"אני בודקת ארונות חשמל כדי לראות שאין מתח גבוה. אני פעילה נגד אסדות הגז, שמוציאות חומרים שאם יגיעו למי השתייה שלנו, הלך עלינו. מכונית חשמלית לא באה בחשבון אצלנו בבית ואני פעילה גם נגד אנטנות הסלולר דור חמישי שהולכים להקים בכל הארץ וכולנו נהיה מוקרנים 24/7. גרנו בלי אינטרנט בבית עד שלא מזמן הסכמתי להכניס מודם, אבל רק לפינה הכי רחוקה.

"אני כל הזמן מנסה לצמצם את הקרינה. ראיתי באיזו תכנית שאם שכן מחזיק משהו בעל קרינה גבוהה בקיר שצמוד לחדר השינה שלך, את תחטפי קרינה בלי לדעת. רציתי להביא איש מקצוע שימדוד, אבל בן זוגי הטיל על זה וטו. הילדה שלי בת שמונה, לכל החברים שלה יש טלפון נייד ואני מסרבת לקנות לה. אני גורמת לבת שלי להרגיש מנודה חברתית.

חרדת סרטן (צילום: By Dafna A.meron)
"אין לי שמחת חיים, אני כל הזמן באימה, לא רואה את העתיד"|צילום: By Dafna A.meron

"אני יודעת שסרטן הוא אמיתי, שהוא יכול להגיע לכל אחד ללא התראה. זה מה שקרה לאחותי. היא החלימה, אבל מבחינתי זאת הפוגה. ממילא אומרים שזאת לא החלמה מלאה עד שלא עוברות חמש שנים".

מיכל (שם בדוי), נטורופתית, 48, חשה חרדה מפני סרטן מאז שהיא זוכרת את עצמה. "זה לא היה דומיננטי כי אף אחד במשפחה לא חלה וחיינו בהרגשה שזה לא יקרה לנו, עד שאחותי אובחנה בלימפומה שאינה הודג'קין מסוג אלים מאוד ונדיר מאוד. מאז, למרות שאחותי לא בסכנת חיים, הסרטן מנהל אותי".

למה?
"כי גם אחותי לא הייתה חולה אף פעם, אישה צעירה, זה לא התלבש עליה. לכן אולי התגובה הקיצונית שלי. זה התחיל עוד בחדר של האונקולוגית, היא הסבירה על אחוזי ההצלחה, הם לא היו גבוהים ואני הרגשתי שיורד עליי ברד ורוחות מעיפות אותי. במשך כל תקופת הטיפול באחותי הזנחתי את החיים שלי וכל מה שעשיתי היה למצוא לה את התזונאית הכי טובה, המדקר הכי טוב. יצרתי קשרים עם אנשים שלא שמעו ממני שנים רק כי קיוויתי שהם מחוברים למישהו שיכול לעזור.

"הייתי אז אמא לתינוקת והרגשתי שאני לא משקיעה בה מספיק. בכיתי כל לילה, הייתי במצב נפשי נורא. ואז התחלתי לשים לב שאני נוגעת בעצמי, בודקת בלוטות לימפה או נקודות חן, מחפשת באינטרנט, חושדת בכל כאב ראש שהוא סרטן, מגלה משהו שתמיד היה שם אבל לא שמתי לב ובטוחה שזה גידול. כשהבת שלי הייתה חולה הייתי בכלל מתמוטטת".

הלכת לרופאים?
"כל הזמן. הרופאה שלי אמרה 'אין לך כלום, את סובלת מחרדה, קחי ציפרלקס', אבל אני לא רוצה לקחת תרופות. גם טיפול פסיכולוגי לא עזר לי. אני קמה עם זה והולכת לישון עם זה. קרה שהסתכלתי על בדיקות דם של מטופלים שלי ומשהו לא נראה לי, אבל חששתי שזאת רק החרדה שלי ואני מכניסה אחרים לפאניקה לשווא".

החרדה מהסרטן גרמה לך לחיות בריא יותר?
"לא. אחרי הסרטן של אחותי נכנסתי לדיכאון ולא יצאתי ממנו עד היום. אין לי כוח וחשק להשקיע בעצמי, זה לופ אחד גדול. אין לי שמחת חיים, אני כל הזמן באימה, לא רואה את העתיד. אני מנסה להדחיק, אבל זה חסר שליטה".

