"יום אחד בא אליי מישהו בבית החולים ואמר לי תגיד, אתה נורמלי?" מספר הרב הבר מעל הפודיום. "תראה מה עשית – בחדר ארבע שוכב תושב אפרת, דתי, ימני, ואתה לקחת את הכליה שלו ונתת אותה לאישה בחדר חמש – עורכת דין תל אביבית, שמאלנית ופעילת מרצ. איך אתה עושה דבר כזה?' אמרתי לו על זה בבדיחות הדעת – אני שמאלני. רציתי שלפחות כליה אחת של תושב אפרת תצביע למפלגה שמאלנית".
שתי הנשים המבוגרות היושבות לצדי בעזרת הנשים בבית הכנסת באלעד מהנהנות וצוחקות. השעה ארבע אחר הצהריים, יום חמישי. למטה, על ספסלי העץ שמתחתינו, הרב הבר מזמין את ליאור פרישמן בן ה-26 לדבר. "האישה שאליה הכליה שלי הייתה אמורה לעבור הייתה אישה חילונית מעפולה", אומר פרישמן, נואם מנוסה וכריזמטי. "עלתה בתוכי המחשבה ששנים אני שומר מצוות ועכשיו הכליה שלי תאכל צ'יזבורגר ותיסע בשבת".
האישה לצדי מצקצקת וראשה נד לשלילה. "הלכתי לפוסק ושאלתי אותו מה לעשות", ממשיך פרישמן. "הרי בוודאי יש גם אדם שומר מצוות שצריך כליה. הפוסק אמר לי לתרום לאישה, כי כל אדם הוא חשוב".
"איזה יופי", אומרת אחת הנשים לצידי ומוזגת לשלושתנו תה. פרישמן ממשיך בסיפורו. "ואתם לא תאמינו", הוא אומר ועושה פאוזה דרמטית. האישה המחזיקה תהילים מרימה את ראשה מהספר, מתרוממת על כיסאה ולוחשת בתקווה גדולה "היא חזרה בתשובה".
פרישמן מאכזב אותה: "היא מתקשרת לפני כל חג להגיד חג שמח. ויום אחד היא אמרה לי – 'ליאור, עשית שידוך ביני לבין בורא עולם. אחרי המעשה הזה אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שאני שמאלנית וחילונית וכך חיברו אותנו'. היא והמשפחה שלה התקרבו לעולם המצוות".
"איזה יופי", אמרה האישה לצידי, "חבל שאני זקנה מדי, לא יקבלו את הכליה שלי".
"הברזים נפתחו ואנחנו משתילים ומורידים את התמותה"
עד שנת 2009 קיומם של תורמי איברים אלטרואיסטים היה כמעט בגדר שמועה. היו כמובן אנשים שתרמו כליה לקרובי משפחה ולפעמים אפילו לחברים, אבל תרומה לאדם זר לחלוטין היתה נדירה מאוד. "ב-18 שנה אחרונות, מאז שאני עובדת במרכז ההשתלות, היו לנו בין 50 ל-70 תרומות מן החי בשנה, רובן בתוך המשפחה", אומרת ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות. "אחר כך היו פה ושם היו תרומות בין חברים, וזהו".
"היו תורמים אלטרואיסטים מעטים מאוד בעבר", אומר פרופ' רישארד נקש, שהקים את מחלקת ההשתלות באיכילוב. "לעתים האנשים שרצו לתרום כליה באופן הזה לא היו האנשים הכי שפויים. אני זוכר אישה שהיתה נרקומנית בעברה ועבדה בזנות. היא רצתה לתרום כליה כדי לכפר על מעשיה. כמובן שלא הסכמנו לקחת. בשבילנו, המנתחים, התורמים האלה הם כמו מן משמיים, נס. הברזים נפתחו ואנחנו משתילים, מורידים את התמותה".
