התחלתי כדי להיות כמו כולם, המשכתי כדי להרגיש וונדר וומן

עם השעון המעורר של יום שישי הגיע ההנגאובר מליל חמישי, עניין של שלוש כוסות יין וכמה צ'ייסרים של עראק. שני אקמול לא עזרו, אז חציתי כמוסה של "ויואנס", פיזרתי את האבקה הלבנה על כפית ובלעתי עם שלוק מים. כעבור שעה כבר שטפתי את הבית, הפעלתי מכונת כביסה, הכנתי בצק לחלה והתיישבתי לכתוב את השורות האלה כשתמונה של כפית עם אבקה צרובה לי בראש. הרי זאת תרופת הפלא שלי, הכדור שפותר את בעיות הקשב והריכוז שלי, חלק מטיפול שהציל לי ולמיליונים אחרים את הילדוּת. זה לא אמור להיראות כל כך נרקוטי.

להערות מהסביבה אני כבר רגילה. קולגות קוראים לי מכורה, חברות קוראות לי סוחרת, הפסיכולוגית רודה בי לנסות להיגמל ואמא מתקשרת אליי כל בוקר ומבקשת שאנסה להסתדר בלי. שנים התעלמתי מהאופוזיציה הזאת. אני סטודנטית לקרימינולוגיה שעובדת במשרה מלאה ככתבת, איך אני אמורה לעשות את כל זה אם לא הכדור שלי? אני לא עושה את זה כי אני רוצה, אני עושה את זה כי אני לא יכולה בלי. נגיד, נכון שכותבים "סייע בהכנת הכתבה"? אז בהכנת הכתבה שאתם קוראים עכשיו סייעו 18 כדורי קסם. עשר כמוסות ויואנס שבלעתי בשלמותן, ארבע שפוררתי ושתיתי, וחוץ מזה ארבעה כדורי ריטלין שלקחתי ככה לחיזוק. אולי הייתי צריכה להבין שיש לי בעיה עוד לפני הכפית ההיא.

את הבגרויות שלי סיימתי עם ממוצע 108 ושלוש מגמות מורחבות. סיימתי אותן גם כמעט בלי שעות שינה ובמשקל 47 קילו. דיכוי התיאבון הוא תופעת לוואי מוכרת של תרופות להפרעות קשב וריכוז

אוקיי, אז זאת אני. אפשר לדבר גם עליכם, הדור שלא מכיר מציאות נטולת ממריצים של מערכת העצבים המרכזית, מה שרוב האנשים מכנים פשוט "ריטלין"? אז תרימו יד, אלו שלא היו צריכים תוספת זמן במבחנים. תרימו יד, אלו שלא אובחנו עם ADD (הפרעת קשב וריכוז ללא היפראקטיביות) או ADHD (עם היפראקטיביות). תרימו יד, אלו שהרופא לא רשם להם ריטלין, אטנט, קונצרטה, ויואנס או כל כדור אחר שמטרתו לאסוף את תפזורת הקשב. כמה מכם נצמדו למינון שמופיע במרשם?

במרבית מוסדות הגמילה בישראל מוצע כיום מסלול "גמילה מריטלין". גם בסדנאות של "מכורים אנונימיים" מורגשת נוכחות גוברת של צעירים שפיתחו תלות בממריצים. ברקע מתנהל שוק שחור עם פיקים עונתיים בתקופות המבחנים באוניברסיטאות, ובניגוד למכורים אחרים - לאלכוהול, לסמים, לסיגריות ואפילו לפחמימות, חומרים שאנשים שצורכים אותם באופן מופרז יודעים שזה מזיק להם – כאן מדובר בשימוש לרעה בכדור שעושה לך טוב. שנכנס לחייך לא כי נגררת אחרי החבר'ה, אלא כי הרופא רשם לך אותו. זאת גמילה אחרת וזאת גם התמכרות אחרת, או במקרים רבים - וגם במקרה שלי, כמו שאמרו לי כל שלושת הפסיכיאטרים שראיינתי – לא התמכרות בכלל.

"אנשים אומרים לעצמם שהם מכורים כדי להצדיק את התלות שלהם במשהו", אמר לי פעם מרצה בקורס על התמכרויות, וזה בדיוק היה המסר של הפסיכיאטרים: את לא באמת מכורה. אז אמא שלי תשמח, אבל לי כבר אין משהו שיצדיק את התלות שלי. אני סתם משתמשת לרעה, "אביוזרית" כמו שקוראים לזה אנשי המקצוע, מלשון "Abuse".