החרדה המעוורת מהמילה עצמה

קרצינופוביה, חרדה ממחלת הסרטן, אינה נדירה. בניגוד לפוביות רבות אחרות, קל להבין אותה ולהזדהות איתה; הרי הסרטן נוכח בחיינו גם אם לא פקד אותנו או את משפחתנו. מישהו שאנחנו מכירים תמיד חלה או חולה בזה, מישהו אחר נפטר מזה. וכאילו כדי להגביר את החרדה, המחלה היא מלאך מוות לא שיטתי. פוקדת באופן רנדומלי אנשים בריאים כחולים, ספורטאים ובטלנים, ילדים וזקנים.

חרדת סרטן (צילום: By Dafna A.meron)
"המחלה היא מלאך מוות לא שיטתי, פוקדת רנדומלית אנשים בריאים כחולים"|צילום: By Dafna A.meron

קרצינופוביה יכולה לבוא לידי ביטוי בביקורים תכופים אצל רופאים, כדוגמת המקרה של מאיה, או בהימנעות מוחלטת מהם; החרדה עצמה עלולה להוביל לדיכאון כתוצאה ממתח תמידי, וזה כשלעצמו עשוי להשפיע על הבריאות, על הזוגיות, על העבודה ובוודאי על שמחת החיים.

חלק מהחששות של הסובלים מקרצינופוביה נובעים מחידושים טכנולוגיים, אבל זו לא חרדה חדשה. כבר בשנת 1955 כתב עליה ד"ר ג'ורג' קרייל, רופא מנתח שנחשב לדמות מפתח בפיתוח הטיפול בסרטן, בכתב העת "Life". את המאמר מתחיל קרייל בתיאור מקרה של אישה בת 75, משותקת ולא מסוגלת לדבר. "אין שום דבר שאפשר לעשות עבורה", אומר ד"ר קרייל למשפחה ומסביר שהאישה עברה שבץ מוחי.

הבת הבכורה נשענת קדימה ושואלת בקול רועד: "האם מצאת סרטן?".
"לא", עונה הרופא.
"תודה לאל!", נאנחים כל בני המשפחה בהקלה.

"זאת גישה משונה", כותב קרייל. "אם זה היה סרטן, ייתכן שניתן היה לטפל בו. אבל מה שבאמת מטריד את בני המשפחה אינו שאלת הריפוי, אלא החרדה המעוורת של עצמם מפני המילה. עיתונים וכתבי עת האדירו והפיצו את הפחד כי הם יודעים שהציבור תמיד מתעניין במה שמפחיד ומלודרמטי". מעניין מה הוא היה אומר על המציאות של היום.

"הסרטן מנקז את האימה של הפרט ושל התרבות", אומרת ענת לרון, פסיכולוגית רפואית. "אנחנו לא תמיד יודעים למה המחלה פרצה ואי הידיעה הופכת אותה למשהו מאוד מאיים. יש חולי סרטן שמתהלכים בינינו, איכות החיים שלהם טובה ומצבם הפיזי והאסתטי נפלא, ולא נדע שהם חולי סרטן. זה מחזק את התפיסה של מי שחרד מהמחלה, כי אי אפשר אפילו לראות שמשהו לא בסדר. מעבר לזה, הורינו והסבים שלנו חיו במציאות שבה הסרטן היה מחלה עם אחוזי תמותה גבוהים יותר מהיום ועם הרבה יותר סבל. כפי שילדים להורים שמפחדים מכלבים נוטים לפתח פוביה מכלבים, כך זה גם עם סרטן".

חרדת סרטן (צילום: By Dafna A.meron)
"בן הזוג שלי מאוד סובל מזה, הוא מותש מלנסות להרגיע"|צילום: By Dafna A.meron

האינטרנט הגביר את החרדות שלנו?
"ההשפעות של דוקטור גוגל הן מאוד משמעותיות. זה מקור להרבה מאוד מידע, חלקו אמין כשיודעים להשתמש בו, אבל לא כולם יודעים. אנחנו דור של מהגרים במובן הזה. מי שכן יודע לעשות את זה היטב, לפעמים האינטרנט מציל את חייו ויכול להיות כלי עזר משמעותי לטיפול הרפואי. בכלל, חרדה היא לא רק דבר רע. מידה נכונה שלה חשובה כדי שאנשים ידאגו לבריאותם, ילכו להיבדק, יהיו ערניים, אבל זה צריך להיות במידה. אחרת זה רק יוצר חוסר ביטחון ומגביר את אי השקט".