אבל מאז שנת 2009 – מהפכה. תופעה ייחודית לישראל, שאין דומה לה בשום מקום בעולם. 311 בני אדם החליטו מאותה שנה ועד היום לתת איבר מגופם עבור אדם זר. "זה נעשה טרנד במגזר החרדי והדתי", אומרת ד"ר אשכנזי. ואכן, מתוך 311 התורמים האלטרואיסטים, 309 חרדים או דתיים לאומיים, וכולם עבודה של הרב הבר.
עד לפני כמה שנים הרב הבר בן ה-51, תושב ירושלים, ניהל בית ספר גדול לבנים. אבל אז הוא אובחן כחולה באי ספיקת כליות, מחלה בה הכליות מפסיקות לתפקד ולא מסלקות עוד את הפסולת והמים מהדם; מה שמכונה בשפת הדיבור – "חולה דיאליזה". כמו אצל כל חולה דיאליזה, חייו כפי שהכיר אותם עד אותו רגע השתנו ללא היכר. הוא נאלץ לעזוב את עבודתו, ושלוש פעמים בשבוע התייצב לבית החולים לטיפול.
בבית החולים הכיר חולה אחר, נער צעיר בן 19 בשם פנחס. פנחס נכנס ללבו של הרב, והוא החליט לנסות ולעשות את הבלתי אפשרי – לחפש לו תורם כליה. לבסוף נמצא תורם, אבל זה היה מאוחר מדי ולבו של פנחס נדם. "באותו יום החלטתי שאני מקים את עמותת מתנת חיים", אומר הרב הבר, שחבר קרוב תרם לו את כלייתו והציל אותו.
מאז, הבר מתרוצץ בכל הארץ ומספר לקהל שומעיו את סיפורו, יחד עם עלונים ומודעות בעיתונות החרדית והדתית. נראה שאין פלח בתוך החברה הדתית המגוונת שלא מכיר את העמותה. עד כדי כך מצליח לשכנע הרב הבר באמצעות הרצאותיו ופרסומים המופצים בתקשורת הדתית להכנס לחדר הניתוח ולתת כליה עד שבישובים מסוימים הדבר נחשב לנורמה. כך, בהתנחלות יצהר, בה חיים כ-1,200 תושבים, שישה גברים תרמו כליה. יחסית למספר התושבים, זאת כמות גדולה מאד. בעלי תרמו שבעה; בשדמות מחולה שלושה; בבית שמש 15.
כשבאתי לשמוע את הרצאתו של הרב הבר באלעד ציפיתי לגלות דובר כריזמטי, נואם מחונן שילהיב את קהל שומעיו. הוא חייב להיות כזה, חשבתי. הרב הבר התגלה כאיש שיחה נעים, אדם חייכן ואדיב – אבל לא רטוריקן גדול, לפחות לא כפי שאני תופסת את המושג הזה בתור חילונית. יצאתי מההרצאה מבולבלת. מה בכל זאת גורם לאנשים ללכת אחריו? איך הוא משכנע רבים כל כך לעשות את המעשה הטוב האולטימטיבי – לתרום איבר מאיברי גופם?
לא חותמים על כרטיס אדי, אבל תורמים בעודם בחיים
לתורמים יש תשובה ברורה: מצווה וחסד. "רציתי לעשות מצווה", אומרת רותי פרינץ, מורה בת 37. "איך שראיתי את הכתבה בעיתון אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות לעשות מעשה חסד".
"כל אחד צריך לעשות חסד, כל אחד באופן שהוא בוחר", מסביר גם ליאור פרישמן את בחירתו, "אני זכיתי לראות פרסומים של העמותה שוב ושוב וזה דקר אותי. אני עוזר למשפחות מוחלשות ועוסק בתרומה לחברה, זה הרגיש לי טבעי לעשות את זה".
