התורים במרפאות לבריאות הנפש הם שקופים. את האנשים שממתינים בתורים הללו לא ניתן לראות, להרגיש או לזהות. לרגע נדמה שאפשר להתעלם מהדף ובו שמות על גבי שמות של בני אדם שממתינים לטיפול פסיכולוגי. דף שרק הולך ומתמלא, והצצה קטנה בו חושפת את העובדה המרה כי תורי ההמתנה בישראל כה ארוכים עד כדי שהם יכולים להגיע לשלוש שנים.
בני האדם הללו, גברים, נשים וילדים; ממתינים לטיפול בכאב. הם סובלים תוך כדי ההמתנה לתורם כדי לנסות לקבל מזור לכאב. לפעמים אנשים שממתינים לטיפול פסיכולוגי לא שורדים בזמן ההמתנה. התורים הללו שקופים, קל להתעלם מהם כי הם בלתי נראים. הכאב הוא לא תמיד פיזי ולא תמיד מוחשי. חרדות, דיכאון, פגיעה עצמית, אובדנות, הם רק חלק קטן מאותו כאב שקוף שאוחזים אותם אנשים שברשימות ההמתנה.
אותם אנשים הם לא קבוצה זרה, יוצאת דופן. הם קשורים לכל אחד ואחת מאיתנו – מהילדה שבגן ועד למפקד בצבא, זו שלא התאוששה עדיין מהקורונה ואותו אחד שמתקשה לחזור לשגרה בעקבות המצב הבטחוני. הם לא נמצאים רק בתל אביב, הם יכולים לגור בשדרות, בקריית שמונה וגם בשומרון. אין להם גיל, הם לא רק שם על דף. הם כל אחד ואחת מאיתנו.
בישראל יש חשיבות גדולה במיוחד לטיפול נפשי
נושא בריאות הנפש וקבלת טיפול פסיכולוגי בשירות הפסיכולוגי הציבורי, הופך יותר ויותר קריטי, במדינה שבעת מבצעים ביטחוניים וקורונה. ממצאים ראשוניים ממחקר חדש שנערך על ידי "קרן ברל כצנלסון" בשיתוף פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, מראים כי 60% מהנשאלים חוו מצוקות נפשיות קשות בעבר. 35% מהנשאלים חוו את המצוקות האלה במהלך השנה האחרונה. זוהי הוכחה כואבת למצבם הנפשי של אזרחי ישראל. יתרה מכך, במחקר הזה, הזה עולה גם ש - 74% (!) מאלה שחוו מצוקה, מעוניינים בטיפול פסיכולוגי וחושבים שהוא יכול לעזור להם, אבל כמעט כ-40% מאלו שפנו לטיפול פסיכולוגי ציבורי, לא קיבלו מענה ונותרו לבדם עם המצוקה - ללא טיפול.
זה לא עניין של ממשלה אחת, אין אחד שאחראי, אין אחד שאשם. מדובר על עשרות שנים של הזנחה. תחום הבריאות והחוסן הנפשיים של האזרחים מדורגים בסדר העדיפויות האחרון של נציגי הציבור, אלה שאמורים לדאוג לנו, שוב ושוב, כל פעם מחדש. עוד מעט בחירות. פעם חמישית. הפוליטיקאים נערכים, שולפים סכינים, מחדדים את הלשון, יוצאים במסעות השכנוע, מבטיחים, בעיקר מבטיחים.
לפני כמה ימים, התקיים כנס בחירות בנושא שיקום הפסיכולוגיה הציבורית. חברי הכנסת הגיעו, מכל הקצוות, לרגעים מסוימים היה נדמה שאין ביניהם בכלל הבדל, לא אידיאולוגי של ימין או שמאל, גם לא הבדל כלכלי שנע בין ליברליזם לסוציאליזם. הם השתתפו, הבטיחו, התחייבו, הסכימו בניהם, סיפרו סיפורים אישיים. הם מצליחים לשכנע שהם ילחמו, שאכפת להם, שבריאות הנפש קודמת לכל. אבל מה בפועל? מה יקרה יום אחרי 1 בנובמבר?
אני מציע לכולנו, פוליטיקאים והציבור הבוחר, לזכור היטב שלאנשים שממתינים בתור במרפאות לבריאות הנפש יש זכות בחירה. הגיע הזמן לבחור קודם כל את בריאות הנפש שלנו. אותם פוליטיקאים שלא מבחינים בנו כשאנחנו עומדים בתור ההמתנה השקוף לטיפול הפסיכולוגי, אולי יבחינו בנו טוב יותר כשנעמוד בתור לשים פתק בקלפי.
הכותב הוא ד"ר יובל הירש, יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר, מראשי פורום הארגונים למען פסיכולוגיה ציבורית