אני שואלת, ותמיד אשאל, איך מקום שהיה אמור לטפל בי גרם לי טראומה

על קירות הדירה הקטנה של קים אייזנשטיין בראשון לציון תלויות תעודות הצטיינות. האחת היא מכיתת המחוננים שלמדה בה, את השנייה קיבלה כעתודאית, השלישית היא תעודת הצטיינות שקיבלה כבוגרת תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "התעודות האלה מסמלות בדיעבד את ההדחקה הכי גבוהה שיש", אומרת אייזנשטיין בחיוך. "שנים היו לי פלאשבקים מהתקיפות המיניות החוזרות שעברתי בילדות, אבל הייתה לי נטייה להגיד שאין לי זמן להתעסק בזה ואני צריכה להשקיע בדברים אחרים".

בצבא, במהלך שירות בחיל הים, צפו זיכרונות מהשנים המודחקות. ביקור אצל קב"ן הוביל לטיפול שנמשך באזרחות, וכשהכל נפתח היא נשטפה בזרם שהיה פשוט חזק מדי. אלא שהטיפול בטראומה היה טראומתי בפני עצמו, פצע חדש על צלקות ישנות. "עשיתי ניסיון אובדני", היא מספרת, "ובאותו לילה קיבלתי צו אשפוז בכפייה במחלקה סגורה. אף אחד לא שאל אותי מה עובר עליי או מה אני מרגישה, הרופא רק נתן לי זריקת הרגעה והעלה אותי על אמבולנס שהוריד אותי בכניסה לבית חולים פסיכיאטרי. לרגע אחד חשבתי לברוח, אבל עוד לפני הצעד השני תפסו אותי חמישה מאבטחים, כולם גברים. הם השכיבו אותי וגררו אותי על הרצפה עד למיטה, ואז קשרו אותי אליה עם כבלים ממתכת. ארבעה מהם תפסו לי את הגפיים ואחד מהם החזיק לי את הראש כשהאחות הזריקה לי עוד זריקת הרגעה. אני לא יכולה להסביר לך את החוויה ואת ההשפלה שעברתי. חמישה גברים עליי כשאני שוכבת קשורה וחסרת אונים".

היא יושבת מולי בחולצת משבצות מכופתרת וסקיני ג'ינס, מחייכת בלי הפסקה כמו אדם שמתקשה להאמין שחווה את מה שחווה. "בשלב מסוים הגיע אדם שאמר שאני צריכה לעבור בדיקת א.ק.ג, ובגלל שהייתי קשורה למיטה הוא היה צריך להרים לי את החולצה ולחבר לי משהו לחזה. כנפגעת טראומה מינית, היה בלתי נסבל בשבילי להיות במצב הזה - אני קשורה למיטה בלי יכולת לזוז וגבר זר צריך להרים לי את החולצה. בכיתי, התחננתי, צעקתי שיעזוב אותי. האחות שהייתה בחדר נזפה בי להפסיק לבכות כי אני הורסת את הבדיקה ונתנה לי עוד זריקת הרגעה. מאותו רגע אני לא ממש זוכרת מה היה. התמונה הבאה בראש שלי היא מהבוקר שלמחרת, כשקמתי קשורה למיטה בחדר גדול, לבושה בבגדים של המחלקה הפסיכיאטרית".

"אחד המאבטחים אמר לי, 'קים, אל תתנגדי, זה יעשה את זה יותר גרוע'. לא היו לו היו כוונות רעות, אבל לשמוע את זה כשאת עם המכנסיים למטה ושלושה גברים מצמידים אותך למיטה?"

