לפני כמה חודשים יצא מיכה, תושב תל אביב בן 19 המתנדב בשירות לאומי, למסע עירוני יוצא דופן: ציד מזון שנזרק לפחים ברחבי העיר. מורה הדרך שלו היה ג'ספר נייט, אקטיביסט תל-אביבי בן גילו שהפך את ליקוט המזון לדרך חיים. יחד הם אספו אוכל שפג תוקפו ומנות עודפות שנזרקו ממאפיות, ירקניות ומסעדות.
אמנם איסוף המזון מהפחים לא הפך מאז להרגל, אבל מיכה נהיה לקוח קבוע של נייט. "לא רק שזה חסך לי לא מעט כסף", אומר מיכה, "אלא שאני גם אוכל הרבה יותר בריא: אוכל ביתי, הרבה ירקות. אני עדיין קונה, אבל הרבה מהאוכל שלי מגיע ממה שג'ספר משיג, וכל מי שאני מספר לו על כמויות המזון שנזרקות סתם והאופן שבו אפשר לצרוך בלי לקנות מביע המון עניין בזה".
מה שהיה למיכה הרפתקה חריגה הוא כבר דרך חיים עבור נייט: החיים על "מזון מוצל", מושג שמתייחס לכל מה שנמצא בדרכו לפח, ואולי כבר הגיע לשם. "המשק שלנו הוא 95% אוכל מוצל וטבעוני", אומר נייט על המזון שהוא וחבריו צורכים. "מדי פעם, אם חסר משהו ממש, אנחנו קונים. זה קורה אולי אחת לחודש. כל שאר המזון שלנו בא מתרומות של מסעדות, מזון כמו קטניות, מוצרי חלב טבעוניים שפג תוקפם. אנחנו מקפיאים כמעט הכל. אין דבר שלא ניסינו להקפיא, כולל עגבניות, חסה, מלפפונים".
ואיך העגבנייה הקפואה?
"אם מבשלים אותה זה בסדר, אבל סלט כבר אי אפשר להכין מזה".
נייט, יליד מודיעין שחי בתל אביב מזה חצי שנה ומתנדב גם הוא בשירות הלאומי, גדל בבית שבו מזון היה מושלך לפח בשנייה שחלף התאריך המודפס על האריזה. היום הוא מתייחס לתאריכים האלו בבוז וצורך בקביעות מוצרים שפג תוקפם. "יצא לנו לאכול טופו, חלב סויה, גבינות טבעוניות שהתוקף שלהם פג לפני חודש וחצי והיו סבבה לגמרי. אנשים זורקים פסטות, עדשים ואורז שהתוקף שלהם פג לפני חצי שנה, אבל הם ממש בסדר. אם אין בהם חרקים, אנחנו אוכלים אותם".
אוכל רחוב
בזבוז מזון הוא מגפה עולמית. על פי האו"ם, יותר משליש מהמזון בעולם לא מגיע לפה של אף אחד. הוא מושלך ממגוון סיבות: הביקוש לפירות וירקות נטולי פגמים חיצוניים, העלייה במחירים שמביאה לנטישת יבולים בשדות, ואפילו השינוי בגודל הצלחות והמקררים. בשנתיים האחרונות קמה תנועה בינלאומית שמטרתה להפסיק את הבזבוז הזה, ובמדינות כמו צרפת וגרמניה כבר פועלים לשינויי חקיקה ומדיניות. ישראל – שנמצאת במקום השני בין מדינות ה-OECD בבזבוז מזון – עדיין משתרכת מאחור. אין פלא, אם כך, שיש אזרחים שפשוט מחליטים לעשות את השינוי בעצמם.
היקף בזבוז המזון בישראל אדיר. ארגון "לקט ישראל" אומד את כמות המזון שאבדה ב-2020 בכ-2.5 מיליון טונות, כאשר קרוב למחציתן (כ-1.1 מיליון) ראויות למאכל. על פי אנשי הארגון, די היה ברבע מהכמות כדי לכסות את כל פער חוסר הביטחון התזונתי בישראל. אבל המזון הזה פשוט הולך לפח.
