אלכס רצה להודות לרופאה שטיפלה במחלת הסרטן של אשתו. ראש השנה עמד בפתח והם חשו צורך להראות לה שהמסירות שלה אינה מובנת מאליה. "הפכנו והפכנו בראש מה נקנה לה, איך נודה לה", נזכר אלכס. "התייעצתי עם חברים ועם רופאים אחרים. צברים אמרו לי 'תקנה זר פרחים, שוקולד, אולי בקבוק יין', אבל חברים רוסים אמרו לי 'היא אישה, היא אוהבת תכשיטים'. אמרתי נכון, תכשיט זה לנצח, וקניתי לה עגילים מזהב לבן ופנינים שחורות ב-2,000 שקל שפרסתי לתשלומים. אחר כך נסענו לבית החולים ונורא שמחנו לקראת הרגע שהיא תפתח את המתנה".
ו...
"אוי, זה היה רגע מביך. עד היום אני מתכווץ כשאני נזכר בזה. היא אמרה שהעגילים מאוד יפים אבל היא לא יכולה לקבל אותם. אסור לה".
נפגעתם?
"זאת תחושה מאוד מוזרה. הבנתי אותה ואפילו הערכתי אותה עוד יותר אחרי שחשבתי על זה, הרי לא כל אחד היה מסרב למתנה כזאת. אנחנו עם המנטליות הסובייטית רגילים להגיע תמיד עם משהו לרופא אם אנחנו רוצים לקבל טיפול, ולא שבגלל זה נתנו לה את המתנה, אבל העמדנו אותה בסיטואציה שאולי היא חשבה שמנסים לקנות אותה. זה מאוד לא מכבד".
מוסר השכל?
"למדנו משהו. היום אנחנו מביאים דברים צנועים יותר".
ד"ר קובי הוא פסיכיאטר. במשך שנתיים טיפל בילד שאמו הרגישה צורך להודות לו על בסיס קבוע. אבל ממש קבוע: "בכל פעם שהייתה באה אליי, היא הייתה מביאה פסלון של היפופוטם. היפופוטם על רולרבליידס, היפופוטם משחק עם כדור, היפופוטם מרים משקולות, היפופוטם עם כובע של רופא. לא היה לי נעים לזרוק אותם, אז נערם אצלי בחדר אוסף של היפופוטמים וכל הרופאים היו שואלים אותי מה זה. כשעזבתי את מקום העבודה ההוא השארתי אותם שם".
ד"ר אסף היה במשמרת בחדר המיון של אחד מבתי החולים הגדולים בארץ כשהגיע מטופל שעשה רושם של אוליגרך. "הוא נכנס והושיט יד לקולגה שלי, ד"ר אייל, שכמובן לחץ לו את היד בחזרה. לקח לו רגע לשים לב שנשאר לו ביד שטר של מאה דולר ואז האוליגרך חייך ואמר לו, 'מעכשיו אתה שלי עד הערב'".
מה עשה ד"ר אייל?
"לקח את השטר והלך איתו למאבטחים של בית החולים. הם המליצו לאוליגרך ההוא בחום לעזוב את המקום".
קיבלת מתנה, לך תבין למה התכוון מי שנתן אותה
זה טבעי לגמרי. אנחנו או יקירנו חשים ברע, עוברים טיפול ממושך או מלווים אדם קרוב במהלכו, וכל העת נושאים עיניים אל הרופאים והרופאות, האחים והאחיות. חיינו בידיהם, לעתים מילולית. בזכותם כואב לנו פחות או שאיכות חיינו גבוהה יותר ואנחנו בסך הכל רוצים לומר תודה. הרי זה לא שאנחנו עושים את זה רק כדי שבפעם הבאה הם יקפיצו אותנו לראש התור או משהו, מה פתאום.