ההחלטה לאשפז את אייזנשטיין אינה יוצאת דופן. ככלל, נפגעות טראומה מינית שחוות אובדנות מופנות ישירות לטיפול במחלקות סגורות בבתי חולים פסיכיאטריים (בישראל פועלים כ-15 מוסדות כאלה - ממשלתיים, פרטיים או בבעלות קופות החולים). בחלק מהמחלקות הפסיכיאטריות הסגורות נהוגה הפרדה בין גברים לנשים, אחרות הן מחלקות מעורבות. המאושפזים נמצאים בהשגחה צמודה ואינם רשאים לשוטט ברחבי בית החולים. ובעוד שברור למה מאושפזים עם פוטנציאל אובדני זקוקים להשגחה, התוצאה בפועל היא שנשים נפגעות טראומה מינית מוצאות את עצמן סגורות עם נשים וגברים מתמודדי נפש וכאלה שחוו אפיזודות פסיכוטיות. גם הטיפול שהן מקבלות מותאם לאנשים במצבים הללו. לא למי שמלכתחילה נושאת טראומה של חילול גוף ונפש.

בכתבה זו נאספו עדויות מנשים רבות שעברו פגיעה מינית ובעקבות הידרדרות במצבן הגיעו למחלקות הסגורות. כולן מתארות חוויות דומות מבתי חולים שונים, מה שמצביע בבירור על כשל רוחבי בטיפול בהן – כשל שגם הרופאים והמטפלים הם במידה רבה קורבנות שלו, מפני שאין להם הכשרה מתאימה או תנאים ראויים לטפל במי שהמערכת מגלגלת לפתחם. מתוך הכרה במצב הדברים הזה, מערכת מגזין mako החליטה לא לחשוף את שמות המוסדות שבהם התרחשו ומתרחשים הדברים. המטרה אינה לסמן אשמים; לא שאין כאלה בסיפור הזה, אלא שהם עשו את שלהם הרבה לפני שהמרואיינות אושפזו בכפייה.   

שאלו אם אני שוכבת עם הרבה גברים

בדומה לקים, גם ליאת (שם בדוי) עברה תקיפה מינית כילדה. בגיל 19, בעת שירותה הצבאי, הגיעה לבית חולים פסיכיאטרי מתוך תחושת דיכאון ודחף לפגיעה עצמית. "בתחילת האשפוז עברתי 'אינטייק', טיפול ראשוני שבו המטופל נחשף בפני המטפל. הכניסו אותי לחדר מלא אנשים, בערך 30 - פסיכיאטרים, רופאים, אחיות ועובדים סוציאליים - שישבו מסביבי ושאלו אותי את כל מה שבא להם, כדי שידעו לאבחן אותי הכי טוב לטענתם. שאלו אם אני שומעת קולות, אם אני קונה סמים, אם אני שוכבת עם הרבה גברים. שאלו אותי גם על החתכים שיש לי בידיים, ומהלחץ אמרתי להם שזו מחלת עור. הם האמינו לזה. בסוף האינטייק קיבלתי אבחנה: הפרעת אישיות גבולית שדורשת אשפוז. ל'מחלת העור' שלי הביאו סטרואידים".

נשים רבות עם רקע של טראומה מינית אובחנו במשך השנים כבעלות אישיות גבולית, "בורדרליין", אלא שהנטייה בפסיכיאטריה כיום היא לראות בכך אבחנה שגויה - שגוררת מטבע הדברים טיפול לא יעיל. "לחלק מהנשים שמאובחנות עם הפרעת אישיות גבולית יש רקע של טראומה מהשנים הראשונות בחיים, שהאבחנה הנכונה לה היא פוסט טראומה מורכבת או C-PTSD", אומר פרופ' מיקי בלוך, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "איכילוב" ומומחה לפסיכיאטריה של האישה. "זו אבחנה שבשנים האחרונות נעשתה מקובלת בז'רגון הפסיכיאטרי, והיא עומדת להיכנס למגדיר האבחנות הפסיכיאטריות האירופאי. היא מאפיינת ילדים שעברו טראומה מינית ממושכת, הרבה פעמים על ידי אדם מוכר וקרוב. תסמינים אופייניים הם פלאשבקים, סיוטים, דיס-אסוציאציה ופגיעות עצמיות כדי להכהות את הכאב הנפשי. החולים האלה מאופיינים גם בתחושת ערך עצמי נמוך, אימפולסיביות, חוסר יכולת לתת אמון בבני אדם ושינויים קיצוניים במצבי רוח. אלו תופעות שקשורות להתפתחות לא נורמטיבית של האישיות, כי המטופל כל הזמן חווה טראומה מהפגיעה".

