לא יודע מה איתכם, אבל משהו בי מת מבפנים כשאני נתקל בכתבות בסגנון "איך נשיג את המטרות שלנו לשנה החדשה". יותר מדי בלוגים, כתבות ומומחים מספרים לנו כמה אנחנו מנהלים לא טוב את עצמנו ואת המטרות שלנו ומדברים על שיטות להצבת יעדים שלקוחות מהעולמות הארגוניים. אלא שהשיטות האלו מתעלמות לחלוטין מהבעיה הפעוטה – שאנחנו רק בני אדם, לא ארגונים, ואי אפשר להכניס "דרכי מדידה" ו"ניסוחים מדויקים" לחיים הפרטיים השוטפים והמהירים שלנו.
אנחנו צריכים סיפור חדש פה, דרך אחרת להסתכל על הצבת מטרות. דרך שמתאימה יותר לבני אדם עסוקים שאין להם יותר מדי פנאי מנטלי להציב מטרות בתחומים שגם ככה לא באים להם בקלות, ושאין להם כוח לייסורי המצפון והאשמה שיגיעו אחר כך, כש"שוב לא עמדתי ביעד". דרך שמתחילה ככה:
הצבת מטרות זה לא "חשוב", זה פשוט חלק מהחיווט המוחי שלנו. התפקיד ההיסטורי של המוליך העצבי דופמין הוא לתת לנו מוטיבציה להשיג את התנאים הבסיסים לקיום: אוכל, מים, רבייה וקשרים חברתיים. האדם הקדמון היה מת ברעב או בצמא בלי משהו שידחוף אותו ללכת להשיג את האוכל שלו, והמשהו הזה הוא דופמין.
אם דופמין עובד באותה צורה גם ב-2023, אז למה לא כולם משיגים כל הזמן את מה שהם רוצים? אפשר לומר שזה נופל וקם על חוסר בהירות: לפעמים לא ברורה לנו המטרה האמיתית שמעניינת אותנו, מהי המוטיבציה לעשות אותה, מה באמת עוצר אותנו מלהשיג אותה או מהי תוכנית העבודה שלנו. ובמקום שבו אין לנו בהירות יש פחד – והוא תמיד מוביל לאחת משלוש תוצאות: שיתוק, בריחה – כולל דחיינות, שהיא פשוט סוג אחר של בריחה – או מאבק, שיכול להתבטא בביקורת עצמית או בקונפליקט חיצוני או עם אדם אחר.
נגיד שכתבתי לעצמי לטפל בתקציב של הבית, אבל לא עשיתי צ'קליסט מסודר בנוגע לזה. בכל פעם שאראה את החלונית הזו ביומן, בתת מודע שלי אדע שאין לי מושג מה לעשות עם זה ואברח לוואטסאפ ולמייל
הנה דוגמה: אתה בעל עסק והחלטת להקליט פודקאסט. זה נדחה ולא קורה, וזה כבר החודש השלישי והרביעי. אם היית שואל את עצמך למה בעצם זה לא מתקדם, היית מגלה שאתה תקוע כי אין לך ניסיון עם הפן הטכני. אבל מעולם לא חקרת את הסיבות להימנעות, אלא פשוט נמנעת. אם תגלה שהעיכוב נובע מהיעדר ההבנה שלך בצד הטכני, בתוך עשר דקות תדבר עם שני חברים, תצפה בסרטון ביוטיוב – והנה אתה יודע מה לעשות. התשובות תמיד זמינות, רק שאין מי שישאל את השאלות.
עוד דוגמה. נגיד שכתבתי לעצמי לטפל בתקציב של הבית, אבל לא עשיתי צ'קליסט מסודר בנוגע לזה. בכל פעם שאראה את החלונית הזו ביומן, בתת-מודע שלי אדע שאין לי מושג מה לעשות עם זה; וכדי להימנע מחוסר הבהירות הזה אני אברח לוואטסאפ ולמייל, ואגיד לעצמי שלא הגעתי לטיפול בתקציב כי עבדתי. ונניח שכן אקיים את הפגישה הזו עם עצמי, ומסיבה כלשהי לא אדע איך לפתור איזו בעיה והדבר יתחיל להלחיץ אותי – אני עשוי להיכנס לערימות של ביקורת עצמית.