"זה לא רק את", אומר לי ד"ר הדר שלו, פסיכיאטר מומחה ומנהל המערך הפסיכיאטרי בבית החולים סורוקה. "יש אנשים שאומרים 'אני מכור' והם לא באמת מכורים אלא אביוזרים, ויש כאלה שבכלל לא יודעים שהם מכורים. ויש יותר תופעות של שימוש לרעה בכדורים האלה מהסיבה הפשוטה שיש יותר אנשים שלוקחים אותם מלכתחילה".

"גם המכור וגם האביוזר, כנראה שחסר להם משהו בפנים שהם מנסים למלא בעזרת חומר ממריץ", אומר ד"ר איגור גורז'לצן, המנהל הרפואי של מרכז הגמילה "שבטיא", מומחה לפסיכיאטריה ונרקולוג. "הם עושים את זה כדי להפסיק להרגיש משהו שהם מרגישים, או כדי להרגיש משהו שהם לא מסוגלים להרגיש".

כששני אקמול לא עזרו להנגאובר, חציתי כמוסה של "ויואנס", פיזרתי את האבקה הלבנה על כפית ובלעתי עם שלוק מים. זאת תרופה שהצילה לי ולמיליונים אחרים את הילדוּת, זה לא אמור להיראות כל כך נרקוטי

עם כדורים כמו שלי מרגישים דברים טובים, אבל לא ידעתי למה הם כל כך טובים עד שד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ומנהל "מרכז טל", עשה לי סדר: "זה מיני-קוקאין. הכדורים האלה עובדים על אותו מנגנון, שניהם גורמים לעירנות מוגברת ולתחושה של אופוריה. החומר לא מרוכז באותו מינון, אבל הפעולה על המוח כמעט זהה".

זה עשה לי בגוף פלאים שאני לא יכול להסביר

בשנת 2016 פורסמה בכתב העת המדעי הבריטי "BMJ" סקירת מחקרים נרחבת על הטיפול בהפרעות קשב וריכוז. המסקנה הייתה חד משמעית: מתילפנידאט, החומר הפעיל בריטלין ובקונצרטה, מקל על תסמיני ההפרעות ומשפר את ההתנהגות הכללית ואיכות החיים של ילדים ומתבגרים הסובלים מהן. ב-2018 פורסם בישראל סקר שערכו חוקרים מהפקולטה לרפואה בירושלים בקרב הורים ל-1,129 ילדים המטופלים בתרופות ל-ADHD; שני שלישים מהם העידו על שביעות רצון רבה או רבה מאוד מהתרופות, וכמעט כל הנשאלים העידו שהטיפול שיפר את התפקוד של הילדים בתחום הלימודי. "מי שמאובחן עם בעיות קשב וריכוז, ומקפיד להשתמש בכדור במינון הנכון, יפיק תועלת רבה ממנו", אומר ד"ר גורז'לצן. "התרופות האלו הן כמו סכיני מטבח: קיימת סכנה שמישהו יחתוך לעצמו בכוונה או בטעות את האצבע, אבל זו לא סיבה להוציא את הסכינים מהמטבח. תרופות להפרעות קשב הצילו ויצילו מיליוני ילדים".

>>רוצים עוד? הירשמו לניוזלטרים של קבוצת mako<<

אני אובחנתי עם ADHD בגיל 13, הייתי מהחלוצות בשכבה שלי. התחלתי לקחת ריטלין רק כדי ללמוד למבחנים, ואז כדי ללכת לבית ספר. עברתי לקונצרטה ולאדרל – תרופה שנמכרת בישראל בשם "אטנט" - ואז למינונים כפולים. מתלמידה שלא מגרדת את ה-80 הפכתי למצטיינת, המורים אהבו אותי, המצב החברתי שלי השתפר, עבדתי אחר הצהריים ובזמן הפנוי פיתחתי תחביבים. בסוף כיתה י"ב, רגע לפני הבגרות האחרונה, קיבלתי התקף חרדה. דופק מואץ, רעד בכל הגוף, לסת נעולה. האבחנה במיון הייתה מינון יתר של אדרל. הגיוני; במשך חודשיים לקחתי כל יום שני כדורים, כל אחד של 30 מ"ג. היום, בגיל 26, אין לי יום בלי כדור.