ליאת (שם בדוי): "בתחילת האשפוז שאלו אותי על החתכים בידיים, ומהלחץ אמרתי שזו מחלת עור. הם האמינו לזה. קיבלתי אבחנה, אושפזתי, ול'מחלת העור' שלי הביאו סטרואידים"

C-PTSD דורשת טיפול פסיכולוגי, וכזה אינו בנמצא ברוב המחלקות הסגורות. "חוץ מתרופות לא היה טיפול בכלל", מספרת ליאת. "לא פסיכולוג, לא קבוצות תמיכה, כלום. הייתי יושבת על כיסא בקצה המסדרון, מסתכלת על השעון ומחכה שהזמן יעבור. איתי בחדר היו עוד שלוש בנות, אף אחת מהן לא נפגעת טראומה מינית. אחת מהן הייתה אישה מבוגרת שסבלה מהתקפים פסיכוטיים. היא הייתה עושה צרכים על עצמה, צועקת בלילות ומעיפה חפצים. אישה אחרת אמרה לי שהיא מתכננת להתאבד במקלחת עם שקית. כשסיפרתי את זה לאיש צוות, הגיע אח שלקח לה את השקית, נתן לה זריקת הרגעה ונזף בה. זה הכל. היא הייתה במצב אובדני, ומה שהיא קיבלה זה זריקה וצעקות. זה הטיפול בבתי החולים הפסיכיאטריים. ההרגשה היא שהצוות רק רוצה שקט, אז הם יתנו כדורים, יזריקו ויגרמו למטופלות לפחד מהם".

מה לגבי התרופות שקיבלת? הן סייעו לך?
"מעבר לזה שקיבלתי תרופות לאישיות גבולית כשהאבחנה שלי היא C-PTSD, באחד הימים הכריחו אותי לקחת תרופות של אישה אחרת".

מה זאת אומרת?
"הייתה עוד אישה עם שם פרטי זהה לשלי, רק שהיא הייתה מאובחנת בסכיזופרניה. באחד ממסדרי התרופות ביקשו ממני לקחת את כוס הכדורים שלי, רק שהם היו הכדורים שלה. אמרתי לאח שאני לא מוכנה לקחת אותם,  והוא איים שאם אתנגד אקבל זריקת הרגעה. התחננתי, הוא התעלם, ובסוף לקחתי אותם".

איך זה השפיע עלייך?
"הגוף שלי היה משותק באותו יום. ברח לי שתן, לא הצלחתי להחזיק את עצמי, הרגשתי שאני גוססת ואף אחד לא התייחס. בערב אמרו לי שאכן הייתה טעות והחליפו לי את הכדורים בחזרה".

"שלחו אותי ל'חדר ספוג'. זה חדר קטן, מבודד ומדופן בספוג כדי למנוע מהמטופל לפגוע בעצמו. נעלו אותי שם לכמה שעות. קראתי לעזרה, אבל כלום. דפקתי את הראש בקיר מתוך עצבים"

עברת בדיקה רפואית?
"שום דבר. אף אחד לא שאל מה איתי ומה הרגשתי, מבחינתם הייתי עוד אחת מהמשוגעות. את לא מבינה כמה רציתי לדבר ולספר, אבל לא היה לי למי".

לקחתי תרופות בחיים שלי, אבל למצב כזה מעולם לא הגעתי

"יש הרבה מקרים של נשים שהגיעו למחלקות סגורות וחזרו עם טראומה משנית מהאשפוזים שם, בגלל החוויה שעברו והמפגש עם המטופלים האחרים", אומר פרופ' בלוך. "הטיפול העיקרי במחלקות הסגורות הוא על ידי תרופות. אין שם אפשרות לשבת ולדבר עם המטופלות, אפילו לא ברמה בסיסית, שלא לדבר על שיחות טיפוליות מעמיקות. הנשים הללו זקוקות להרבה מאוד התייחסות אישית, ולא זוכות לה שם".