כדי לשנות את האופן שבו אנחנו מתייחסים למטרות שהגדרנו לעצמנו, צריך להחליף את ה"למה אני לא מספיק?" המתסכל והקורבני ב"איך אני כן מצליח" האחראי והמניע לפעולה. וכדי לעשות את זה צריך להבין איך באופן מסורתי אנחנו דופקים לעצמנו את השלב הראשון, שהוא עצם הצבת המטרות.
דווקא כשהמטרה ממוקמת רחוק על ציר הזמן, אנחנו חייבים להסתכל רק על התוצאה של השבועות הקרובים. לפעמים, מרוב התלהבות נוסח "זהו, אני לוקח את עצמי בידיים", אנחנו שמים לעצמנו מטרות שלא נמצאות בהלימה עם החיים שלנו כרגע. אני לא אומר שאסור לכוון רחוק, אבל יש רחוק תל אביב – אילת, ויש רחוק תל אביב – כוכב שבתאי.
הרבה פעמים אנחנו מתייחסים למטרה כאילו היא הדבר הבא שיש לעשות, אבל המטרה היא בעצם תוצאה של שרשרת פעולות. אם לא זזתי מהספה שנה, והמטרה שלי היא לרוץ 10 ק"מ, אני חייב ליצור לעצמי אבני דרך. טריוויאלי, אבל רוב האנשים לא זוכרים את זה – ושמים את הלב שלהם על המטרה הרחוקה. אני יודע שצריך להתחיל מלרוץ 2 ק"מ בשביל להגיע ל-10, אבל אם הלב שלי חושב על 10 ק"מ ולא על תת-המטרה של 2 ק"מ בחודש הראשון, אני יורה לעצמי בנעלי הריצה החדשות שקניתי.
אז אפשר להגיע לכוכב שבתאי, אבל אם אני באמת רוצה להתחיל לנוע בכלל, עדיף לי להסתכל על אילת בתור המטרה הראשית שלי – ואז לכוון להגיע לראשון לציון. אחרי ראשון לבאר שבע, וכך הלאה. כשאגיע לאילת, אכוון לתחנה הבאה שבינה לבין כוכב שבתאי.
אנחנו צריכים לעבוד קודם כל עם הרגש. אמרנו שהמטרה היא לרוץ 10 ק"מ, אבל האם מה שאני באמת רוצה זה לרוץ 10 ק"מ? אולי בעצם מה שחשוב לי זה להרגיש ממש טוב עם הגוף שלי? אולי מה שאני באמת צריך זה להרגיש שאני מסוגל לפצח אתגרים שקשים לי? אולי בכלל מעניין אותי להרגיש שאני מתנסה בדברים חדשים שלא עשיתי בעבר? כך או כך, הדגש הוא על להרגיש. אני רוצה להרגיש משהו, והרגש הזה הוא שצריך להוליד את הפעולות הפרקטיות שלי.
אני יודע שצריך להתחיל מלרוץ 2 ק"מ בשביל להגיע ל-10. אבל אם הלב שלי חושב על 10 ק"מ ולא על 2 ק"מ בחודש הראשון, אני יורה לעצמי בנעלי הריצה החדשות שקניתי
תחשבו על זה: אם מה שיש לי מול העיניים הם אותם 10 ק"מ ולא מה שאני באמת רוצה להרגיש, כשאישבר וייגמר לי הכוח אני כנראה ארגיש כישלון, אשמה ובושה. שוב אוכיח לעצמי שאני לא יכול. כמה זה ירחיק אותי מהניסיון להציב מטרות בעתיד? למה שאאמין לעצמי שוב? הרי הוכחתי לעצמי שאני לא עומד בהחלטות שלי, לא? תכפלו את זה רגע במניין שנות החיים שלכם; כמה תקיעות אנחנו יוצרים עם דפוס החשיבה הזה, הא?