ברור, לא כל מי שקונה מתנה לרופא שלו עושה את זה מטעמים אינטרסנטיים. סביר להניח שהרוב באמת מנסים רק לומר תודה, אבל איך עושים את זה? מה נהוג לתת לאנשים האלה? האם יש בנמצא מין מחירון כזה - בקבוק וויסקי על ניתוח בקע, גיפט קארד על אפנדיציט? מה ירגש אותם, יעשה להם טוב, לא יביך או יעמיד אותם בסיטואציה לא נעימה? ומה בכלל מותר להם לקבל מאיתנו?
כפי שמטופלים רבים שוברים את הראש ולא תמיד מצליחים לקלוע למטרה, כך גם מהצד המקבל קיימת עמימות. נייר עמדה שניסחה ועדת האתיקה של הסתדרות הרופאים מתייחס לסוגיה ואינו פוסל קבלת מתנות צנועות, חסרות ערך כספי ממשי או כאלו שלא ניתן כלל להמיר בכסף, אבל חמשת הסעיפים שנוסחו רחוקים מלהקיף את מלוא המורכבות - שלא לדבר בכלל על המבוכה.
"רופא רשאי לקבל ממטופל מתנה שאינה בכסף, אם זו ניתנה מתוך רצון חופשי של המטופל, אם היא סמלית וצנועה בערכה ואינה מעמידה את הרופא בניגוד עניינים מכל סוג שהוא", קובע אחד הסעיפים. אחרים מדגישים את האיסור לקבל מזומנים או לשדל את המטופל להעניק מתנות.
"התלבטנו מאוד כשכתבנו את נייר העמדה", אומרת ד"ר תמי קרני, יו"ר האתיקה של הסתדרות הרופאים, מומחית בכירורגיה אונקולוגית ובריאות השד. "אני רופאה כבר 35 שנה ואנחנו ערים לגמרי לזה שמטופלים רבים מרגישים צורך להודות. לא לשחד, לא לקדם את התור, אלא באמת להגיד תודה. זה הקושי, כי הנושא יכול להעמיד את הרופא ואת המטופל במצב של אי נעימות. אי אפשר לכתוב מין 'עשה ואל תעשה', כי הקשר שנוצר הוא של אמון וחיבה, אבל אם קיבלת מתנה, אז לך תבין למה התכוון האדם שנתן אותה. לכן ההוראות אומרות שקודם כל אין לקבל מתנה לפני הטיפול".
אלא שלפעמים צצים מעמדים מביכים גם בעיצומו של הטיפול. ד"ר אבי, רופא מנתח צעיר, עשה סבב חולים במחלקה שלו כשהגיע למיטתה של אישה מבוגרת. כשהתכופף לבחון אותה, האישה הכניסה את ידה לכיס החלוק שלו ודחפה פנימה שטר של 200 שקלים. ד"ר אבי שלף מיד את השטר והחזיר אותו למטופלת, שבלי להתבלבל תחבה אותו בחזרה לכיסו.
דו קרב התפתח בין הרופא לחולה. הוא מנסה להוציא את השטר מהכיס, היא נלחמת בו שיישאר בפנים, הוא מסביר לה שזה לא עובד ככה והיא תקבל את הטיפול הטוב ביותר גם בלי לתת מזומנים, היא נעלבת עד מעמקי נשמתה. הוא מנסה להסביר לה שזה לא לעניין, היא נעלבת עוד יותר. "זה היה נהוג יותר לפני 20 שנה", אומר ד"ר אבי כיום. "אני בעצמי, כילד שאבא שלו היה חולה בסרטן, נשלחתי לבתים של רופאים עם בונבוניירות ובתוכן מעטפות כסף. זה היה מקובל אז, גם אם אסור".
וכשזה קרה לך?
"ממש הזדעזעתי. מה זה הדבר הזה".