עבור מיכה, חוסר ביטחון תזונתי הוא לא מושג יבש מדוחות של ארגונים חברתיים. "ידעתי רעב לא פעם", הוא מספר. "הייתי נער בסיכון, בבית שלי לא היה כסף והיינו נתקעים בלי אוכל. כשג'ספר הראה לי כמה אוכל טוב נזרק סתם ככה, זה הכעיס אותי, כי אילו ידעתי בילדותי את מה שאני יודע היום, זה היה עוזר לי מאוד". יותר מחמישית מהאוכלוסייה בישראל מוגדרת ענייה על פי דוח המוסד לביטוח לאומי מדצמבר האחרון, וארגון "לתת" דיווח כי מספר הבקשות לסיוע ברכישת מזון כמעט הכפיל את עצמו בשנה האחרונה, ככל הנראה בעקבות מגפת הקורונה. עבור אנשים אלו, מזון מוצל הוא לעתים הדרך היחידה להתקיים.
אבל אורח חיים כמו זה שמנהלים מיכה וג'ספר הוא כבר לא נחלתם הבלעדית של עניים ונזקקים. היום, גם מי שמקיים אותו מסיבות כלכליות – כמו מיכה – לא עונה להגדרה המקובלת או הסטטיסטית של עוני. מבחינתו, זו פשוט דרך נוחה וחסכונית לחיות. "מאוד קל להיכנס לזה", מסביר נייט, "תחשבי שאת יכולה לקבל את כל האוכל שלך בלי לשלם – זה יכול לחסוך אלפי שקלים בחודש".
נייט עצמו מעדיף לדבר על אידאולוגיה. "אני רוצה להשאיר כמה שפחות טביעת רגל אקולוגית", הוא מצהיר. לפני חצי שנה הפך לטבעוני, ואז קרא על הצלת מזון והכיר קהילות כמו "אפס פסולת" המקדמות אורח חיים של קיימות וצדק סביבתי. עד מהרה הפך בעצמו לאקטיביסט שמפעיל ארבע קבוצות ווטסאפ, בהן מועלים מדי יום תמונות של כמויות ענקיות של מזון להצלה. "יש לי המון חברים שאוכלים את האוכל הזה, רבים מהם מבית החייל שבאים לנשנש אצלנו ארוחות בוקר וצהריים. אנחנו נותנים לאנשים מלא כל שבוע, וזה משמח לראות אנשים אחרים זורמים עם זה".
מה מושך אותך באורח החיים הזה?
"זה מושך לדעת שהאוכל שלך בא ממקום טוב של הצלה, של עזרה לסביבה. אתה לא מרגיש שאתה הורס את כדור הארץ וזה נותן בוסט לאגו עם כל ארוחה. אנחנו בני 19 ומרגישים את המצוקה שתבוא כשנהיה רק בני 40".
מה חושבת המשפחה שלך?
"אמא שלי מזועזעת, רוצה לתת לי כסף כל הזמן. דודה שלי חושבת שאני עני וכל הזמן מנסה לתרום לי כסף. אמרתי להן שזה לא העניין, שגם אם הייתי מיליונר, הייתי ככה. ואני רואה המון אנשים מגיעים במכוניות יקרות ואוספים אוכל מהפחים ומחלקים אותו".
איך אנשים מגיבים כשאתם מחפשים בפחים?
"יש כאלה שחושבים שאנחנו הומלסים. כשאתה צולל לפחים אתה לא מתלבש במיטב בגדיך, אז יש הרבה שמסתכלים בעין עצובה על הילד בפח. בן הזוג שלי חייל, ולפעמים קורה שהוא עושה את זה במדים ואנשים פותחים עין על החייל המסכן. יום אחד מישהו הציע לקנות לנו אוכל בסופר. הסברנו לו שאנחנו עושים את זה מתוך בחירה".
ומה עם בעלי העסקים?
"יש כאלה שמשתפים פעולה ומשאירים את מה שעמדו לזרוק על הספסלים. אנחנו מפרסמים עסקים כאלה בקבוצות הווטסאפ. אבל מקומות רבים לא אוהבים שמפרסמים את השמות שלהם, כי הם מפחדים שאנשים יבואו לבקש אוכל חינם. יש סופרים ששופכים אקונומיקה על הפחים, בכמה סופרים איימו להזמין משטרה. הם מפחדים שזה יגזול להם את הכסף".
