שקר האנדורפינים הגדול

אם יש משהו שאני שונא בעולם זה להזיע או תנועה // דרור אל-על

יש שקר כזה שנקרא "אנדרופינים". אני מעוניין לנפץ אותו: זה לא קיים. אני לא שמח יותר, אני לא מלא מרץ יותר, חיי המין שלי לא השתפרו, החברה האנושית לא מאירה לי עיניים פתאום, הכל נשאר אותו חרא, רק שיש לי סיבולת לב-ריאה טובה יותר. תודה באמת. הבטיחו לי הרבה יותר. לפחות קיבלתי מלתחה מנדפת שלמה שדרכה אזיע את התסכול שהצטבר לי בגוף. אם יש משהו שאני שונא בעולם זה להזיע, או תנועה. מזג האוויר השנוא עלי: רוח. למה? כי הוא כופה עליך תנועה.

היסטוריה קצרה שלי ושל "ספורט": ביסודי זה היה המקצוע היחיד בו לא קיבלתי מצוין. איך אפשר לפגום בשלמות של תעודת מחצית א׳ כיתה ג׳? אין רחמים בבית הספר היסודי בארי. אל החטיבה הגעתי עם כמה קילוגרמים עודפים וניצני שדיים רעננים תודות לארוחות מוכנות של מיס לוסי וטייק אווי של בורגר ראנץ׳ פעמיים בשבוע, כשהתפרענו הלכנו לנאפיס, חגיגה משפחתית. עברתי 3 כיתות מתוך 4 אפשריות, אמרתי ליועצת שלא מפרגנים לי, והיא הבינה שזה שם קוד ל״תוציאי אותי מכאן, זה עצוב מדי להתאבד עכשיו, יש פוטנציאל, אני עושה קומיקס״. הפתרון היה לשים אותי בכיתת ספורט. ספורטאים זה מלח הארץ, הם שורפים לך את הנשמה על זה שאתה לא גברי ולא טוב בכדוריד ואז זורים עליה מלח. את ריצת 2000 סיימתי בשיא שלילי, כאב לי בצד, הלכתי, ניסיתי לחתוך ואז נתפסתי אז חזרתי, ואז ניסיתי לחכות מאחוריי הבניין ולהוריד לעצמי סיבוב, אבל שוב נתפסתי.

בתיכון כבר הייתי רזה, אבל עם גוף מכוער מאוד, מבנה אגס. לגברים אמור להיות מבנה תפוח, וזה אומר סיכון למחלות לב או שבץ. גם גוף מכוער וגם לא אמות מדום לב בגיל 55 כמו שאני רוצה. כשהייתי בצבא אחותי התחתנה, ואז עשינו משהו שעושים בראשון לציון והוא לקחת מאמן אישי לכל המשפחה כדי להתכונן לחתונה. התמדתי שנה, שתיתי חלבונים, הלכתי בלי חולצה בבית כדי שאמא שלי תגיד לי ״רואים שהתחטבת״. שקרים יפים שהורים אומרים. עזבתי את המאמן כי חשבתי שאתחיל ללמוד, או לעבוד או לחיות, נשארתי עוד שנה-שנתיים בראשון ולא עשיתי כלום. אלו היו השנים הטובות בחיי. ידעתי שממש עוד מעט מתחילים החיים האמיתיים ושאני צריך לנצור כל רגע של השעמום הפרברי הזה שייתן לי פור על כל בוגרי עירוני א׳ ותלמה ילין. מישהו היה צריך להגיד לי שכל תל אביב מורכבת מפליטי ראשון עם אותו הסיפור בדיוק. כיום מכנים אותנו ״עיתונאים ויוצרים״. באותה שנה של גיבוש אישיות ייחודי-בדיעבד-לא-כל-כך, התחלתי לרוץ.

זה נראה לי נכון. התחלתי לשמוע ברוס ספרינגסטין ולקחתי אותו באופן מילולי מדי. רצתי במערב ראשון, ברחובות האלה שמשובצים בשלטים של צללית אישה בצדודית, היא צועדת. עליה סעיפים שמסבירים למה זה טוב לצעוד. אני רץ, צעידה זה לחלשים. אחר כך עברתי לתל אביב והפסקתי לרוץ, כי אני אמות אם יתפסו אותי רץ ברחוב, אני מנסה לבנות פה דמות רגע. הלכתי ליוגה.