קח את אשתך, תאכלו, תתפנקו
שטרות לא חייבים להחליף ידיים כדי שתיווצר אי נעימות. למעשה, רמת המבוכה או העמימות המוסרית אינה בהכרח עניין של ערך כספי מדיד. זו, אומרת ד"ר קרני, הסיבה לכך שהנייר של ועדת האתיקה אינו נוקב בסכומים. "אמרו לי לציין את הסכום המקסימלי המותר, אבל זה לא עניין של סכום. השאלה היא מהי המתנה, מה מנסים להשיג באמצעותה. לדוגמה, הייתה אצלנו מטופלת שאפתה עוגיות ותמיד הביאה לצוות הרפואי בכל ביקור שלה. את אומרת שזאת פשוט תשומת לב שהיא מעניקה לנו, שלא לקבל אותן זה מעליב, אבל עם השנים היא הרגישה שהיא בידידות עם כולם וזה מקנה לה זכות להקדים את התור שלה, להיכנס לרופאים גם כשהם עסוקים. יוצא שלעוגיות התמימות האלה היה ערך משני".
יצא לך לחוות באופן אישי את הקונפליקט "לקבל או לא לקבל"?
"כשהייתי סטאז'רית היה איש אחד שהסתובב במסדרונות בית החולים הלוך ושוב ולא מצאו לו אבחנה. באחד הלילות היה לי זמן, ישבתי לשמוע את כל סיפור המחלה שלו והוצאתי אבחנה נדירה שהתבררה כנכונה. אחרי זמן מה הביא לי מכתב ובושם, שהיה אז דבר יקר. הודיתי לו על המכתב אבל סירבתי לקבל את הבושם, ומנהל המחלקה שלי קרא לי ואמר, 'איך את לא מתביישת? הוא רצה להודות לך ואת העלבת אותו".
ד"ר אבי מצדו הספיק לספור את המקרים שבהם הוצעו לו מתנות יקרות ערך. "היה לי מטופל שקצת הסתבך, טיפלתי בו בשעות לא שעות, ואבא שלו הגיע אליי עם בקבוק וויסקי מאוד יקר ושם לי על השולחן. סירבתי לקבל אותו והסברתי לו שזה שוחד, במיוחד כשאנחנו בעיצומם של טיפולים. הוא נורא נעלב".
אולי הוא בסך הכל רצה להודות לך.
"אבל השאלה היא מה מותר לרופאים לקבל. ניסו לתת לי גיפטקארדים של 500 שקל ומעלה, שוברים למסעדות יוקרה, עטים ששווים אלפי שקלים. אלה דברים שאסור לנו לקבל, אבל הרופאים לא תמיד מכירים את זה ולפעמים מסתבכים".
ד"ר רון, אונקולוג, מצא את עצמו ממש לאחרונה אומר תודה אבל לא תודה. "בן משפחה של מטופל ניגש אליי ואמר, 'דוקטור, איזו מסעדה אתה אוהב? רק תבחר. קח את אשתך, תאכלו, תתפנקו, עליי. העמדתי פנים שזה לא קרה בכלל".
כסף הציעו לך?
"אם מישהו ניגש עם מעטפה, אני אפילו לא פותח. לא רוצה לדעת מה יש שם".
והם נעלבים?
"לא אכפת לי. מי שבא עם מעטפה לא באמת בא להגיד תודה. זה שם אותך במקום שאתה חייב לו, משנה את מערכת היחסים ומוזיל את המקצוע. אנחנו לא נותני שירות מול לקוחות. היו מקרים אחרים של אנשים מאוד עשירים שטופלו אצלנו ואימצו את המחלקה שלנו, תרמו ציוד, ארגנו ערב צוות. אני מכיר מיליונר שטופל באחת המחלקות וכשסיימו איתו הוא אמר, 'אני רוצה שתיקחו אדריכל ותעשו תכנית לשפץ את המחלקה, לא משנה כמה זה יעלה'. אלה דברים מקובלים".