לא אומרים איכס על אוכל
באוגוסט האחרון פרסם גל נדלר, מורה לקולנוע בשנות הארבעים לחייו מחולון, פוסט שכותרתו "439 מילה על פג תוקף" בקבוצת הפייסבוק 'אוכל חינם - שיתוף והצלת מזון'. בפוסט מנה נדלר את מרכיבי ארוחת הבוקר שלו: פסטרמה, פטריות, גבינת מוצרלה פרסקה, ביצת עין ועוד; כולם מוצרים שהציל מפח אשפה של סופר.
הדברים המתוארים בפוסט לא קלים לעיכול אפילו בקריאה: גאודה קפואה שתוקפה פג לפני עשרה חודשים, מוצרלה בת חצי שנה, קופסת ציזיקי שנכנסה למקרר פגת תוקף ועמדה שם פתוחה זה חמישה חודשים. "'האיכס' שאמרתם אחרי הפסקה הראשונה התארך וגדל מפסקה לפסקה ועכשיו הוא כבר "אייייייככככככככס!", ניחש נדלר, "אבל הי, אתם אומרים איכס בגלל הרגל שחברות המזון גרמו לכם להפנים בשביל שתקנו ותזרקו יותר אוכל. אני נותן לכם כאן עובדות בשטח: עם קצת חוש וטיפה שכל, לא היה לי חולי או כאב בטן כתוצאה מהתזונה שלי. תזכרו שה'איכס' הוא תחושה והטריות ואכילות של האוכל הזה היא עובדה".
"יצא לי לאכול אשל בן שנה והכל היה בסדר", מספר גל נדלר (בתמונה). "יש לי גבינות בפריזר שמחזיקות לנצח. אני מעדיף לסמוך על החושים ולא על התאריך"
זרעי הסלידה מצריכה נטמנו בנדלר כשביקר ב-2011 בארה"ב. הוא חווה עומס צרכני והחליט לנסות חיים אחרים. בתחילה קנה בגדים וריהוט יד שנייה ("אני חושב שמלבד מסך טלוויזיה לא קניתי שום דבר פיזי חדש זה עשור"), ואחר כך הגיעה התפנית בתחום המזון. "נהגתי ללכת עם הכלבה שלי במסלול שבו יש ירקנייה, ומדי יום שישי הבעלים היה מוציא את הסחורה הפגומה לאנשים קשי יום. שישי אחד היה חסר לי בצל ירוק, שהיה בין הירקות שהוא הוציא ונראה נהדר. למחרת טיילתי שם שוב, ואני רואה שהירקות עדיין שם, מרקיבים בחוץ כי אף אחד לא לוקח. אז במקום שיירקבו, לקחתי ושמתי אותם באזור של דרי רחוב ליד הבית שלי, ואנשים התחילו לקחת.
"פתחתי קבוצת פייסבוק כדי לאסוף אוכל שעומד להיזרק, והבאתי אותו לאנשים. פניתי למאפיות, כי אנשים לא קונים אם זה לא טרי מהיום. יש מסעדות ומקומות קבועים שמצאתי שמתריעים לפני שזורקים. חילקתי בבית נוער בו התנדבתי ובמועדוני קשישים. אני תמיד מקפיד להגיד מאיפה בא האוכל ושהתוקף שלו פג. הקשישים חוו שואה ותקופת צנע, פג תוקף לא מפחיד אותם".
איך מגיבים בעלי העסקים?
"יש מי שמיד קופץ על ההזדמנות ושמח לשתף פעולה ויש מי שלא. באתי לירקן מתחת לדירה שלי ואמרתי לו: 'כל יום אתה מוציא שקית זבל ענקית – תן לי אותה'. הוא התחיל לזרוק אותה במקום רחוק, שלא אחטט בפח. פחד שאנשים יחכו לסוף היום ולא יקנו ממנו. אבל המחשבה הזאת היא ההתנגדות היחידה שאני פוגש".
אתה לא מאמין לתאריכי תפוגה?