פוחדת אפילו להפסיק לפחד

"משהו קרה לי כשנולדה הבת הבכורה. לאף אחד במשפחה אין ולא היה סרטן, גדלתי בבית בריא עם אורח חיים ספורטיבי ותזונה נכונה, גם הגנטיקה לטובתנו - כולם האריכו חיים משני הצדדים - אבל מאז הילדה הראשונה 'היו' לי כל סוגי הסרטן שקיימים. אני כבר אמא לשלושה, אדם שרוצה לחיות אבל לא נהנה מהחיים, כי אני חיה בצל המוות שהולך לקחת או אותי או את הקרובים לי באכזריות ובסבל רב".

קרן, 38, אמנית ממרכז הארץ, יודעת לספר איך ומתי הכל השתנה. היא רק לא יודעת להסביר למה זה השתנה באופן כל כך קיצוני. "אחרי הלידה נחתה עליי תחושת אחריות גדולה שהכובד שלה גרר אותי לדיכאון ויחד איתו לפחד שמשהו יקרה לי והיא תישאר יתומה. כל דבר - כתמים, נקודות, גוון עור, כאב ראש, הרגשה רעה - היה פתאום סימן ללוקמיה, גידול במוח, סרטן שד, סרטן עור. אני כל הזמן בודקת סימפטומים באינטרנט ומדי פעם בטוחה שאני עומדת למות. זה מעסיק אותי כל הזמן, כל היום. מבחינתי זאת מפלצת שחבויה בתוכי ועלולה לתקוף אותי בכל רגע.

"בן הזוג שלי מאוד סובל מזה. הוא מותש מלנסות להרגיע, הוא מאבד סבלנות. אני לא מוכנה להכניס הביתה מזון לא בריא, גם הנאות קטנות כמו אלכוהול אני לא יכולה לשאת. גם לא כשבן זוגי שותה, שזה לעתים רחוקות ולא הרבה".

חרדת סרטן (צילום: By Dafna A.meron)
"שמתי לב שאני בודקת לעצמי בלוטות לימפה או נקודות חן, מחפשת באינטרנט"|צילום: By Dafna A.meron

אבל את מודעת לזה שהבעיה היחידה כרגע היא החרדה עצמה.
"ברור לי שזה לא רציונלי ואי אפשר לחיות ככה, אבל אני גם מפחדת שאם אפסיק לפחד מסרטן ואהיה פחות ערנית, דווקא אז הוא יגיע. זה מעגל אינסופי ואני לא יודעת איך לפרוץ אותו. לפעמים אני מאחלת לעצמי שיהיה לי סרטן כבר רק כדי שיהיה במה לטפל ולהפסיק לפחד כל כך".

נטליה הייתה בת 14 בחופש הגדול כשהייתה צריכה לעבור בדיקת דם תקופתית. היא נכנסה למקלחת ופתאום שמה לב לשני כתמים קטנים על הבטן. "הייתי בטוחה שיש לי סרטן ושאני הולכת למות. כל הדרך לבדיקה בכיתי", היא מספרת היום, בגיל 36. "גם כשהאחות ניגשה אליי פרצתי בבכי. היא חשבה שזה בגלל הזריקה, אבל אמרתי לה שזה סרטן והראיתי את שני הכתמים. היא הרגיעה אותי, אמרה שזה נראה כמו מכה, שאין לי סרטן. אבל היא גם שאלה אותי למה אני כל כך מפחדת. ואז נפל לי האסימון שאני בחרדה".

נטליה, עורכת דין, היא בת יחידה שגדלה עם אם וסבתא, שתיהן היפוכונדריות ש"גוננו עליי יותר מדי". אין היסטוריה של סרטן במשפחה. "מילדות אני זוכרת אותן מזהירות אותי מכל מיני סכנות, אחרת יהיה לי סרטן או מחלות אחרות. עד היום, כל מיחוש הוא גידול במוח. השיא היה כשנכנסתי להריון ועדיין לא ידעתי, הרגשתי לא טוב וכמובן הייתי בטוחה שזה סרטן".