את האימונים עם עינב המאמן התחלתי בדיוק כשהכדורים הפסיכיאטריים התחילו לעבוד. הזהרתי אותו שאני נוטה לחטוף התקפי חרדה בפעילויות ספורטיביות, משהו שקשור לגבריות ופרויד. הוא אמר שבגלל שספורט מייצר את אותן תחושות של חרדה, כלומר קוצר נשימה, סחרחורת, בחילה, אז יכול להיות שהמוח שלי יחשוב שהוא בהתקף וייצר את ההתקף. מדליק. זה לא קרה. התאמנתי עם מיטל ורחלי מהעבודה, והייתי יותר טוב מהן, ועינב היה מופתע, והייתי מלך.

רצתי, וגיליתי שבניגוד לפעמים הקודמות שרצתי בהן, המוח שלי היה ריק ממחשבות. לא חשבתי מתי זה יגמר, לא חשבתי איך אני נראה, לא היה בי פחד, לא חשבתי על דום לב אפשרי, מבנה אגסי, הקאות, חירבונים, התעלפויות. גם לא חשבתי על סדר יום, חברות, בגידה, הגשמת עצמית, אם אני נמצא במקום טוב או רע בחיים, מתי אעבור לחו״ל לתקופה, ומתי אמציא את עצמי מחדש. גם לא ממש תקשרתי. עינב אמר לי לרוץ, רצתי. אמר לי לנוח, נחתי. אמר לי לעשות צעדי רדיפה, עשיתי. הוא אמר שהוא מאוכזב כי הבטיחו לו מישהו בעייתי שמתמוטט. אמרתי לו שהוא הגיע מאוחר מדי. מיטל אושפזה, רחלי הצטרפה, ואני המשכתי להגיע לכל אימון ולרוץ.

פעם פחדתי משיחות עם אנשים כמו עינב, פחדתי שלא יהיה לנו על מה לדבר, או שיהיה מלא קצרים, או שאני אצטרך להתעניין בכל מיני דברים שאין לי עניין בהם רק כדי שאני לא ארגיש מתנשא, אבל כמו שלא הרגשתי כלום בריצה, גיליתי גם שהריצה, או ספורט בכלל, זה תירוץ מצוין לא לדבר כשלא רוצים. אני שותק וחושבים שאני רציני.

לאף אחד לא היה אכפת מזה שאני רץ, אמא שלי אמרה לי לא לחטוף דום לב, חברה שלי אמרה לי שנהייתי כבד כשאני שוכב עליה, היא אומרת שבניתי מסת שריר, אני חושב שסתם חזר לי התיאבון ואני בתקופה של המבורגרים ומשלוחים של מקסיקני. יש לי נעליים ממש נוחות שקיבלתי מאדידס, אני לא יודע אם הן נעליים, סוג של גרביים, או אנפילאות (לא בקטע של להתלהב מהשפה העברית, פשוט ככה אני מדמיין שקוראים לנעל בית שעוטפת את הרגל), אבל לאף אחד לא אכפת. שואלים אותי כמה ק״מ אני רץ, אני אומר "לא יודע, לא מודדים לי" וכאן השיחה נגמרת.

אני צריך ספורט עם מטרה. נגיד, להצליח לעשות סלטה. המטרה בריצה היא לרוץ ולנשום דרך האף. יש לי נחיריים ענקיים, אז זאת לא בעיה. עינב רצה להפוך אותי לאצן, הוא אפילו ניסה לצרף אותי לקבוצת ריצה שלו, רובם הייטקיסטים בני 50 פלוס. באתי פעם אחת, הציגו אותי בתור עיתונאי, שאלו אותי אם אני לפני או אחרי צבא. ואז עינב שאל אותי מה הסיכוי שאתאמן גם בלעדיו, במקום פעמיים בשבוע - חמש. אמרתי לו ״בטח״. זה לא קרה. אחר כך שאלתי אותו לאיזה מסלול להירשם, הוא הסתכל עלי ואמר ״תירשם ל-5 קילומטר״, אולי זה כאב לו. לי זה כאב. הייתי אמור להיות הבטחה, הייתי אמור לסיים את הכתבה הזאת מנצח, הייתי אמור לשלוח אותה לכל מי שהיה איתי ב-ט׳ 3 ולשאול אותו כמה הוא השמין והזדקן. בסוף אני אהיה במסלול של ה-5. אולי הפעם לא אסיים אחרון. כאילו על בטוח לא עם רחלי ומיטל.