"אני מעדיף לסמוך על החושים שלי ולא על מה התאריך שהוטבע על האריזה. אני ממשש, מריח ומרגיש, וככה אני מחליט אם משהו לא בסדר. עם הזמן ראיתי שיש מעט מאד דברים שמתקלקלים באמת. התוקף שכתוב על קולה או במבה זה הרגע שאחריו הם הופכים לפחות טעימים – הגזים נהרסים, הפריכות נעלמת. וגם זה לא תמיד נכון. חטיף קורני שהתוקף שלו פג לפני שנה היה בעל אותו מרקם וטעם כמו תמיד. אחד המוצרים שמחזיקים הכי הרבה זמן זה אשל וגיל. יצא לי לאכול אשל בן שנה והכל היה בסדר. הוא לא מתקלקל ולא מאבד מהטעם. יש לי גבינות קשות עם אחוז שומן גבוה בפריזר שמחזיקות לנצח כמעט. יש גבינות שאי אפשר להקפיא, כמו מוצרלה ולבנה, אבל גם אחרי חצי שנה במקרר לא משתנה בהן כלום. הרי יש שם כל כך הרבה חומרים משמרים. גבינות, אם לא פתחת אותן, לוקח להן המון זמן להתקלקל, כי החלב מפוסטר".
נדלר, שמלמד בתיכון עירוני ה' בתל אביב, החליט להביא את האג'נדה לעבודה. "לפני שאני מגיע לשיעור אני אוסף משתי מתנדבות של הצלת מזון ארגזי כריכים ומאפים ממאפיית עיני בבת ים. עירוני ה' הוא בית ספר יקר, אבל יש לא מעט תלמידים עם מלגות וקשיים, והם לוקחים אוכל הביתה גם להורים".
איך התלמידים האחרים מגיבים?
"חלקם ילדים בורגנים תל-אביביים שקיבלו הכל, וגם הם מבינים את העניין הזה. הם מודאגים מאד ממשבר האקלים וזה מדבר אליהם. זה קצת כמו שטיפת מוח – אתה מספר להם דברים טובים על איסוף מזון ונותן להם דברים טובים לאכול. הם יודעים שכשהם אוכלים משהו פג תוקף הם צריכים להשוויץ, כי אני נהנה מזה".
"זה הגיוני להריח את המזון", אומר פרופ' אורי לזמס (בתמונה), "אבל לחלק מהדברים אין אינדיקציה כזו. יכולים להיווצר במזון חומרים רעילים ומזהמים קטנים שלא נרגיש בחוש הריח"
העובדה שנדלר ונייט נהנים מאכילת מוצרים פגי תוקף לא אומרת בהכרח שאין לתאריך המסומן על גבי האריזה כל משמעות. הסיבה הראשונה והחשובה ביותר לסימון היא, כמובן, בטיחותית. "'פג תוקף' התחיל בסביבות שנות ה-50, כשפותחו ארוחות הטלוויזיה (ארוחות קפואות המיועדות לחימום מהיר – י"פ) והמזון הפך לנגיש לכולם", אומר פרופ' אורי לזמס מהמחלקה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון בטכניון. "בשנות ה-60 וה-70 פותחו מודלים מתמטיים שאיתם עובדים עד היום, והם הקובעים את תאריך התפוגה של המזון. מאז לא שמענו כמעט על קופסאות שימורים מקולקלות, וכמות הרעלת המזון צנחה משמעותית".
מה דעתך על הטענה שהחברות קובעות תאריכי תפוגה רק כדי להפחיד אותנו ולעודד רכישת יתר?
"את התעשייה הכי מפחיד למכור מוצר שיפגע בה. הם אנשים כמוני וכמוך, הם אוכלים את המוצרים האלה בעצמם ונותנים אותם לילדים שלהם. אז הם רוצים שיהיה פג תוקף הכי קצר שיש כדי להיות על הצד הבטוח. המודלים האלה מנסים לקחת בחשבון מקרים כמו אם המוצר הובל במשאית והייתה תאונה והמשאית עצרה והיה חום כבד. הבעיה היא שהיצרן מחמיר, ולפעמים הרגולטור דורש החמרה שהיא לא בהכרח חיונית. את שואלת את עצמך: האם אני רוצה לתת לאנשים מקסימום זמן לצרוך עד הרגע שזה מתחיל להיות מסוכן, או שאני לוקחת טווח ביטחון? זו בעיה אמיתית".