יש מי שיגיד שזה המקום הנכון לאנשים במצב אובדני.
"במחלקה סגורה מאושפזת אוכלוסייה במצבים נפשיים מאוד חריפים, אנשים שהשיפוט שלהם וביקורת המציאות שלהם הרבה פעמים לא מלאה ולא תקינה, דבר שלא מאפיין נפגעות טראומה מינית. מעבר לזה, במחלקות סגורות יש די הרבה אלימות והרבה חוסר גבולות, דבר שיכול לעורר טריגרים ולגרום לקושי גדול מאוד עבור נפגעות טראומה מינית".

זה לגבי המרחב הטיפולי. ומה לגבי הטיפול עצמו?
"הוא לא מותאם בכלל לצרכים שלהן. הפוקוס הוא על הפרעות פסיכיאטריות שדורשות התייחסות שהיא ברובה תרופתית, בעוד שההתערבות הכי משמעותית עבור נפגעות טראומה מינית היא התערבות אנושית. כשנפגעת טראומה מינית משחזרת זיכרונות וחווה פלאשבק, אנחנו כמטפלים צריכים לעזור לה לצאת מהמצב הזה. הדבר אמור להיעשות בטכניקות התנהגויות - דיבור, מגע, שימוש בחפצים מותאמים. זה דורש התערבות אחד על אחת עם אותה נפגעת למשך שעות. זה טיפול שלא ניתן לקבל במחלקה סגורה".

ליאת: "נתנו לי כדורים של אישה אחרת. הגוף שלי היה משותק, ברח לי שתן, לא הצלחתי להחזיק את עצמי ואף אחד לא התייחס. רק בערב אמרו שהייתה טעות והחליפו את הכדורים"

ביום הראשון של קים במחלקה הסגורה הוצג בפניה לוח הזמנים, שנפתח בכל בוקר במסדר תרופות. "האחות נתנה לי כוס עם תרופות שלא הכרתי, שאלתי מה זה והיא לא ידעה לענות, אז ביקשתי לראות רופא שיסביר לי. אף אחד לא עשה כלום", היא מספרת. "אמרתי שאהיה מוכנה לקחת אותן רק אחרי שאראה רופא, יצאתי מהתור וחיכיתי בצד. האחות ראתה את זה כמרד והתקשרה למאבטחים. הפעם הגיעו שלושה שגררו אותי לחדר צדדי. שניים מהם החזיקו לי את הידיים ואחד הצמיד אותי בכוח למיטה. אחות שהייתה שם משכה את המכנסיים שלי למטה, מול הגברים, והזריקה לי זריקת הרגעה. אני זוכרת שאחד המאבטחים אמר לי, 'קים, בבקשה אל תתנגדי, זה רק יעשה את זה יותר גרוע'. לא היו לו היו כוונות רעות, אבל כאחת שמאובחנת עם פוסט טראומה מורכבת, לשמוע את המשפט הזה כשאת עם המכנסיים למטה ושלושה גברים מצמידים אותך למיטה - זו חוויה נוראית. כשהם עזבו אותי נשארתי באותה תנוחה במשך כמה שעות ובכיתי".

את התרופות לקחת בסוף?
"כן, והפכתי לסמרטוט. לא הצלחתי להחזיק את עצמי, היה לי קשיון שרירים ולא הצלחתי לזוז. תוך כמה שעות גם לא שלטתי על הרוק שלי והייתי צריכה להיות עם נייר צמוד לפה כדי לא לרייר. מי שהיה נכנס למחלקה היה רואה אותי שוכבת על הרצפה בשלולית רוק ולא ממש בהכרה. אני לא חושבת שמי שראה אותי אז אמר לעצמו, 'אה, זאת הייתה קצינה בצה"ל'. תשמעי, לקחתי תרופות בחיים שלי, אבל למצב כזה מעולם לא הגעתי. אפילו לא קרוב".

ניסית לדבר עם הצוות?
"לא הייתי במצב לדבר, פיזית לא היו לי כוחות להוציא צלילים מהפה. כשאמא שלי הייתה מבקרת אותי היא הייתה מנסה לדבר עם כולם, היא אמרה לכל אחד שאני ככה בגלל התרופות, אבל אף אחד לא הקשיב לה. היא הייתה מגיעה ומאכילה אותי, מקלחת אותי, יושבת איתי שעות. הסיטואציה הזו השאירה אותה בטראומה".