את יכולה להסביר את החרדה הזאת בכלים לוגיים?
"אני מרגישה שזה לא בשליטה שלי. נורא ברור שזה הולך לקרות להרבה אנשים וזה ברור שאני כלולה בהם, כי סרטן הוא לא נדיר, זאת מחלה שכיחה מאד וברור שאני אהיה בסטטיסטיקה".

חרדת סרטן (צילום: By Dafna A.meron)
"הייתי צריך למות, וזה מטריף. אני לא ישן בגלל זה"|צילום: By Dafna A.meron

זה נורא פסימי.
"התחלואה מסרטן הולכת וגדלה בעולם. החולים נעשים צעירים יותר, אחת מכל שמונה נשים עם סרטן שד, אבל אנשים אחרים מצליחים לחיות בהכחשה בריאה. סיפרתי את זה לאחד הרופאים והוא אמר שזה מצחיק שאנשים מפחדים מסרטן כשיש דברים מפחידים יותר כמו מחלות לב, ובאמת גנטית יש לי יותר סיכוי למות מהלב".   

אז למה דווקא סרטן?
"אולי כי הוא מחלה מאד ויזואלית, המדיה שלנו שטופה בזה. יש סלבס שחולים בזה ומדברים על זה, יש סימנים חיצוניים כמו התקרחות, את מיד תזהי חולה סרטן שעובר כימו. אגב, בלתי נסבל עבורי לראות חולים. אני מיד חושבת שזה סימן שאני הבאה בתור".  

אני גם שוכב במיטה וגם זה שעומד לידה בחלוק לבן

מי שחלה בסרטן בעבר עשוי לחשוש שהמחלה תחזור. זה הגיוני ומעודד זהירות, אבל עלול לצמוח לממדים מפלצתיים.

גדי, בשנות ה-50 לחייו, אובחן לפני כעשר שנים בסרטן מתקדם. העריכו שיש לו חודשים ספורים לחיות, נאמר לחבריו להיפרד ממנו. המחלה שלו אינה פעילה כיום, אבל החרדה שלו מאוד. לפני ששוחחנו הוא ביקש התראה של שעה. הוא לא מסוגל לדבר על זה בלי ליטול כדור קלונקס. "מבחינה נפשית התמוטטתי", הוא מסביר, "זה שאב אותי".

מה זה "זה"?
"חרדת מוות. אני חושב על זה כל הזמן. מישהו אמר לי שכולנו בסכנת חיים ואתה תמיד יכול להידרס בכביש, אבל מצבי כרגע הוא של אחד שחוצה בהליכה את איילון בחושך. יש לי חלום שחוזר על עצמו: אני בבית חולים שהמסדרונות שלו צרים מאוד. אני שוכב במיטה, אבל גם זה שעומד ליד המיטה בחלוק לבן ומתחתיו אני עירום. אני מוביל את עצמי שבמיטה בין החדרים ואומר לאנשים שזהו, אני הולך למות. באחד החדרים יושבים הוריי ואני מציץ ורואה את אמא שלי יושבת עם ראש שפוף. אני ממשיך הלאה למקום שבו אני אמור למות ומתעורר".

לא הרגשת הקלה כשהמחלה נסוגה?
"לא בדיוק. המחשבה היא שהייתי צריך למות, וזה מטריף. אני לא ישן בגלל זה. יש לי הפרעת קשב ממילא, אבל כשהמוח שלי עסוק במחלות אני לא מתפקד. אז אני לוקח כדור הרגעה, מעשן גראס. כשאני רואה ילד חולה בן שלוש אני מקבל פרופורציות ואומר לעצמי 'סתום את הג'ורה, יש מקרים גרועים יותר', אבל זה מחזיק יומיים. זאת אחת הסיבות שאין לי ילדים ואני לא בזוגיות. אני מעדיף לוותר על כל אלה כדי להפחית מהפחד".

חרדת סרטן (צילום: By Dafna A.meron)
"זה מעסיק אותי כל הזמן. מדי פעם אני בטוחה שאני עומדת למות"|צילום: By Dafna A.meron

גיא תבורי, 35, אובחן לפני 13 שנים בלימפומה ע"ש הודג'קין. לאחר שהצליח להתמודד עם המחלה ועם החרדה, עזרה לאחרים נהפכה לייעוד בחייו. הוא למד עבודה סוציאלית, עובד במרפאת מחלימים במרכז הרפואי איכילוב ומנהל את הקרן ע"ש רות ורובל, שמטרתה לשפר את איכות חייהם של חולים כרוניים.