"לפני שנה הרב הבר הגיע אלינו להרצאה", מספר ניר צוברי, 39, מורה מהתנחלות שדמות מחולה. שתרם לפני כחודש כליה, "הוא סיפר על האנשים החולים שזמנם קצוב, והביא את עצמו כדוגמא למי שניצל בזכות תרומת כליה. בעקבות ההרצאה שני חברים הלכו ותרמו כליה, וראיתי איך הם חוזרים לחיים שלהם תוך מספר ימים. רציתי גם".
צוברי תרם את כלייתו לפני חודש. "כנראה לא לשווא הקדוש ברוך הוא נתן לנו שתי כליות", כתב צוברי במכתב שמסר לנתרם שקיבל את כלייתו, אמנון תמרי, ביום הניתוח. "אחת בשבילנו ואחת כדי לתת... זכיתי בזכותך להוסיף טוב וחסד בעולם".
כמה שנים אחורה. הקמפיין של עמותת אדי תופס תאוצה, והדיון הציבורי בישראל בנושא תרומת איברים מתארגן לכדי לחץ כללי על הציבור לחתום. בתוך השיח הזה נוצר שסע משנה לשסע שכבר קיים ממילא בחברה הישראלית – כעס על דתיים וחרדים שבהוראת הרבנים לא חותמים ולא תורמים. גם בעת הכנת כתבה זו שמעתי מחברי החילונים את הטענה הישנה: הדתיים בישראל לא רוצים לתת, אך מוכנים לקבל תרומת איברים מאחרים.
הסיבה לכך היא שתרומת איברים מן המת נעשית לאחר מוות מוחי; אולם על פי ההלכה שכל עוד לב האדם פועם, הוא נחשב לחי ואסור להמית אותו. מקורה של ההלכה הזו דווקא בקידוש החיים בעולם היהודי הדתי, בו פגיעה בעצמך או באחר נחשבים לאיסור חמור ביותר. בשנים האחרונות קמו מעט פוסקי הלכה שקבעו כי מוות מוחי הוא מוות, אבל עבור רוב החברה הדתית הדבר עדיין נחשב לאיסור חמור. במובן מסוים, עמותת "מתנת חיים" כיפרה על המחסור בתרומות מן המת – בתרומות מן החי.
בניגוד לתרומה לאחר מוות מוחי, תרומת כליה בעודך בחיים היא תהליך כואב ומסובך. התורם צריך לעבור את הבדיקות הרפואיות הקפדניות ביותר כדי לוודא שאין אף גורם שעלול לסכן אותו בעת הניתוח או אחריו. לאחר שמאתרים את הנתרם המתאים ביותר, מי שמבחינת קריטריונים רפואיים מתאים לתורם, מתחילים בבדיקות פסיכו-סוציאליות, כדי לוודא שהתורם כשיר נפשית ופועל מרצונו החופשי. בסופו של דבר התורם יעבור ועדה של משרד הבריאות שתאשר או תפסול את מועמדותו. אם בן או בת הזוג של התורם לא מסכימים לתרומה הוועדה לא תאשר אותה, שכן תמיכה משפחתית היא פרמטר חשוב.
התורמים לא מקבלים כל תשלום, כמובן. ניתן להם פיצוי על אובדן 40 ימי עבודה, חמש פגישות עם פסיכולוג ומעט הטבות נוספות. בעשור הקודם חבר הכנסת הרב רביץ ז"ל, שהיה מושתל כליה בעצמו, דרש תכנית של הטבות מפליגות לתורמים, בין היתר הענקת תואר ראשון; מכל דרישותיו נענתה בסופו של דבר אחת: כניסה חינם לכל הגנים הלאומיים.
אולי התשובה לא טמונה ברב, אלא בקהילה. האם יש משהו במבנה ובנורמות של החברה הדתית והחרדית מקל על גיוס תורמים כאלה?
למה כל התורמים שומרי מצוות?
הרב הבר טוען כי העובדה שרוב התורמים האלטרואיסטים הם חרדים ודתיים לאומיים היא אשמתו: הוא פשוט לא פנה עדיין אל החילונים והערבים, שתי קבוצות בכוונתו לפעול בתוכם. אבל האם זו באמת הסיבה?