אבל הנה הטוויסט בעלילה. אם המטרה הרגשית והעיקרית שלי היא להרגיש ממש טוב עם הגוף שלי בתוך חצי שנה, יש כל מיני מטרות פרקטיות שיכולות להביא אותי לזה. זה יכול להיות לרוץ 10 ק"מ – אבל אולי גם לעשות פילאטיס פעמיים בשבוע? אולי להגדיל את כמות הירקות בתפריט שלי ב-40%? אולי לשתות כל יום שלושה ליטר מים? כל אחת מהמטרות הפרקטיות הללו משרתת במידה מסוימת את המטרה האמיתית שלי, שהיא להרגיש טוב עם הגוף שלי. זה קצת מקל את ההסתכלות פתאום, לא?
אבל היופי לא נגמר פה. נניח שהצלחתי להגיע "רק" ל-5 ק"מ של ריצה. האם נכשלתי? לא, כי זו לא הייתה המטרה הראשית שלי, אלא רק אמצעי להגיע למטרה הרגשית שלי. יש מצב שארגיש טוב עם הגוף שלי גם אם אצליח להגיע לריצה של 5 ק"מ, אעשה פעם בשבוע פילאטיס, אוכל רק 20% יותר ירקות ואשתה רק ליטר מים אחד ביום. לכאורה, בכל אחת מהפרקטיקות נכשלתי, אבל הן לא היו המטרות: הן היו רק אמצעים. המטרה הייתה "להרגיש יותר טוב עם הגוף שלי".
זה, חברים, להיות בבהירות מוחלטת על מה אני רוצה ולאן אני הולך, כי כשאני קשוב ללב ולרגש – הכל מתכייל לפי זה. היינו רוצים לחשוב שאנחנו תבוניים, אבל אנחנו בעצם פונקציה של הלב לפני כל דבר אחר. ככה בדיוק אני מוצא את עצמי מתחיל לרוץ, כשדקה לפני כן הריצה שלי הייתה בין המקרר לספה: אני עושה את מה שאני יכול כדי להרגיש טוב יותר, לא בשביל הריצה עצמה. זה שינוי כל כך פעוט שיכול לחולל שינוי כל כך עצום.
אפשר להיות "על זה" בספורט ביג טיים, או בכסף; אפשר להיות ממש "על זה" ביחסים או בהורות. אבל אני מעדיף לראות את החיים בתור התקדמויות במספר תחומים. האיזון בין תחומים שונים חשוב יותר
ואם אני לא יודע מה אני רוצה? לפעמים אנחנו מרגישים חסומים, כאילו אנחנו ממש לא יודעים מה אנחנו רוצים. דרך טובה להתחיל להאיר את ה"מאחורה" של הראש שלנו ולהבין מה יש בו תהיה לכתוב דפי בוקר. זו טכניקה מושלמת שלא יכולה להיכשל: אנחנו פשוט פותחים את היום בכתיבה של שלושה עמודים עם כל מה שעולה לנו בראש. אבל הכל, כולל "אני רעב, הדלקתי דוד? כמה כבר כתבתי? מה, רק חצי עמוד? בא לי למות, חייבים בכתב יד?", וכו' וכו'.
הכתיבה הזו היא סוג של ניקוי צינורות במוח. היא מוציאה החוצה מלא מחשבות ומועילה באופן כללי. לענייננו פה, כתיבה של דפי בוקר תועיל מאוד אם ניתן פוקוס לתחום בחיים שאנחנו רוצים להתקדם בו, אבל לא יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. עשו את זה במשך שבועיים: עסקו בנושא המסוים הזה בכתיבה ללא פילטרים ומעצורים. פשוט כתבו כל מה שעולה לכם בראש, ותראו שפתאום תיווצר לכם בהירות לגבי מה שאתם רוצים. רק שימו לב: הימים הראשונים בכתיבה ייראו לכם קצת סתם. תמשיכו. ככל שתתמידו בכתיבה הזו, יתחילו לצאת מחשבות עמוקות יותר ותשובות (או שאלות) עמוקות יותר. תנו לזה צ'אנס.