בטיחות היא לא הסיבה היחידה לקיומו של התוקף. ישנה גם איכות המזון. "זה עסק", מזכיר לזמס, "והוא רוצה למכור מוצרים שנתפסים על ידי הצרכנים כטובים ביותר והאיכותיים ביותר. מוצר כמו קרקר יכול לאבד מהפריכות שלו, ואז הצרכן לא ימשיך לקנות והיצרן יפשוט רגל".
המודלים שלפיהם נקבע התוקף טובים גם היום?
"אפשר להשתמש במודלים שהם יותר כוללניים ויותר מדויקים. המודלים מתעדכנים פה ושם, אבל בגדול אף אחד לא מוכן לגעת בטאבו ואנחנו מתנהלים לפי מודלים משנות ה-60".
איך המצב ישתנה?
"עניין הרגולציה צריך לעבור עדכונים, אבל גם התעשייה עצמה מנסה לחפש חידושים. היום יש אנשים שמנסים לפתח אריזה שהיא כמו ערכת קורונה. אם המדבקה עליה ירוקה, סימן שהמוצר בטוח. ברגע שהיא נהיית אדומה - הוא לא. יהיו לנו אפליקציות שיעזרו לנו לבחור אוכל יותר נכון. יש מנוף אדיר של חדשנות בתעשיית המזון, ועכשיו יש הזדמנות להפוך אותה לידידותית לסביבה".
מה שטוב לצרפתים
את נטע דונחין, מנהלת הדרכה בת 38 מגבעתיים, תמיד הטריד בזבוז המזון. בעמוד הפייסבוק שהקימה, "בוז לבזבוז - מפסיקים להאכיל את הפח", היא נותנת עצות ומעלה תמונות של מזון שאפשר לאסוף לפני שהוא נזרק; למשל, מגשים של קציצות ואורז שנותרו מיותמים בצהרון בגבעתיים אחרי שהילדים לא הגיעו בגלל בידודים.
"בצרפת הורידו 'פג תוקף' מחלק מהמוצרים", אומרת נטע דונחין (בתמונה). "הם אומרים לצרכנים: תפעילו את שיקול הדעת. יש לי אגוז מוסקט שהתוקף שלו פג ב-2010. תבלינים מחזיקים שנים, מה כבר יכול להתקלקל שם?"
"לדעתי לרוב הציבור בארץ אין את הידע", אומרת דונחין, "ומצד שני למדינה אין רגולציה בסיפור הזה, ואם יש, היא צולעת ולא חד-משמעית. בצרפת, למשל, הורידו את ה'פג תוקף' ממוצרים שבהם אין בעיה שיעבור התוקף. הם אומרים לצרכנים: תפעילו את שיקול הדעת, תפתחו, תריחו. בסוף החושים שלנו עוזרים להבין מה טוב ומה לא. לכל אחד הרי קרה שהוא פתח קוטג' יומיים לפני שפג תוקפו וגילה שזה מקולקל. יש מוצרים שאסור לשחק איתם, אבל בסוף, עם כמעט כל גבינה אפשר לבשל או להכין פשטידה, ועגבנייה עצובה לא טובה לסלט אבל טובה לרוטב.
"הגישה שלי הפוכה – לבשל מה שהמקרר שלי מציע לי. יש שני סוגי תאריכים: 'בתוקף עד' ו'עדיף להשתמש עד'. זה נורא פשוט. שקדי מרק עדיף לאכול לפני התאריך שכתוב, אבל אם תאכלי אחריו לא יקרה לך כלום. אולי המרקם יהיה אחר, הצבע, הטעם אפילו, אבל זה לא אומר שהם מקולקלים. הם פשוט לא במצב שבו יצאו מהמפעל".
מה הדבר הכי ישן שיש לך במטבח?
"אגוז מוסקט שהתוקף שלו פג ב-2010. והוא בסדר גמור. מה כבר יכול להתקלקל שם? תבלינים מחזיקים שנים".