להערות אני רגילה. קולגות קוראים לי מכורה, חברות קוראות לי סוחרת, הפסיכולוגית רודה בי לנסות להיגמל ואמא מתקשרת כל בוקר ומבקשת שאנסה להסתדר בלי. שנים התעלמתי מהאופוזיציה הזאת

חזרתי לקחת אדרל בטירונות. וכשלמדתי נהיגה. וכשנרשמתי לבית ספר למשחק. ובתואר. ובעבודות. ובפגישות. אני לוקחת כשאני כותבת, כשאני מראיינת, כשמשעמם לי, כשאני עצובה. בערך חצי שעה לאחר הבליעה מתחילות דפיקות הלב והתחושה שהמוח מעביר הילוך. פחות משעה מרגע הבליעה הגוף שלי מתמלא באנרגיה, כמו צינור שמוליך את כל המרץ ישר ללב ולמוח. עם התחושה הזו מגיעה האופוריה, ואני מרגישה שאני רוצה ויכולה לעשות הכל. ללמוד, לשבת, לקום, להסתובב, לרוץ, לכתוב, לקרוא. מה יותר משמח מתחושת מסוגלות אין סופית? מה יותר ממכר?

"אני מכור לאדרל", כתב יונתן בן עוזיו (31) בדף הפייסבוק שלו בשנת 2018. "זה סם מדהים, זה אם כל האמפטמינים, עושה אותך גיבור-על ומניח עליך את הגלימה. אתה מרגיש טוב יותר, מפוקס יותר, אסרטיבי, ערני, ממוקד. פשוט עושה אותך וואו". כיום, כשמאחוריו שלוש שנים נטולות ממריצים, בן עוזיו מספר איך זה התחיל: "בגיל עשר אבחנו אותי כהיפראקטיבי והתחלתי עם ריטלין 10 מ"ג. את הבגרויות כבר העברתי עם 60 מ"ג ביום. בגיל 24 התחלתי לעבוד בחברת הייטק, מהר מאוד התקדמתי להיות מנהל, הסטרס עשה את שלו ובלעתי ריטלין עד שהוא הפסיק להשפיע. כשסיפרתי לרופאת המשפחה היא הכירה לי את האטנט, והתאהבתי. זה עשה לי בגוף פלאים שאני לא יכול להסביר, הפכתי לבנאדם שלא קם מהכיסא. הייתה לי תקשורת טובה יותר עם עובדים ולקוחות, הכל פשוט עבד לי. אבל זה גם הפך אותי למכור. אטנט זה באמת קצת כמו לקחת קוקאין במרשם רופא".

מתי הבנת שיש לך בעיה?
"כשהתחלתי להרגיש שאני לא יכול להיות בלי. פעם הייתי בדרך למשרד, 50 דקות נסיעה, ונזכרתי ששכחתי את הכדורים בבית. בלי לחשוב פעמיים עשיתי פרסה, אפילו לא עבר לי בראש לנסות להתמודד יום אחד בלעדיהם. הגעתי למצב שאני פשוט לא מרגיש מספיק טוב בלי ההשפעה. הייתי מכור להרגשה בראש ובלב. רציתי להיות כמו כולם".

במבט לאחור אני מבין שפחדתי להיות בלעדיהם

התרופות ל-ADHD נחלקות לשתי קבוצות עיקריות בהתאם לממריץ המצוי בהן - מתילפנידאט (קיים בריטלין, קונצרטה ופוקלין), או אמפטמין (אטנט/ אדרל, ויואנס). "שתי הקבוצות משפרות את הריכוז, המוטיבציה וההרגשה", אומרת ד"ר אסתר שלמך, מנהלת המעבדה לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה קלינית בתל השומר. "הן ממריצות את פעילות מערכת העצבים המרכזית וגורמות לעלייה בהורמון דופמין, שגורם לתחושת היי, מסוגלות וריכוז. ההורמון הזה משתחרר גם בהסנפה של קוקאין, אבל בעוצמה יותר גבוהה ופחות מבוקרת".