"אני זוכר איך כשהייתי צעיר עמד קרון רכבת אחד ברחוב הנביאים בירושלים. הקרון הבודד הזה היה ראשיתה של עמותת יד שרה", נזכר נפתלי רוטנברג, רב הישוב הר אדר ועמית מחקר בכיר במכון וו ליר, שהיה בין ראשוני הרבנים שחתמו על כרטיס אדי. "המרכז של כל התורה הוא החסד", הוא אומר, "מצוות גמילות חסדים נכנסים מאד עמוק למסורת של העולם הדתי. האינטנסיביות של מערכות גמילות החסדים הוולנטריות בקהילות החרדיות והדתיות לאומיות היא בהיקפים עצומים. אני חושב שהמסורת הזאת היא הסיבה המרכזית לתופעה עליה אנחנו מדברים".
"החברה החרדית היא אחת החברות העניות ביותר", אומרת רחלי איבנבוים, ראש תחום החברה החרדית במכון שחרית מכון לשותפות חברתית חדשה, "57 אחוז מתוך החברה הזאת חיים מתחת לקו העוני. אבל כשמסתכלים על שלושת המרכיבים של עוני: חוסר ביטחון תזונתי, העדר קורת גג ופגיעה בבריאות עקב חסרון כלכלי החברה החרדית נמצאת באמצע וזאת כי יש בה רשת חברתית גדולה, גם העניים, נותנים והמונח שמאד חזק בחברה הזאת הוא 'חסד של אמת' – לא משהו שיחזור אליי או ידעו עליו. אפשר לראות את זה בהלוויות של אנשים בודדים, משהו שהחרדים יום יום הולכים אליו".
בניסיון להבין את סודו של הרב הבר לא יכולתי שלא לשים לב לדוגמה האהובה ביותר על התורמים – לתאר מצב קיצוני בו הכליה מגיעה לאישה חילונית ושמאלנית מתל אביב. חשבתי גם על זה שבמהלך ההרצאה באלעד הרב הבר אמר שאילו בתל אביב היו תורמים אותו אחוז אנשים כמו ביצהר, לא היו עוד חולי דיאליזה בישראל. האם יכול להיות שהתרומה נעשית גם מתוך תחושת עליונות מוסרית?
"עבור חרדי שחי בעיר חרדית שמאלנית מצביעת מרצ היא האחר המובהק", אומרת רחלי איבנבוים, "וכשאני בוחר לתת לה את הכליה שלי זאת לא נתינה למישהו משלנו, אלא נתינה לשם נתינה. אז יש כאן ציפייה להפי אנד שמצביעת מרצ תחזור בתשובה, אבל הרי זה טבעי, אנחנו רוצים שאנשים יהיו יותר דומים לנו".
"זאת לא התנשאות", אומר גם ד"ר תומר פרסיקו, חוקר ומרצה בתחומי דתות, "זה יותר קידוש השם. האדם הדתי מנסה להראות טוב כדי שהדת תראה טוב. אם אדם דתי נתפס בגנבה הדבר נחשב לחילול השם, לא רק כי אסור לגנוב, אלא בגלל המבט של האנשים מחוץ לקבוצה הדתית שעלולים לומר שאפשר להיות דתי ולהיות גנב".
אתה חושב שחילונים יתרמו באותם שיעורים אם העמותה תגיע אליהם?
"אני לא חושב. בחברה הדתית והחרדית התפיסה היא שהאדם הוא לא המרכז, שיש משהו מעליך, משהו גדול ממך, אולי אלוהים, אולי עם ישראל או ההיסטוריה. והתפיסה הזאת מביאה אנשים דתיים לעשות מעשים מטורפים כמו הטבח באורלנדו מצד אחד, שהרי מי שעשה את זה האמין שעושה את זה למען משהו גדול ממנו, ומצד שני למעשים אלטרואיסטים נפלאים כמו תרומת כליות".