החלק של הריצה היה החלק הקל. כל המסביב פחות. פתחו עלי עין ויומיים לפני הריצה נתפס לי שריר בברך. עינב אמר שזה בגלל שאימצתי את עצמי יותר מדי. לא, כי לתת לי מד מהירות דווקא באימון האחרון זה צעד מה זה חכם. בכלל עם כל התסביכים של עצמי, הרי לא ברור לך שגם אם הייתי הבן אדם האחרון בעולם עדיין הייתי תחרותי כלפי עצמי. "לא דרור, אתה לא מוותר עכשיו יא אפס, בוא תזיין את העולם ולא ההפך, אתה מלך, אתה אפס, אתה מלך אפס". אז אני לא יכול לרדת במדרגות. ללכת אפשרי. לרוץ - בוא נגלה!

כל מבנה האישיות שלי בנוי על איך אני נמנע מאירועים כמו אלו. כמו גם מחתונות, טיולי שטח למעיינות, מתחם התחנה, שרונה, לונה פארק, כיכר הבימה ביום שבת, העיר רחובות. למזלי, מיטל היותר פריווילגית ממני (אין לה רב-קו!) הייתה יותר בהלם ממני, אז זה הותיר לי חלל להיכנס אליו בתפקיד המדריך. אחרי אל התופת! זה ממש קשה להגיע לשם: אוטובוס, רכבת, עלייה על גשרים להולכי רגל, ללכת אחרי חצים. איך אני שונא חצים!

ואז רחלי התרסקה שנייה לפני הזינוק. אני מצטער רחלי, אבל כשמישהו נופל התגובה הראשונית שלי זה: "איכס איזה דוחה, הוא נפל! בבקשה שלא אני אהיה הראשון שאצטרך להעניק לו עזרה!", כמובן שגם מיטל ועופר הצלם חשו אותו דבר, וכך יצא שהסתכלנו עליה דוממים, היא הסתכלה עלינו מלמטה, ואז התחלנו לרוץ. ברחנו מרחלי כל עוד נפשנו בנו. איכסה, אדם נופל, שההשפלה הזאת לא תידבק בנו!

רציתי להיות חמוד ולהיות עם מיטל כל הריצה, אבל היא התחילה ללכת באיזשהו שלב, וזין שעשיתי את כל הדבר הזה רק בשביל ללכת. רצתי את כל ה-5 ק"מ, לא עצרתי לשנייה. בדרך ספרתי אנשים מתים. כלומר, חולצות עליהם מודפס איש מת, "רצים לזכרו". אני רוצה לבקש כאן מכל קרוביי, אני מפציר בכם, כשאמות, ואני אמות בקרוב כי יש לי קארמה חרא, בבקשה אל תנציחו אותי בריצה.

המועדון שאני רוצה להכנס אליו, אבל גם להתנשא מעליו // מיטל שבח

בגילאי 0-21 שנאתי ספורט, בגיל 22 הבנתי שאין ברירה ונרשמתי לחדר כושר. זה היה מכון צפון-ישן תל אביבי, כולם היו ממש בעניין של להתאמן ״חזק״ ולא להזיע, אני הגעתי עם חולצות של הצופים מכיתה ד׳ שהפכו לשלולית. ערב אחד מצאתי את עצמי בוכה מול פרק של ״הפרקליטים״ ומאז הטלוויזיה היתה מחוץ לתחום, כי אני אדם אמוציונלי.

ריצה בחוץ זה לא בא בחשבון. זה רק לאנשים שיש להם כוח רצון, ולי יש כוח רצון רק להרוויח כסף, לבלות ולנוח. חייתי עם הבנה עמוקה שאני לא מתחברת למה שנקרא ״אירובי״. אלוהים, איך אפשר עם הפעילות המשעממת הזו? שעה של כלום. ואל תגידו לי דברים כמו ״זה רק אתה, האוויר, והמוזיקה באזניות״. אני די ג׳יי. אבל כשאת מתחילה להרוויח כסף נכנסת אופציה סודית מספר 3: אימון אישי. יענו מאמן שמכריח אותך. עזבו את קשקושי זה ״ממקסם את האימון שלך״, אני שמה את כספי בכיף רק כדי שמישהו יהיה איתי בפעילות הכי מבאסת בעולם. אז כן, אני ארוץ אם נותנים לי מאמן כושר, על אף שזה עם דרור (התחרותי) ורחלי (ההזיה) ואבחר בגישה בה אני מוותרת מראש על המחשבה שארוץ את ה-5 ק״מ האלה במרתון.