דופק מואץ, רעד בכל הגוף, לסת נעולה. האבחנה במיון: מינון יתר של אדרל. הגיוני; במשך חודשיים לקחתי כל יום שני כדורים, כל אחד של 30 מ"ג

מה ההבדל בין שתי הקבוצות?
"מנגנון כימי שונה גורם לדופמין להשפיע על מוח. בהסבר מפושט, משפחת האמפטמינים גורמת להפרשה מוגברת של דופמין, ומשפחת הריטלין גורמת לחסימת הקליטה מחדש (re-uptake) של הדופמין לתאים במוח שמהם הוא השתחרר. אבל בסופו של דבר שתי המשפחות יוצרות תגובה  זהה".

מה גורם לאנשים להתמכר?
"ראשית, הדופמין גורם לאופוריה, והרבה אנשים מתמכרים להרגשה הטובה. שנית, בגלל שהכדורים האלה הם סוג של סמים, נוצר מצב של סבילות. הגוף מתרגל להרגשה, הכדור מפסיק להשפיע, ואז עולים במינונים או מחליפים כדורים. לכן כל כך חשוב לקבל אותם רק מידי רופא, ולהקפיד לא לעבור את המינון המומלץ".

נתן (שם בדוי), סטודנט בן 27 מבאר שבע, עבר את המינון המומלץ עד לרמה של התמכרות אמיתית, לא התמכרות בלאי כמו שלי. הוא נקי כבר 140 יום, רובם בתנאי אשפוז בבית שבטיא. "התחלתי עם ריטלין בכתה ג', ועד גיל 26 כבר עברתי על כל הכדורים הקיימים", הוא מספר. "אבל ההתמכרות שלי התחילה אחרי הצבא, כשכבר לא באמת הייתי צריך את הכדור, אבל אהבתי את ההרגשה אז המשכתי - בימי חופש, בשישי-שבת".

כמה לקחת?
"קיבלתי את המינון הכי גבוה של הוויואנס או הקונצרטה, והכפלתי אותו. לפעמים לקחתי גם ארבעה כדורים ביום - בבוקר, לפני הצהריים, אחר הצהריים ובערב. רציתי להצליח לעשות הכל, רציתי להרגיש, להיות 'שם'. במבט לאחור אני מבין שפחדתי להיות בלעדיהם".

איך השגת כל כך הרבה כדורים?
"בגלל שאני גדול ממדים, תמיד הייתי אומר שהכדורים לא משפיעים עליי. בעיקר זיינתי את השכל לרופאים שלי, אף פעם לא נתקלתי בהתנגדות".

לקחתי אדרל בטירונות. וכשלמדתי נהיגה. וכשנרשמתי לבית ספר למשחק. ובתואר. ובעבודות. ובפגישות. אני לוקחת כשאני כותבת, כשאני מראיינת, כשמשעמם לי, כשאני עצובה

מתי הבנת שאתה מכור?
"בשנתיים האחרונות התחילו לי תחושות פיזיות של התקף חרדה, כאילו אני עומד למות. בכל פעם שזה קרה לקחתי עוד כדור כי חשבתי שזה ירגיע אותי, אבל אז הבנתי שזה רק מגביר את החרדה ואני נמצא בלופ שאני לא יכול להשתחרר ממנו. הגעתי למצב שאני לא יכול להירגע, רק מעלה את המינון, עד שנכנסתי לגמילה".

לפני כשנתיים עלה בנטפליקס "קח את הכדור שלך", סרט תיעודי שעוסק בשימוש האינטנסיבי בכדורים ממריצים בקרב בני נוער ומבוגרים בארצות הברית. בסרט מובאים ראיונות עם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש והנוירולוגיה שמספרים על תרבות של "שאף להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך, ועשה הכל על מנת להשיג את זה".

"החברה היום מאוד תחרותית. הדרישות בלימודים ובעסקים מאוד גבוהות, צעירים רוצים להגיע לתוצאות כמה שיותר מהר, והם לא רואים בעיניים", אומר ד"ר טל. "לא במקרה צמח שוק שחור של ריטלינים באוניברסיטאות. לא לכולם יש יכולת להתמודד עם לחץ, להשתתף בתחרות הזו. מי שלא עומד בדרישות - זה לא אומר בהכרח שהוא פחות טוב, אלא שקשה לו יותר להתרכז. אבל הסטנדרטים בחברה ובשוק יוצרים לחצים שרק מגבירים את השימוש בכדורים".