"לאדם מאמין יש מידת ביטחון גדולה שהעיקר שעשה את המעשה הנכון בעיני הקדוש ברוך הוא", אומר הרב יובל שרלו, פעיל ציבורי ידוע בזרם הדתי לאומי.
לא נדרשת מידה של טרוף בשביל מעשה כזה?
"אני מכיר את זה מקרוב, כי אחותי תרמה כלייה. זאת הכרעה מאד משמעותית ויש מידה מסוימת של טרוף, אבל בעידן הפוסט מודרני אנחנו מתרגלים להבין שהטרוף הוא לא בהכרח שייך לחלק השלילי של החיים".
כל התורמים הסכימו לתרום רק ליהודים
אבל אם הכל נראה עד עכשיו פילנתרופי, טהור ומלא גמילות חסדים, אנחנו מגיעים עכשיו לנושא הטעון ומעורר המחלוקת ביותר לגבי "מתנת חיים": העמותה מאפשרת לתורמים להגביל את התרומה שלהם לתורמים מסוג מסוים. הם יכולים לקבוע מה יהיה המין של הנתרם; הם יכולים לקבוע את הגיל שלו; והם יכולים לקבוע את השתייכותו הלאומית. כל התורמים עד כה הציבו תנאי: הנתרם יהיה יהודי.
איך זה חוקי? פאולינה כץ, מתאמת השתלות באיכילוב, מסבירה שמי שתורם דרך המרכז הלאומי להשתלות לא יכול לבחור מי יקבל את הכליה שלו. "מתנת חיים", שמחברת בין נתרם לתורם, היא בעצם מסלול עוקף. "אבמרכז להשתלות מקבלים את התורם והנתרם לאחר שהעמותה כבר התאימה ביניהם. הם מגיעים אלינו כזוג, ואנחנו לא מתערבים בתהליך ההתאמה".
הרב הבר, האפשרות לבחור בין בני האדם על רקע לאומי היא אפשרות גזענית.
"אני מבין שזה נראה כך, אבל כאשר אני מאפשר לתורמים לבחור את המאפיין, אני מגדיל את מאגר התורמים", הוא מסביר, "עוד לא יצא לי לתרום לפלסטיני, אבל אני מתכוון לפעול גם שם. בינתיים הוצאתי 311 יהודים מהתור להשתלה, כך שלמרות שלא עזרתי בצורה ישירה לערבים, עזרתי להם בדרך עקיפה. יחד עם זאת, אני רוצה להגיע לנוסחה שכולם יתרמו לכולם".
פרופסור נקש ממחלקת ההשתלות באיכילוב אמביוולנטי. "נכון, יש כל מיני פילטרים שעוברים הנתרמים והתורמים לפני שהם מגיעים אלינו. אבל אני רואה מולי את האנשים הסובלים הממתינים להשתלה וכאן יש לנו פתרון. אבל העובדות מדברות בעד עצמן – מספר ההשתלות מן החי הוכפל בזכות העמותה.
"זאת אחת ההחלטות האתיות הדרמטיות בהן החברה הישראלית תצטרך להכריע – עד כמה להסכים לתנאים של התורם", אומר הרב שרלו, ראש הדסק לאתיקה ודתות במרכז לאתיקה בירושלים. "לא מזמן הייתי מעורב בסיפור שנידון בספרד, שם משפחה מקטלוניה הסכימה לתרום איברים בתנאי שהנתרם לא יהיה אוהד של קבוצת הכדורגל ריאל מדריד. בארץ המצב הרבה יותר מסובך. הגזענות כאן היא צד אחד של המטבע. הצד השני הוא שאם לא נקבל את התנאים של התורמים, בני אדם ימותו. זאת סוגיה מאד מורכבת שתרם נמצא לה פתרון".