פרופ' מיקי בלוך: "יש הרבה נשים שהגיעו למחלקות סגורות וחזרו עם טראומה משנית. אין שם אפשרות לשבת ולדבר, אפילו לא ברמה בסיסית, שלא לדבר על שיחות טיפוליות מעמיקות"

נעשה ניסיון להעביר אותך למסגרת טיפולית אחרת?
"כמה שבועות אחרי שהתאשפזתי העבירו אותי לוועדת שחרורים. הגעתי עם המון מוטיבציה לספר מה עובר עליי, אבל בגלל הכדורים הייתי סמרטוט עם נייר על הפה. אני זוכרת שהנחתי את הראש על השולחן כי לא הצלחתי להחזיק אותו. הם החליטו שאני צריכה להישאר באשפוז, ואני מרוב תסכול תפסתי כיסא ודחפתי, בקושי. באותו רגע האחות ביקשה להעביר אותי לחדר ספוג".

מה זה חדר ספוג?
"חדר קטן, מבודד ומדופן בספוג כדי למנוע מהמטופל לפגוע בעצמו. נעלו אותי שם לכמה שעות. קראתי לעזרה, ביקשתי שישחררו אותי, אבל כלום. בשלב מסוים דפקתי את הראש בקיר מתוך עצבים, מעולם לא עשיתי דבר כזה לפני כן. מי שהיה רואה אותי היה חושב שאני אישה משוגעת, ובאמת הרגשתי משוגעת, רק שהמחלקה הפסיכיאטרית הפכה אותי לכזאת".

אורית סוציאלנו, ארגון הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: "במחלקות סגורות יש מטופלים שהצוות נדרש להפעיל עליהם כוח פיזי. כוח לא יכול להיות מופנה כלפי נפגעות טראומה מינית"

"במחלקות סגורות נותנים מגוון רחב של כדורים, ביניהם כדורים אנטי-פסיכוטיים חזקים. מוטב לנסות להמעיט בשימוש בהם לצורך הרגעה, אבל משתמשים בהן לצורך הזה כי אין מספיק כוח אדם פנוי ומיומן לתת מענה אנושי שיכול להיות טוב באותה מידה", אומר פרופ' בלוך. "אם אישה עם פוסט טראומה מורכבת סובלת מדחפים בלתי נשלטים לפגוע בעצמה, אפשר לדבר איתה ולתמוך בה עד שהדחפים יעברו. רק מה, זה לוקח הרבה זמן ודורש הכשרה. קל יותר לתת תרופה, כי אין במקומות האלה את המשאבים הדרושים. זו מהות הבעיה: אין מחלקות ייעודיות לטיפול באוכלוסייה הזו, אז היא מתגלגלת למחלקות סגורות שאינן מותאמות להן ועושות שימוש יתר בטיפול תרופתי כי הוא הכי קל ונגיש. הכל נובע מזה שאין תוכניות מותאמות לנשים הללו".

בלילות הגברים היו עושים מה שהם רוצים

דנה (שם בדוי) הותקפה מינית בידי אדם קרוב. היא הייתה בת חמש בפעם הראשונה שזה קרה ובת 14 בפעם האחרונה. בגיל 21 נשלחה לאבחנה פסיכיאטרית, שם סיפרה מה עברה בילדותה ואובחנה בפוסט טראומה מורכבת. "הגבר שפגע בי חזר לחיים שלי שנה אחרי שקיבלתי את האבחנה", היא מספרת. "הוא היה שולח לי הודעות, מגיע לחפש אותי, ואני רק רציתי להיעלם. חוויתי 'ניתוקים', היו לי מחשבות אובדניות, חתכתי את עצמי. בסוף שלחו אותי למחלקה סגורה, אבל סגורה ממש, נעולה מכל הכיוונים. בכל פינה מאבטחים שכל הזמן מסתכלים עלייך, אין טלפונים, אין חצר. מאושפזים שם גברים ונשים ביחד, ונאמר לי שיש גם מחלקה ייעודית לנשים אבל שאני לא מתאימה לה כי אני 'כשירה להיות ליד גברים'. בחדר היינו ארבע בנות ושמונה-עשרה גברים, רובם אחרי בית סוהר או מעצר. זה היה חדר גדול עם מקלחות שיש בהן וילון הפרדה בין גברים ונשים, אבל הגברים תמיד פתחו אותו, ככה שבשום פינה לא הייתה לי טיפה של פרטיות".