"מה שמעניין עם הכדורים הממריצים זה שהאנשים הכי מוצלחים נעשים תלויים בהם", אומר ד"ר גורז'לצן. "האנשים שהכי משקיעים, עם הפוטנציאל הכי גבוה, נופלים לתלות הזו כי הם מפחדים לאכזב ולהיכשל". אולי זו הסיבה שגם אני נפלתי. ילדה שגדלה בצפון תל אביב, אבא עובד הייטק. לא ראיתי אופציה אחרת מלבד הצלחה. אני זוכרת חברת ילדות בוכה בגלל ציון 98 וזוכרת אותי עם ה-70 שלי, מרגישה כישלון ומתה מקנאה.

עם הכדורים אני פשוט לא רעב

את הבגרויות שלי סיימתי עם ממוצע 108, שלוש מגמות מורחבות ותעודת הצטיינות חברתית. מנגד, סיימתי אותן כמעט בלי שעות שינה, עם אשפוז אחד, וגם במשקל 47 קילו.

ד"ר איגור גורז'לצן, מרכז הגמילה "שבטיא" (בתמונה): "המכורים מנסים למלא חסר בחומר ממריץ. הם עושים את זה כדי להפסיק להרגיש משהו, או כדי להרגיש משהו שהם לא מסוגלים להרגיש"

דיכוי התיאבון הוא תופעת לוואי מוכרת של תרופות להפרעות קשב וריכוז. בעלונים לצרכן מזהירים מפניה, אבל האזהרה הזו היא אחת הסיבות לפופולריות של התרופות. "בשלב מסוים הכדורים הפכו לכדורי הרזייה עבורי, הייתי לוקח אותם כדי לא לאכול", מספר נתן. "בגמילה עברתי בין השאר טיפול בהפרעת האכילה שפיתחתי בגלל הכדור". דן (שם בדוי), חבר טוב שלי ואביוזר לפחות כמוני, מספר שתחת השפעת הכדורים הוא הרגיל את עצמו לאכול ארוחה אחת ביום: "אני אוכל רק בערב, כשההשפעה מתפוגגת. כל החיים התמודדתי עם המשקל שלי, שאפתי להיות פחות כמה קילוגרמים. גם אם לא הייתה לי הפרעת קשב וריכוז הייתי לוקח את הכדורים, כשאני איתם אני פשוט לא רעב".

"הכדורים משפיעים של מערכת העיכול בשתי דרכים", מסבירה ד"ר שלמך. "הדופמין מדכא את התיאבון, ובנוסף לכך גורם לחילוף חומרים מהיר יותר. זה שילוב שעלול לגרום למצב מאוד מסוכן".

אפרת (שם בדוי), 36, מכירה היטב את הסיכונים הגופניים האחרים של השימוש לרעה. "בשש השנים האחרונות הגעתי לבית חולים יותר מ-20 פעם. היו לי נעילת לסתות, ידיים רדומות, חזה לוחץ, פעם אחת כל צד ימין של הפנים נרדם לי, חשבו שעברתי אירוע מוחי. עשו לי בדיקות מקיפות והבינו שזה התקף חרדה בגלל אביוז של אטנט".

ד"ר אילן טל, מנהל "מרכז טל" (בתמונה): "הכדורים האלה זה מיני-קוקאין, גם הם גורמים לעירנות מוגברת ולתחושה של אופוריה. החומר לא מרוכז באותו מינון, אבל הפעולה על המוח כמעט זהה"

פגשתי אותה במוסד גמילה. היא אישה חייכנית ופתוחה שמספרת ללא מעצורים על האירוע מסכן החיים ששלח אותה לכאן. "ערב שישי אחד נסעתי למשפחה שלי, וזה כמעט ארבע שעות נסיעה. היה יום עצבני, הילדים שלי רבו באוטו, התפוצץ לי הראש והרגשתי רע. בנסיעה הזו לקחתי 30 כדורי אטנט, כל כמה דקות בלעתי כמה ביחד. רגע לפני שהגעתי להורים הרגשתי שאני לא רואה טוב ושהלב שלי עומד לצאת מהמקום. עצרתי את האוטו בצד הדרך ועצמתי עיניים. הרגשתי שאני כבדה, שהראש שלי נופל, רעדתי בטירוף ובו זמנית לא הצלחתי להזיז את היד. הייתי בטוחה שזהו, גמרתי את החיים שלי. מהאירוע הזה הגעתי לאשפוז בבית חולים, והמשפחה שלי, שראתה הכל, שלחה אותי לגמילה".