אחת ההמלצות של דונחין היא לפעול בתוך הסביבה הקרובה אליך. למשל, לפנות לירקן השכונתי ולבקש ממנו את הירקות והפירות "המכוערים" שהוא לא מתכוון למכור. "אם לשפוט רק על פי מה שקורה בשוק הסיטונאי בחמש בבוקר, לא אמורים להיות רעבים בישראל. הירקנים זורקים ירקות ופירות כי הם קטנים מדי, גדולים מדי, לא בצבע הנכון".
אני חושבת שעבור אנשים רבים מביך לבקש דבר כזה. שלא יחשבו שהם עניים.
"יש פה מחסום בושה. אבל גם יד שנייה פעם היה מביך לקנות. חייבים להבין שהתועלת היא גדולה יותר ממחיר הבושה: לא יהיו רעבים, פחות אוכל בפח, פחות זיהום סביבה, פחות בזבוז זמן במטבח. מי שלקח את הקציצות מהצהרון חסך 300 שקל. זה עניין של הרגלים: לחשוב אם אתה באמת צריך קילו עגבניות עכשיו, למרות שאתם רק שני אנשים בבית. אבל המדינה חייבת לחוקק חוקים, וזה סיפור יותר קשה. שופרסל הוציאו קמפיין להצלת המזון שלהם וזה 800 טונות בשנה, אבל הם לא מפרסמים כמה הם זורקים. 800 טונות בעולם הפסולת זה פסיק קטן".
הילה הראל, תושבת תל אביב בת 48 שעוסקת באמנות, עיצוב ואקטיביזם אורבני, עשתה ניסוי עם מילקי. הוא ישב וחיכה במקרר במשך חצי שנה עד שהיא פתחה אותו, הריחה ואכלה. "ציפיתי שהוא יהיה מלא עובש, אבל זה לא היה. טעמתי. כן, הקצפת הייתה נפולה, אבל זה לא היה דוחה ולא היה מקולקל. בפודינג יש ¾ סוכר. כמה זה כבר יכול להתקלקל?".
הראל מגדלת ירקות בגינה הקהילתית של פלורנטין, קוטפת מהעצים הפזורים בעיר ומשתמשת בפירות וירקות שנזרקו לבישול, אפייה, התססה והחמצה. "אמא שלי גדלה בחווה בארה"ב, שם גידלו את המזון והכינו אותו. ממנה למדתי להריח את האוכל שלי, ואני סומכת על חוש הריח שלי יותר מהכול. אנשים משום מה הפסיקו לסמוך על החושים שלהם וזה מוזר בעיניי. פג תוקף זה דבר נורא מבהיל, אבל אני מתייחסת אליו כאל המלצה.
הילה הראל (בתמונה) השאירה מילקי במקרר במשך חצי שנה. "כשפתחתי, ציפיתי שיהיה מלא עובש, אבל לא היה. הקצפת הייתה נפולה, אבל זה לא היה מקולקל. בפודינג יש ¾ סוכר, כמה זה יכול להתקלקל?"
"כשגידלתי ירקות בגינה הקהילתית התחלתי לחשוב על אוכל בצורה אחרת. איך אפשר לזרוק עגבנייה אחרי שאת יודעת כמה זמן לקח לה לגדול? אנשים לא מודעים למשאבים שנדרשים לגידול מזון או לייצור בגדים, אבל זה עניין של כבוד לחומר, לבני אדם ולכדור הארץ. זה לא שאני שוחרת איכות הסביבה, אבל כשאת רואה את עצמך כחלק ממערכת אחת גדולה, את מבינה שזאת הדרך הנכונה להתנהל".
אני אוהב את ריח הפג-תוקף על הבוקר
שלומית רון אגלר בת ה-51, עד לא מזמן עורכת דין שעסקה בתגמול בכירים במגזר העסקי והיום פעילה סביבתית-חברתית, מחזיקה בחניית ביתה בקריית אונו מקרר שיתופי שמיועד לכל מי שרוצה – ולא בהכרח לרעבים ולנזקקים. רוב תכולת המקרר, היא מספרת, הוא מזון שהוצל. "בן הזוג שלי, אני ושותפים נוספים אוספים מזון מבתי העסק, ממלאים את המקרר, ואת מה שנשאר מעבירים הלאה". לקבוצת הפייסבוק שהקימה, "אותו מקרר וגישה כל כך שונה", היא מעלה מדי יום תמונות של תכולת המקרר: ירקות, לחמים ותבשילים.