>> לחצו כאן כדי לפנות במייל ישיר לליאור שלו <<

איך העברת את הימים?
"לא עשיתי מקלחת פעם אחת, הייתי רק מכניסה את הראש לכיור כי ידעתי שמסתכלים עלי. אבל הקושי היה בעיקר בלילות, כי הגברים היו עושים מה שהם רוצים. לילה אחד שמעתי רעשים ליד המיטה והרגשתי יד מתחת לחולצה שלי, פקחתי עיניים וראיתי את אחד הגברים עירום. צרחתי, רצתי לחדר האחיות וסיפרתי לבחורה שהייתה שם מה קרה. היא אמרה שאנחנו מעט בנות במחלקה ו'אין ברירה, הבנות פה כדי לספק את הבנים'. הבנתי שאין עם מי לדבר ונשארתי ערה כל הלילה מחוץ לחדר".

דנה (שם בדוי): "בחדר היינו ארבע בנות ושמונה-עשרה גברים, רובם אחרי בית סוהר. זה היה חדר גדול עם מקלחות שיש בהן וילון הפרדה בין גברים ונשים, אבל הגברים תמיד פתחו אותו"

מפגש אחר עם גבר הסתיים בפגיעה גופנית. זה קרה כשמאושפז בשנות ה-60 לחייו תפס את דנה ואת חברתה בחדרון שבו מותקן טלפון ציבורי. "הוא נכנס ולא נתן לנו לצאת משם, אז חברה שלי נלחצה וטרקה את השפופרת של הטלפון כדי שמישהו יבוא לעזור לנו. המאבטחים הגיעו, אבל התברר שקראו להם בגלל הטריקה. הם הדביקו אותנו לקיר, קיפלו אותנו וישבו עלינו עם הברכיים שלהם. ניסינו להתנגד, אבל זה רק דרבן אותם ואחד מהם פוצץ אותנו במכות. כשהם יצאו מהחדר הם הסתכלו על הגבר ההוא ואמרו לו, 'תודה שסידרת לנו אקשן לסוף המשמרת'. אני לא אשכח את זה בחיים".

התלוננת על האירוע הזה?
"סיפרתי הכל לעורכת הדין שליוותה אותי בוועדות, אבל לא עשו עם זה כלום".

"בעולם בריאות הנפש צריך להיות כוח אדם מותאם", אומרת אורית סוציאלנו, מנכ"לית ארגון הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, "כי מה שמותאם לחולים פסיכיאטריים כנראה שלא יהיה מותאם גם לנפגעת תקיפה מינית שפוגעת בעצמה. במחלקות הסגורות יש מטופלים במצבי קיצון קשים שהצוות נדרש להפעיל עליהם כוח פיזי, וכוח כזה לא יכול להיות מופנה כלפי נפגעות טראומה מינית. מאבטחים שפועלים באלימות כדי להשתיק, גברים שקושרים מטופלת למיטה כדי שתירגע – זה דבר איום ונורא עבור הנפגעות. השיטות הללו הופכות את הנשים הפוסט טראומטיות לחסרות אונים, זה לא הגיוני".

הנשים שהתראיינו לכתבה מספרות שזה המצב כרגע במחלקות הסגורות.
"נכון, וזה לא תקין. בעיניי, הכשרה ייעודית לטיפול בנפגעות טראומה מינית צריכה להיות סטנדרט בכל בית חולים פסיכיאטרי. כיום אין לרוב הצוותים הטיפוליים את ההבנה והרגישות לגבי נפגעות תקיפה מינית. הם צריכים להבין מה יכול להוביל למצבי טריגר ואיך נכון לטפל בנפגעות".