הם התקשרו לספר לי כמה הם נהנים
במשך שנים ניסתה קרן להרות, עברה טיפולים קשים ואכזבות מרות כמטופלת של מומחה בתחום הפריון. "אמרו לי עליו שהוא לא רק מומחה אלא גם בן אדם, וזה בדיוק מה שהוא", מספרת קרן, "הקשר בינינו נעשה חברי וקרוב. בכל פעם שהמעבדה הייתה מודיעה לי שאין הריון, הייתי מתקשרת אליו ואומרת 'אני מצטערת, אבל אל תהיה עצוב ואל תתייאש'. נורא הצחיק את שנינו שאני מנחמת אותו. כשסופסוף נכנסתי להריון אחרי כל השנים, רציתי להודות לו עם מתנה שהוא באמת ייהנה ממנה ותהיה לטעמו. לא עוד איזו תמונה או בונבוניירה כמו שסבתא שלי הייתה נותנת. אז קניתי לו ולאשתו סוף שבוע במלון 'ממילא' שהיה אז חדש ומאד טרנדי".
מה קרה כשנתת לו את המתנה?
"הבאתי לו מעטפה עם מכתב ושוברים. הוא פתח והיה בשוק, אמר שאני משוגעת. אחר כך הם התקשרו אליי מהמלון לספר לי כמה הם נהנים".
אורית עברה לידה שקטה ומספר הפלות. סיבוך נוסף הביא אותה לחדר המיון, שם פגשה את מי שלדבריה הוא הרופא הטוב ביותר שניתן לבקש. "הוא הקשיב לי וטיפל בי במסירות שלא הכרתי. תביני, כשהיה לי ניתוח הוא לקח ימי חופש רק כדי להיות לידי. הוא גם עודד אותי והבטיח שאצליח להרות שוב, מה שבאמת קרה. זה להיות בתוך חושך ופתאום להרגיש יד אוחזת בך, מובילה אותך. לא רציתי לתת לו סתם פרחים שיקמלו או עציץ שהוא יצטרך לטפל בו, אז כתבתי לו מכתב מכל הלב והבאתי לו ולאשתו שובר למסעדה, אחת הטובות באזור שהוא גר בו".
הוא הסכים לקבל אותו?
"כן, ועכשיו זה נראה לי לא מספיק. לא משקף את הכרת התודה שלי לאיש הזה".
גם דוד, שבתום טיפול ממושך בסרטן קנה לאונקולוג שלו עט מון בלאן בשווי 2,400 שקל, נתקל רק בחיוך ואמירת תודה. הוא גם לא רואה שום בעיה בסידור הזה. "הרופא אשכרה הציל את החיים שלי", אומר דוד. "הוא טיפל בי במשך שנים ללא שום תרומה מצדי ונרקמו בינינו יחסים שהם מעבר לרופא-מטופל. הוא הכיר את כל המשפחה שלי, והיום, 20 שנה אחרי, אנחנו עדיין בקשר. מדברים בטלפון כל חג. זה יחסים שאת יכולה למצוא רק במחלות האונקולוגיות ולא בין חולה עם טחורים לפרוקטולוג שלו, עם כל הכבוד. ידעתי שהוא אוהב עטים וזה המעט שיכולתי לעשות בשבילו".
ד"ר קרני שומעת את סיפורו של דוד ואומרת, "אפשר להבין את זה, אבל זה לא בסדר. צריך לזכור שאנחנו בתקופה של חוסר תקנים וכל מתנה, פשוטה ככל שתהיה, עושה רושם שאנשים מנסים לקדם את התור שלהם".
גם כשהטיפול נגמר והחולה המשיך בחייו?
"אין מקום לזה בשירות הציבורי. זה פתח לשחיתות, העדפת אדם אחד על פני אדם אחר. ברפואה הציבורית חייבים לתת יחס שווה לכולם ומתנות עלולות לפגוע בזה. גם אם החולה מרגיש שזה רק מתוך רגש חם, אולי הרופא יתרגם את זה אחרת?".
ולפעמים אין למתנה שום ערך כספי, כך שמותר לקבל אותה, אבל אין לה גם שום ערך אחר, מה שמעמיד את הרופאים בפני בעיה חדשה לגמרי. כך למשל, אחד המרואיינים בכתבה זו – לא משנה מי – מספר שקירות בתי החולים בישראל עמוסים באמנות מזעזעת כי מה כבר תעשה כשחולה שהצלת את חייו העניק לך מכל הלב ציור גרוע.