מי שאבחנה את תבורי עוד לפני הרופאים היא אמא שלו ("טיפוס חרדתי באופן כללי", מעיד בנה). היא ראתה שהוא חיוור, גיגלה את התסמינים וקבעה: סרטן. בדיקות דם אישרו את הממצא. "עברתי חצי שנה של כימו וחודש של הקרנות. הודג'קינס לימפומה זה סרטן קל שמחלימים ממנו ברוב המקרים, אבל אחרי שלושה חודשים עשיתי בדיקה ולא היה ברור אם עוד יש סרטן או לא. הרופאים אמרו 'נחכה חודשיים ונדבר'. אלו היו החודשיים הקשים בחיי, החרדה שיתקה אותי לחלוטין. ואז עשיתי עוד בדיקה וראו שהסרטן חזר".

הפחד התגשם.
"זה היה רגע מכונן. אחת התובנות החשובות שנפלו עליי באותו הרגע הייתה לזנוח את אשליית הוודאות בחיי".

תבורי עבר כימותרפיה והשתלת מח עצם עצמית. לאחר מספר חודשים התבקש להיבדק שוב. "גם הפעם חיכיתי חודשיים לתוצאות, אבל הייתי במקום אחר כי נקודת המוצא שלי הייתה של אי ודאות ולא חשבתי על העתיד. גרתי אז באמסטרדם, ביליתי ונהניתי, טסתי לחופשה בספרד. חברה שאלה אותי אם אני לא מפחד ואמרתי לה שיש שתי אפשרויות - שהסרטן יחזור, אז אני מקווה לבלות כמה שאפשר כשעדיין אפשר, או שהוא איננו ואז חבל לבזבז את הזמן על דאגה מיותרת".

בתום החודשיים התברר שהסרטן לא נעלם והוא החל שוב בטיפולים. בשנת 2009 נסוגה המחלה והיא מצאת מאז בהפוגה מלאה. "אי ודאות היא עדיין נקודת המוצא שלי", אומר תבורי, נשוי ואב לשניים. "המונח המקצועי הוא צמיחה פוסט טראומטית, כלומר איך מתמודדים עם הפחד הבלתי נמנע, אם אני מתנגד או מקבל אותו. רובנו עושים הכל כדי להעלים אותו ומפעילים מנגנוני הגנה פסיכולוגיים, הכחשה והדחקה. בפועל אנחנו עושים הכל חוץ מלהתמודד".

מה אתה אומר לחולים שאתה פוגש?
"כשאדם חולה בסרטן זה כאילו זרקו אותו למרוץ וכולם צועקים לו לרוץ. הוא מת מפחד, אז הוא מתחיל לרוץ בכל הכוח. כשזה נגמר הוא נשאר לבד, ואז החרדה מופיעה. ברגע שאני ער לפחדים שלי, לא בורח מהם אלא חווה אותם ומתבונן בהם - הפחד הופך לבלון שאני משחרר והוא עולה עד שנעלם"

גם ענת לרון מאמינה שצריך להתיידד עם הפחד. "מה שמשמר את החרדה הוא ההימנעות - מצד אחד אנחנו עסוקים בפחד ומצד שני נעשה הכל כדי לא להפריך אותו. לכן יש מי שחרד מסרטן ולא מוכן לדבר על זה, לשמוע על זה. אבל יש סרטן שהטיפול בו הוא לקחת כדור כל יום במשך חצי שנה, או מלנומה, שכשתופסים אותה בזמן זה ניתוח קטן וזה נגמר. אם מישהו מפחד מכלבים, הייתי ממליצה לו ללטף גור. כך גם לגבי סרטן: צריך להכיר את החולים ששומרים על איכות חיים, לדעת שיש כל מיני סוגים. אחת הדרכים לשרוד את הפחד היא לפגוש אותו, לפחד אותו ולהמשיך הלאה. וזה נכון לגבי כל פחד".

חרדת סרטן (עיצוב: סטודיו mako)
עיצוב: סטודיו mako