דרור הבריג את עצמו לתפקיד הטיצ׳רס פט. הוא יודע לרוץ, הוא בדיוק סיים עם החרדות, הוא היה בכיתת ספורט. רחלי הגיעה אולי פעמיים. עינב המאמן נתן לי מוטיבציה שגרמה לי להאמין שיש שלב מעל ל"הליכה מהירה״ שאני מסוגלת לעשות. אנחנו רצים, עושים תרגילים ואז רצים אחורנית. ריצה אחורה, מסתבר, זה על גבול הפוביה אצלי. גם לא רואה במי אתנגש וגם זה פיתח אצלי מחשבות קשות על רגרסיה. זהו, הולכת אחורה, זו לא אני בת 28 מפוכחת ומצליחה, זו אני בכיתה ט׳ מנסה להשתתף בתרגיל בספורט לצלילי השיר ״אובססיון״ ונכשלת. הופ, רצים קדימה, זו שוב אני, מתנשפת, מזיעה ורוצה לסיים עם זה. אבל יותר משאני שונאת לסבול אני אוהבת דברים בחינם, וגם להוכיח לכולם שזו שאין לה כוח לקום למלא מים במשרד היא פה כדי להישאר.

בוקר אחד אחרי אימון הקאתי את נשמתי. קמתי למחרת, הקאתי שוב, זה הלך והחמיר עד שמצאתי את עצמי במיון תל השומר. ואז יומיים באשפוז. פנימית מוגבר. אני שוכבת בלילה בחדר עם ארבעה אנשים בני 80 עד 403, תלויים בין חיים ומוות. יש לי אינפוזיה בכל צד, ובכל פעם שאני הולכת לשירותים אני סוחבת איתי שני עמודים. יש לי גם מנוי לנטפליקס שהורדתי לטלפון, ואני צופה בסדרות היפ הופ בלילה כדי להתעלות על רעש צפצופי המכונות של החבר׳ה לידי. אני חולמת על צ׳יפס של מקדונלדס ועל הכלב שלי. הווילון שסביב המיטה שלי לא נסגר עד הסוף, אז אני צריכה לבחור אם לשים אותו מלפני ובכך אראה את הגוסס לידי, או לשים אותו בצידי ולהסתכל על הגוסס שמולי. גיוונתי.

זה סיוט אבל גם הקלה כי זהו, קיבלתי פטור מריצות. אני רציתי, אבל אלוקים סידר לי יכולת לוותר בלי רגשות אשם. בשבילי מקסימום יוגה מזגנים. אחרי יומיים, כשהשתחררתי, הרופאים אמרו שזה וירוס הקאות שכנראה החריף ואין קשר לריצות. חזרתי למסלול אחרי שבוע עם ורידים מפוצצים (בדיחה שעובדת: ״התחלתי להזריק הרואין״) וחליפת אדידס קומפלט. אני לוקחת את הגוף השבור שלי מיומיים באשפוז והופ אני זאת ששותה ספירולינה ורצה ספרינט.

ללבוש ספורט זה כמו "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה" רק בעולמות הכושר. הן התלבושת האחידה של האנשים הבריאים, הפרפורמנס של אנשים ספורטיביים. מועדון סגור ומהמם שאני רוצה להכנס אליו, אבל גם להתנשא מעליו כי אני נאמנה לעצמי. עצמי לא אוהבת ספורט ולא קונה את כל הלובי שעושים לו, בדמות אנשים יפים ובגדים עוד יותר יפים. את הספירולינה שלי אני אקח עם וודקה, תודה.

באימון האחרון רק רצנו. בלי עצירות, בלי תרגילים, ריצה מאיזור הדכאון של רמת החי"ל לאיזור הפקקים שאחרי רמת החי"ל. זה היה בסביבות ה-2.5 קילומטר, כנראה המרחק הכי גדול שעשיתי בזמן כל כך קצר ברגל. ״קצר״ זה נגיד 50 דקות, זמן שהוא נצח לעומת אנשים שהם לא אני ויש להם שתי רגליים מתפקדות. אבל הצלחתי ועמדתי בזה, ומשהו בריצה הזו הרגיש לי שסוף סוף החליפה שלי יושבת עלי. לרגע אחד עשיתי הסבה. האידיאולוגיה של run is fun תפסה אותי, זה רק אני והמוזיקה והרוח, נושמים מהאף ומעלים את בית החזה, במסיבת שריפת הקלוריות הגדולה בקלאב ע״ש המלך שלנו, ״אירובי״, ופה מגישים רק שייקים בריאים. זה היה נחמד. הסתכלתי במראה אחר כך, זה גם היה נחמד. בקטע קוסמי היה ברקע "אובססיון" בvh1 ולא העברתי.