"כל יום מגיעים בין חמישה ל-20 אנשים שלוקחים או משאירים מזון", אומרת רון אגלר. "השאיפה שלנו היא לשכפל את המודל הזה בארץ. אומנם יש עוד מקררים שיתופיים, אבל האוריינטציה שלהם היא עזרה לנזקקים, ואילו מטרת המיזם שלנו היא לשנות את התפיסה שעודפי המזון הולכים לנזקקים בלבד ולהראות שאפשר לצרוך פחות, ומכאן – לזרוק פחות".
וזה מצליח?
"זה לא פשוט, אבל יש מקומות שבהם זה קורה. עיריית תל אביב גייסה בערך עשר ירקניות ששמות את הסחורה שהן לא צריכות בחוץ על השולחן למסירה או בשקל אחד".
"יש דגש במקרר השיתופי על מזון פג תוקף", אומרת שלומית רון אגלר (בתמונה). "אנחנו מבשלים עם מוצרים עם תאריך אחרון של 2017, יש גם אדוויל פג תוקף לפני עשור והוא מצוין"
אתם מחזיקים מוצרים פגי תוקף במקרר השיתופי?
"כן, יש דגש על מזון פג תוקף ויש הרבה מאד ממנו. מוצרים יבשים כמו פסטות שתוקפן פג גם לפני שנה ושנתיים. הסבים והסבתות שלנו ידעו להבין אם האוכל מקולקל או לא לפי הריח, וגם אנחנו יכולים. חברות רוצות להרוויח עלינו, לכן הן קובעות כל מיני תאריכים כדי שנזרוק את המזון ונקנה שוב ומושכות בחוטים של החקיקה, ואנחנו רוצים שאנשים יפעילו את שיקול הדעת שלהם".
גם בבית את אוכלת מזון פג תוקף?
"אנחנו משתמשים במוצרים הרבה אחרי שפג התוקף, כולל מעדנים שהתוקף שלהם פג לפני חודשים והם טעימים לגמרי. יש לנו מוצרים עם תאריך אחרון של 2017 שאנחנו מבשלים איתם. יש גם אדוויל פג תוקף לפני עשור והוא מצוין".
איך זה התחיל אצלך?
"בן הזוג שלי ואני גדלנו ככה. פעם ההורים של כולנו חיו ככה, אנשים לא קנו בטירוף. אני לא קניתי בגד כבר איזה עשור, לא קניתי מכונית חדשה ולא חפצים חדשים. עבדתי במשרה בכירה ויכולתי להרשות לעצמי, אבל עם השנים המודעות שלי לנזק שהבזבוז הזה עושה לכדור הארץ גדלה".
מה תגידי לאנשים שחוששים להצטייר כנזקקים?
"צריך להיגמל מזה. למה פעיל סביבתי צריך להתבייש בזה כאשר צריכת יתר היא הדבר הרע? אנחנו כמו הדגים שמנקים את האקווריום. הדג הזה צריך להתבייש שהוא לא דג זהב? אנחנו הדגים האלה, והאקווריום שלנו מאוד מזוהם וצריך הרבה דגים כמונו כדי לנקות אותו. אנחנו מסתכלים על תרבות המגדלים היום, ומתחת לכל מגדל צריך להיות מקרר. תארי לך כמה משפחות יש במגדל כזה וכמה אוכל נזרק סתם. בכל עיר צריכים להיות לפחות עשרה כאלה".
"זהו היגיון אבולוציוני מאוד נכון להריח את המזון שלנו", מסכים פרופ' לזמס, "אבל אנחנו יודעים שהיום יש מוצרים שגם אם מריחים טוב, עדיין יש בהם חומרים שיכולים להוות סכנה. שגם אם לא מסריח, יכולים להיווצר חומרים רעילים או שיכול להיכנס מזהם".
אתה עצמך אוכל מזון פג תוקף?