זה מלווה אותך כל החיים?
"אני מכורה שש שנים, ועכשיו נקייה 44 ימים. העברתי את בית הספר עם ריטלין כילדה עם הפרעות קשב וריכוז, אבל הפסקתי כשסיימתי את התיכון. אחרי כך עשיתי שירות לאומי, התחתני והבאתי ילדים, הכל בלי הכדורים".

מה קרה לפני שש שנים?
"שני הגדולים שלי עשו לי צרות, הייתי צריכה להתמודד עם זה וגם לעבוד, אז התחלתי שוב עם ריטלין והחיים שלי השתנו ב-180 מעלות. נזכרתי בילדה שהייתי וכל התחושות הטובות של ההשפעה חזרו לי לגוף. הייתי בטריפ שלא נגמר, בקטע טוב. פתאום הייתי מאה אחוז בטיפול בילדים, בניקיון, בהפעלות, בכביסות, בבישולים. מלאה אדרנלין. לא רציתי לספר לבעלי שחזרתי להשתמש, והוא פשוט לא הבין מה קורה לי. הוא אמר שיש לו אישה חדשה בבית, זה רק דרבן אותי להמשיך".

אבל.
"התחלתי עם כדור ריטלין ביום, אחרי חודש כבר לקחתי שניים, ואז שלושה וארבעה. אחרי מצב של שלוש חפיסות בחודש עברתי לוויואנס, אדרל, לקחתי הכל. הוצאתי מעל 1,500 שקל בחודש על הכדורים, הייתי מוציאה במקביל מרשמים מכמה פסיכיאטרים ונוירולוגים. הייתי אומרת להם שלא הוצאתי, שהמרשם אבד, כל פעם תירוץ אחר. כשהילדים שלי גדלו הם אובחנו עם קשב וריכוז, קיבלו מרשמים, ואת הכדורים שהם קיבלו הייתי לוקחת לעצמי".

מה מרגישים בגמילה?
"השבועות הראשונים היו קשים, הפסיכיאטר אמר שיש לי קריזים. הייתי קמה בלילה ומרגישה את השרירים שלי כואבים, רציתי שמישהו יתלוש לי את הרגל מרוב כאב. בכיתי בטירוף, כל רגע את בוכה. את מרגישה שמשהו חסר לך בגוף, את לא שלמה עם החיים שלך. אחרי חודש הגוף מתנקה, אבל הראש לא. היום אני שלושה חודשים בגמילה, ועדיין, אם אני שומעת את המילה 'אטנט' קופץ לי הלב ואני מתעוררת".

היום אני מבינה שאני אשמה

"שימוש ממושך עלול לגרום לתלות ולתופעות פסיכוטיות", נכתב בעלון לצרכן של הריטלין. "התרופה מכילה אמפטמינים שיש להם פוטנציאל של שימוש לרעה. נטילה לאורך זמן ארוך עלולה לגרום לתלות", מצוין בעלון של האטנט. כל הממריצים האחרים בשוק מציגים אזהרות דומות, אבל האביוזרים נוטים להמציא לעצמם סיבות להתעלם מהן. "כשהתחלתי את הגמילה לא רציתי להאשים את עצמי", מספרת אפרת. "הייתי צועקת על כולם, אומרת שהרופאים הרשעים הביאו אותי למצב הזה. היום אני מבינה שאני האשמה היחידה. נתנו לי תרופה לבעיית קשב ואני השתמשתי בה בחוסר אחריות וניצלתי את הרופאים".

אם אפרת מנצלת את הרופאים, אז בטח גם אני. אני לא חושבת שהנוירולוג שלי נתן לי מרשם לריטלין כדי להשתחרר מהנגאובר, ליהנות במסיבה או להפיג את השעמום בחיי. כשהתחלתי את התחקיר הזה חשבתי שאני מיוחדת - שהאובססיה שלי לכדור, לאושר ולאנרגיות שהוא מביא איתו הופכים אותי לאיזו וונדר וומן. קאט ל-18 כדורים מאוחר יותר, אני בסך הכל כפני הדור. עוד אחת ש(לא) מכורה לריטלין.