איך זה קרה? כבר אמרנו, דברים שאינם בהירים לנו באים יד ביד עם פחד, ואז המחשבה שלנו נודדת למקומות אחרים. אלא שאין לנו אף רגע שבו אנחנו יכולים לשהות עם הפחד ולשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים. תיעוד המחשבות – כל מחשבה שהיא – הוא אקט שמדמה קצת מדיטציה, שעניינה הוא הכרה ברגע ההווה. ואם אני מתעד את מה שקורה ברגע ההווה, לאט-לאט מתחילות לצאת המחשבות "האחרות", אלו שמאחורי הפחד. נסו ותראו שבכתיבה משתקפים הנשמה שלכם ומה שהיא רוצה, וזה מה שאנחנו מחפשים, כדי שמתוך הרצון הזה נוכל להגדיר את היעדים הפרקטיים, שיהפכו לתנועה. זה גם הדבר שיעזור לכם במוטיבציה: הבנה של הערכים הפנימיים שלכם וחיבור לרגש יעזרו להוציא אתכם בשש בבוקר לרוץ בקור של ינואר–פברואר.
כדאי לראות את התמונה הגדולה. האושר בחיים, לתפיסתי, הוא ההתקדמויות שלנו. כולנו מכירים את התחושה הזו, שהחיים בתזוזה – מעין סיפוק שבע רצון ותעופה עצמית קלה כי אנחנו "על זה".
הפוקוס של מרבית האנשים הוא או על הדברים שהם ממש טובים בהם גם ככה, או על הדברים שממש לא עובדים כרגע בחיים שלהם. אם אני גם ככה טוב בספורט, יש מצב שיעדי השנה החדשה שלי יהיו עניינים של ספורט. אם הזוגיות שלי על הפנים, יש סיכוי שכל השנה שלי תהיה מבואסת בגלל תחום אחד שייראה כחזות הכל: הזוגיות.
לפעמים לא ברורה לנו המטרה האמיתית שמעניינת אותנו, מהי המוטיבציה לעשות אותה, מה באמת עוצר אותנו מלהשיג אותה או מהי תוכנית העבודה שלנו. ובמקום שבו אין לנו בהירות יש פחד
אבל אנחנו יצורים הוליסטיים. להיות "על זה", אותה תחושה של שביעות רצון, הוא עניין רוחבי. אפשר להיות "על זה" בספורט ביג טיים, או בכסף; אפשר להיות ממש "על זה" ביחסים או בהורות. אבל אני מעדיף לראות את החיים בתור התקדמויות במספר תחומים, בלי קפיצות גרנדיוזיות באף אחד מהם. לא כי אני לא חושב בגדול או לא מעז, אלא כי חשוב לי יותר האיזון בין תחומים שונים, וכי אני מאמין שלטווח הארוך זו דרך נכונה יותר. דמיינו תיקון פנצ'ר באוטו: צריך להבריג כל בורג כל פעם קצת, כי אם נבריג את אחד מהברגים יותר מדי, הגלגל ייצא מאיזון. כך גם תחומי החיים שלנו. לקרייריסטים בסוף תקרוס הזוגיות, לזוגיסטים בסוף לא יישאר כסף, לרודפי כסף לא יישארו חברים, לחובבי הבילויים לא יישאר עולם פנימי. לא, אני לא מדבר עליכם ספציפית. אבל אני חושב שאתם מבינים למה אני מתכוון.
תכירו את גלגל החיים. קחו את עצמכם לפגישה עצמית של שעה וחצי בערך (אם צריך יותר, שבו יותר); תנו לעצמכם ציון בכל אחד מהתחומים שמופיעים על הגלגל, ואם יש לכם תחומים ראשיים אחרים בחיים, תכינו גלגל חדש שכולל אותם. תנו ציון לשאלה אחת קטנה ופשוטה: כמה אתם מרגישים שאתם "על זה" בתחום הזה?
"להיות על זה" בתחום מסוים אומר שאני מרגיש שאני נותן את האחריות, הפוקוס והעשייה לתחום הזה. יכול להיות, למשל, שבצד הפיננסי אני באוברדרפט של 100 אלף שקל; אבל אני כבר חודשיים בתהליך יישור קו, הידוק החגורה וליווי של יועצת, אז אני כנראה "על זה" בציון 8–10. אומנם המצב על הפנים, אבל יש מי שמוביל את המחלקה הזו בחיים. אני.