"קורה שאני לוקח ריזיקה ואוכל משהו שפג תוקפו יום-יומיים, ואני לא מרגיש רע. להגיד לך שאני לא חושש כל פעם שאני עושה את זה? אני כן. הסכנות באכילה לא מאוזנת יכולות להיות ארוכות טווח. אם נדמה את זה לקרב אגרוף, הרי שלא כל הסכנות הן נוקאאוט. אם נצבור מספיק מכות קטנות לאורך החיים נרגיש את זה בגיל 50-60. חלק גדול מהנתונים שמתייחסים אליהם בקביעה של חיי מדף הם גם היווצרותם של מזהמים קטנים, ולחלק גדול מהדברים האלה אין אינדיקציה סנסורית. אנחנו לא נרגיש אותם בחוש הריח".
מה אנחנו כצרכנים יכולים לעשות כדי לזרוק פחות מזון?
"ללכת לסופר שלוש-ארבע פעמים בשבוע ולקנות את מה שצריך לעכשיו, כמו שעושים באירופה. אז מבזבזים פחות ואוכלים יותר טרי. לא צריך מזווה, חייבים להתנתק מהזיכרון השואתי של מאגרי מזון בבית. וחייבים לחנך את הילדים לצריכה נכונה".
מרק אצטרובלים ועלים
אבל לא כולם צורכים מזון פג תוקף ומזון מוצל מסיבות אקולוגיות או כלכליות. עבור ורה מייזלס, למשל, זה פשוט עניין של הרגל. "אדם כמוני לא יכול לזרוק אוכל", אומרת מייזלס, ניצולת שואה בת 85 מתל אביב. "אם אני רואה ריבה עם קצת ירוק אני מסירה אותו ואומרת שאין דבר טוב יותר מפניצילין. כל עוד זה לא מסריח – זה מצוין ואני לא אזרוק שום דבר, אלא אעשה ממנו משהו אחר".
מייזלס, ילידת צ'כוסלובקיה, נמלטה בחורף 1944 עם משפחתה מהנאצים. הם מצאו מקלט בקרחת יער, שם חפרו בור והסתתרו בתוכו במשך חודש וחצי. "נגמר לנו האוכל ואמא הייתה מבשלת מרק אצטרובלים ועלים בצבע חום, שבבוקר היינו שותים אותו כמו תה, והייתה לנו גם חתיכת נקניק", מספרת מייזלס. הקור והרעב גרמו לבני המשפחה לצאת מן הבור, ובסופו של דבר הם נתפסו ונשלחו למחנות הריכוז.
"אדם כמוני לא יכול לזרוק אוכל", אומרת ורה מייזלס (בתמונה), ניצולת שואה בת 85. "אם אני רואה ריבה עם קצת ירוק אני מסירה אותו ואומרת שאין דבר טוב יותר מפניצילין"
"נקניק מעושן זאת החולשה שלי", אומרת מייזלס. היא מספרת שאחרי המלחמה, כשמשפחתה חזרה לצ'כוסלובקיה, נתנו לה הוריה כסף לקנות ממתקים, "אבל אותי זה לא עניין. הלכתי לאיטליז. היו שם לפניי בתור המון נשים שקנו כל מיני בשרים, ואני חשתי עונג רק מלהריח את הנקניקים שהיו תלויים בכל מקום. התרוממתי על קצות האצבעות, ילדה נמוכה ורזה, וביקשתי 'תן לי נקניק, לא חשוב איזה, העיקר שיהיה הרבה'. הוא נתן לי ערמה של כל מיני קצוות ושאריות ויצאתי משם מאושרת. אכלתי את הנקניק ואת השאריות החבאתי מתחת למיטה. זה כבר לא היה הכי טרי, אבל לא היה אכפת לי כמו שהיום לא אכפת לי מפג תוקף. אני היום בריאה כמו שור ובאמת שלא אכפת לי מתאריך תפוגה".
גם עם ילדייך לא הקפדת על זה?
"רק עם עצמי. הייתה תקופה שהבת שלי רצתה רק ירקות אורגניים, אז הייתי קונה לה ב'ניצת הדובדבן', שם ראיתי תפוחי אדמה כמושים ואנשים חיוורים שאוכלים כל מיני צמחים, קרקרים אורגניים ובריאותיים. אם הקיבה שלך מתרגלת ל'ניצת הדובדבן', את יותר מחוסנת".