קל להתאמלל ולהתייאש כשאנחנו מסיקים מסקנות על סמך מה שהמוח שלנו מייצר, כי הוא מייצר את התשובות מתוך חוסר הביטחון שלנו.
אנחנו מניחים שמה שהמוח שלנו מעלה כמסקנה הוא אמת ומתבססים עליה ומצב הרוח שלנו מתעצב ומתייאש :"אוף למה חושבים עלי דברים כל כך רעים!". עצרו רגע לחשוב מי חושב את זה. לפעמים אנחנו ממש פועלים על פי המסקנות השגויות שהסקנו בקריאת המחשבות הגרועה שלנו. זה כבר ממש מסוכן ולא רק מאמלל.
להתמסר בעלבונות
אנחנו מאוד רגילים "להשיב" עלבונות. אלא אם גדלתם בבית קתולי על ברכי התפיסה שצריך להגיש את הלחי השניה, אתם כנראה מיומנים ב"להחזיר". לא לצאת "פראיירים". העניין הוא שהתמסרות בעלבונות כמו בכדור היא אחד המסלולים הישירים לאומללות. לדוגמה, כשהבת שלי בת העשר רעבה ועצבנית וצועקת עלי: "אני שונאת את הבית הזה" אני יכולה לתפוס את הכדור ולהתמסר בו ואני יכולה גם שלא לתפוס את הכדור.
להתמסר יהיה משהו כמו "את לא מעריכה מה שעושים בשבילך" או "אל תדברי ככה!!! חצופה!" וכד'. לא להתמסר יהיה לתת לאמירה לחלוף על ידי או מעליי, ממש כמו כדור תועה, ולשאול אותה מה היא צריכה או אם היא צריכה עזרה במשהו. מה קורה כשכן תופסים ומתמסרים? זה ממשיך ומחמיר עוד ועוד. כל אחד יחפש עלבונות יותר מעליבים והתוצאה הסופית היא שמדד האומללות יעלה מאוד.
לא לפתח תחומי עניין
אחת הטעויות הכי נפוצות שלנו היא לא לפתח תחומי עניין. המחשבה ש"חוגים זה לילדים" מעכבת חלק מאיתנו מלעסוק בפעילויות המעוררות בנו אושר, מגלישה ועד סריגה. הדרך הכי מהירה ליצור אושר ורווחה היא להכניס אותם ליום יום שלנו, בפעילויות שאנחנו נהנים מהן. באופן מפתיע, רווחה נוצרת מפעילות אקטיבית ולא ברביצה. לבהות מדי ערב בתמונות רצות בטלוויזיה או ברשתות חברתיות "כדי לנקות את הראש" לא יוצר אושר אלא דווקא מרחיב אומללות. בטוח יצא לכם לרוץ על הפיד ולשים לב אחרי שעה שעברה שעה פתאום ואתם לא זוכרים ממנה כלום ורק מרגישים שהעיניים והמוח שלכם עייפים.
לקחת הכל אישית
המחשבה שהכל אישי היא אולי המחשבה המאמללת ביותר שיש. היא מעוררת את ההרגשה שכולם נגדנו. באופן מעניין, אנשים פועלים רק מתוך עצמם וברוב המוחץ של המקרים הם לא נגדנו - אלא שהם בעדם. זה תקף לגבי ילדים שמתעקשים להמשיך לשחק, זה נכון על בוס שדחה את הצעת התקציב שלי וזה נכון על בני זוג שלא מניחים את הקוטג' באותו אזור במקרר. אם אנחנו מבינים שהצד השני פועל מתוך עצמו ומתוך הצרכים שלו, יותר קל לנו לקבל את השוני בינינו ולנהל את הקונפליקט. כשאנחנו חושבים שהכל אישי נגדנו, נצמדות למחשבה הזו תחושות קשות בדרך כלל ומפלס האומללות רק יעלה ויעלה.
*הכותבת ענת ריב"א היא מאמנת אישית, מאסטר NLP עם התמחות בעבודה עם טראומה