"אני חושבת שצריך להיות מקום מותאם לנשים כמונו", אומרת ליאת. "אני יצאתי מהאשפוז במצב יותר גרוע מאיך שנכנסתי, יום אחרי ששוחררתי חתכתי את עצמי שוב והגעתי שוב לאשפוז פסיכיאטרי. אגב, בפעם השנייה כבר התייחסו אלי טוב יותר. דיברו איתי".

"ברוב המוחלט של בתי החולים הפסיכיאטריים בעולם המערבי קיימות כבר שנים מחלקות מותאמות לנשים שעברו טראומה מינית", מספר פרופ' בלוך. "באוסטרליה קיימות כבר למעלה מעשור יחידות אשפוז סגורות לנפגעות, בניו זילנד חלה חובה על כל אנשי בריאות הנפש לעבור הכשרה מותאמת לטיפול בנפגעות, באנגליה קיימת הפרדה מגדרית במחלקות. בהקשר הזה חשוב להבין שהבעיה הכי גדולה עם המצב בישראל נוצרת כשלנפגעת טראומה מינית יש מחשבות אובדניות, כי זו אובדנות שונה לגמרי מכזו של אדם עם דיכאון קליני או פסיכוזה. גם הטיפול אמור להיות שונה לגמרי".

"מי שהיה נכנס למחלקה היה רואה אותי שוכבת על הרצפה בשלולית רוק ולא ממש בהכרה בגלל התרופות. אני לא חושבת שמי שראה אותי אז אמר לעצמו, 'אה, זאת הייתה קצינה בצה"ל'"

אז מה עושים?
"כרגע אין פתרון למצב הזה. מצד אחד המטופלת צריכה השגחה צמודה, מצד שני הטיפול לא מתאים לה. בעולם קיימות מסגרות ביניים לנפגעות אובדניות, אבל בישראל עדיין לא קיימת מחלקה כזאת – אחת שעומדת בקריטריונים הבטיחותיים של מחלקה סגורה, אבל מיועדת לנפגעות טראומה מינית. חייב להיות כאן שינוי גורף. צריך הכשרה ממוקדת, זמן ומשאבים".

כל מה שעברתי היה נמנע אם מישהו היה מדבר איתי

זמן קצר לאחר שקים אייזנשטיין שוחררה מהמחלקה הסגורה היא עברה אבחון פסיכיאטרי נוסף. "הפסיכיאטר זיהה שיש לי פוסט טראומה מורכבת, ואני זוכרת שהוא הסתכל עליי ושאל, 'למה היית במחלקה סגורה?'. לא הבנתי למה הוא מתכוון, והוא הסביר שאני צריכה להגיע למקום שמותאם לאבחנה שלי, שיטפל בטראומה המינית שעברתי. הוא נתן לי הסבר למה שאני מרגישה, וזה גרם לי הקלה".

הרגשת גם כעס?
"בטח. עד היום אני סובלת מטראומה מהמחלקה הסגורה, יש לי פלאשבקים מהזריקות ומהקשירות ומהחדר ספוג. אני שואלת ותמיד אשאל איך מקום שהיה אמור לטפל בי גרם לי לטראומה".

שנתיים עברו מאז הפעם האחרונה שקים ביקרה במחלקה פסיכיאטרית. בשנה האחרונה הפסיקה לחלוטין ליטול כדורים פסיכיאטריים. "היום אני מקבלת טיפול פסיכולוגי ופסיכותרפי", היא אומרת. "אני לומדת תואר שני במנהל עסקים עם התמחות במימון, עובדת בעבודה מסודרת וחיה עם בן זוג. אני במקום אחר".

ועדיין היה לך חשוב לתת את הריאיון הזה.
"זה כבר מאחוריי, אבל מאות נשים נמצאות במחלקות סגורות ועוברות את מה שאני עברתי. היה לי חשוב להתראיין כי אני חושבת שכל מה שעברתי היה נמנע אם מישהו היה מדבר איתי, שומע את הסיפור שלי, רואה אותי ומתייחס אלי כמו אל בן אדם".