לפי הציונים האלה שתיתנו לעצמכם, כתבו רשימה קטנה בצד: זו תהיה מפת הדרכים שלכם ל-2023. מהי המטרה הרגשית של כל תחום ותחום שאתם רוצים להיות בו יותר "על זה" ומענין אתכם "להיכנס בו" השנה? פרטו ככל שתוכלו, אפילו ברמה של כמה שורות. לא רק "להרגיש טוב": ככל שתספרו יותר מה הילד הפנימי שבכם רוצה, תוכלו לנסח את המטרות הפרקטיות שלכם בהתאם.
יכול להיות שבצד הפיננסי אני באוברדראפט של 100 אלף שקל; אבל אני כבר חודשיים בתהליך יישור קו, הידוק החגורה וליווי של יועצת. אז אומנם המצב על הפנים, אבל יש מי שמוביל את המחלקה הזו בחיים. אני
עכשיו הגענו לשלב המטרות הפרקטיות: כתבו לכל מטרה רגשית שלוש–ארבע מטרות פרקטיות שניתן להשיג, ושאם יתקיימו כולן – אפילו במידה זו או אחרת ולאו דווקא בצורה מושלמת – תרגישו את מה שאתם מבקשים להרגיש. זהו, בסוף השעה וחצי הזו תהיה לכם רשימת פרויקטים ויעדים לשנה החדשה שמתבססת עליכם ועל מה שאתם רואים כאפשרי, ושמחוברת למוטיבציה שלכם, לערכים שלכם, לרגש שלכם. האם כל היעדים יושגו? אולי כן ואולי לא, אבל נתתם לעצמכם סיכוי של ממש ש-2023 שלכם תהיה שנה שבסופה אתם מסתכלים אחורה ולא מאמינים להתקדמויות שעשיתם.
צ'קליסט לעבודה
תתחילו מגלגל החיים. צאו לפגישה עם עצמכם. לא בבית, לא במשרד; במקום ניטרלי שעושה לכם נעים. תעבירו למצב טיסה ותרשו לעצמכם לצלול. לא הצלחתם לצלול? ספרתם מלחיות על השולחן במקום זה? לא נורא. עשו זאת שוב מחר. להסתכל פנימה זה לא דבר פשוט והוא לא תמיד יצלח בפעם אחת.
אחרי שנתתם לעצמכם ציון בכל אחד מהתחומים, רשמו את רשימת היעדים הרגשיים והפרקטיים לכל תחום שבו אתם שואפים להיות יותר "על זה".
קחו את היומן שלכם, דפדפו שבועיים קדימה ושריינו ארבע–חמש שעות, בתפזורת או במקבץ (תלוי בצורך) לביצוע של הדברים הדרושים עבור קיום המטרות. למה רק בעוד שבועיים? כי היומן שלכם אולי כבר מלא שבועיים קדימה, ואנחנו רוצים שלא יהיו לנו התנגדויות לתפוס את הזמן לעצמנו לפני שהעולם עושה את זה.
כדי להפוך כל פרויקט לבר-ביצוע, הפכו את כל המשימות למשימות קטנות. משימות שלא מהוות איום אלא ניתנות ליישום הן הדרך היחידה ליצור תנועה. אם אתם תקועים ואין לכם השראה לעוף על החיים שאתם רוצים, שבו לכתוב דפי בוקר, כל בוקר.
לסיכום, תגרמו ל-2023 להיות שנת שינוי אמיתית עבורכם. זו לא קלישאה, זה באמת פאקינג אפשרי. זה רק דורש שנסתכל אחרת על הרצונות, על הדרך ועל המטרות שלנו. הסתכלות בהירה, מודעת, שמקבלת אחריות רדיקלית לחיים שלנו. והכל, תמיד, יתחיל מכוונה נכונה, הקשבה ללב ונתינת מקום לילד שבכם. הוא רוצה להעז ולחלום על מציאות שונה שתשמח אותו.
יאיר יונה הוא מאמן, מרצה, יזם, מוזיקאי ומנחה תהליכי "על זה" להטמעת מערכות ניהול אישיות בחיי הפרט כדי להוציא מהחיים את הבסט שאפשר