"הייתה לי מטופלת שהאמינה בכוחם של הקריסטלים", מספר ד"ר אבי, "וכל פעם הייתה מביאה לי גבישים ואבנים. כשהייתי רווק היא הביאה לי אבן ורודה ואמרה שהיא מביאה אהבה. כל זה מאוד רחוק ממני, בלשון המעטה. אמרתי לה שלקחתי אותם הביתה, כי זה די מביך להחזיק אותם אצלי במשרד".
ד"ר ענת, מומחית לכבד: "יש המון דברים שהם לא בדיוק הטעם שלנו, ומצד שני הם מתנה שהשקיעו בה ולא נעים. זה כמו שאת עושה חנוכת בית אחרי שעיצבת אותו לטעמך ומביאים לך כל מיני דברים שהם קטסטרופה. זה מזכיר לי מקרה של מטופלת שציירה ציור ובכל פעם שהיא באה אליי היא בודקת אם הוא שם. אני מורידה אותו אחרי שהיא הולכת ותולה לפני שהיא באה. לפעמים אני שוכחת ואז היא נוזפת בי".
איזה כיף זה להציל חיים
"אחת המתנות היקרות ללבי היא מחזיק מפתחות מפלסטיק עם תמונה של ילד שטיפלתי בו", מספר ד"ר אסף, שעובד במחלקת אונקולוגיה ילדים. "אין לו שום ערך כספי, אבל למחזיק המפתחות הזה יש ערך רגשי רב עבורי ואני מחויב לו. זה ילד שטיפלתי בו והוא נפטר. אני לא איזכר בהכרח במי שתרם כסף למחלקה, אבל אני לא שוכח למשל את בני הזוג שטיפלתי בילד שלהם והם כתבו לי מכתב שריגש אותי מאוד. בסך הכל מכתב".
למה זה כל כך נגע בך?
"אנחנו שומעים המון תלונות וטרוניות, במיוחד במיון. בתחושה שלי, 80 אחוז יוצאים מהמיון מבואסים כי זה לוקח זמן, כי הם לא מבינים למה טיפול של שלוש דקות לקח שלוש שעות. מה לעשות, זה חוויה לא נעימה, התהליך לא שקוף, ההמתנה ממושכת ולא כולם נחמדים. זה משפיע גם עלינו הרופאים, הלחץ והתסכול מחרפנים אותך. זה מאוד שוחק, אבל אחד מעשרה שטורח לומר תודה - זה משנה את המשמרת. אם אני מקבל פידבק שאומר לי שהצלחתי לעזור, זה עושה לי טוב ולא משנה באיזו דרך זה נעשה".
ד"ר קרני: "כמתמחה היה לי מטופל, מתקין דודים שנפל מקומה רביעית. ניתחתי אותו, חייו ניצלו ויצאתי לחופשה לפני שהוא השתחרר. כשחזרתי הוא חיכה לי בחוץ עם שעון קיר פשוט, ואני תליתי אותו בחדר האמבטיה. אחר כך, כשהיו ימים קשים כאלה שאת שואלת את עצמך בשביל מה את קורעת את התחת, הייתי מסתכלת על השעון הזה ונזכרת איזה כיף זה להציל חיים".
"המתנות שנזכור, האנשים שנזכור, הם ממש לא בהכרח אלה שיתנו לנו משהו יקר", אומר ד"ר אסף. "אנחנו אוהבים אוכל, כי זה תמיד הכרחי במשמרות הארוכות שלנו, והכי הרבה אנחנו אוהבים מכתבים. רבים מאיתנו מתקשים לומר את הדברים פנים מול פנים, ומכתב הוא הדבר הכי משמח, בוודאי אם הוא נשלח למנהל המחלקה ומיידע את הממונים עליי שעשיתי עבודה טובה. זאת מבחינתי המתנה הכי טובה. את יודעת מה, שיהיה הכל, רק לא הציורים המכוערים האלה".
*שמות המרואיינים בכתבה שונו, בין אם כדי להגן על פרטיותם או כדי לחסוך להם עוד פדיחה