אני עולה על חולצת המרתון הזרחנית שלי והופכת לדבר הכי בולט בפלורנטין. אנשים בזים לי, כי אני הסיבה שבגללה אלנבי חסום. ברכבת כבר יש עוד חולצות והנסיעה מזכירה לי דרך לפסטיבל מוזיקה, רק שבמקום להגיע כדי לשמוע את הדיג׳יי האהוב עליי אני שומעת את דיג׳יי נטלי דדון. רצתי את הקילומטר הראשון ואז התעייפתי. התחלתי ללכת. כולם עוקפים אותי, עוברת לי מחשבה בראש איך כל הנוכחים הם אנשים יותר טובים ממני, יותר מוצלחים, כאלה שרצים בקבוצות או עם השכנים שלהם או עם הכיתה. אני מכירה הרבה אנשים ולא הכרתי שם אדם. בדיוק בגלל זה לא היה אכפת לי להעביר את ה-4 קילומטר הנוספים בזחילה. ביי מרתון, לא נתראה יותר בחיים. 

את כבר מתחילה ליהנות? // רחלי רוטנר

אני לא רצה. אם לצטט את סיינפלד, I choose not to run. זו פעולה חסרת תכלית בימינו, פאקינג שנת 2017, שרובוטים ירוצו במקומנו ושיעשו קניות בדרך. הלם בעיניי שכל הקיום שלנו מקודד באינטרנט ועדיין יש אנשים שמתאמנים ברדיפה אחרי ממוטות, עם כל ההתנשפות הפרימיטיבית הזאת וההזעה. כל כך המאה ה-8 לפנה"ס.

אז לא, אני לא רוצה להשתתף, גם בגלל הריצה המיותרת, וגם בגלל כל מה שמגיע איתה: זה שפתחו לנו קבוצת וואטסאפ לקשקש על האימונים; הבגדים שקיבלתי מאדידס, שכולם סביבי עפים עליהם ואני רק רואה בהם כבלי לייקרה בצבע חושך שיקנפרמו אותי לעוד ג'וגרית אחידה בשרשרת השיעמום האנושית על המדרכות; שעות האימונים שקובעים לנו, שנופלות תמיד על דדליין או הטרלה; וכמובן, העובדה שאני צריכה לחזור מהפרויקט הזה עם "תובנות" על ריצה, כאילו אני קומוניקט של הרוקי מורקמי, כאילו שבועיים התנשפות בפארק יפקחו את עיניי לאיזו אמת פילוסופית גדולה. זו הבעיה עם כתבות צבע אישיות, שולחים אותך למפעל כפיות ואת אמורה לחזור עם השתאות דנה ספקטורית של "ופתאום הבנתי, כל החיים שלי אני בעצם הכפית האמיתית". אז איך ההשתתפות בקבוצת ריצה של מאקו שינתה את חייך רחלי? ובכן קיבלתי במתנה מימייה של אדידס. ואז נתתי אותה למישהו אחר כי אני לא צריכה מימייה. ואז הבנתי שאני בעצם המימייה האמיתית.

הריצה עצמה לא קשה נורא. אני אמנם לא בכושר בכלל (פעם רצתי אחרי אוטובוס והתעוררתי במיון) אבל עינב המאמן שלנו הוא איש נוח, ופוקד עליי לנוח בכל פעם שאני מתחילה להתנשף. הוא רוצה שאעשה את זה "בקצב שלי", לאט ובלי סבל, ואני חושדת שהוא מפנטז להמיר אותי לאהבת-ריצה בעזרת המזג הנעים שלו, כמו הרבנים שאומרים "תבוא לשבת, אתה אפילו לא צריך לשים כיפה או לברך, תראה איזה קל וכיפי פה" ורק בסוף שולפים את רשימת ה-613 איסורים והכדור קוצים מברזל. גם עינב מקפיד שלא אתעייף מדי בתקווה שתוך כמה פגישות אני אודיע בהתרגשות: "שיטתך הסובלנית והמכילה המסה את כל השנאה שלי לריצה! לימדת אותי לאהוב!". מדי פעם הוא מגשש: "נו, את חושבת שתרצי להמשיך להתאמן גם אחרי הכתבה?" "את כבר מתחילה ליהנות?" והכי אהבתי את – "אולי תצאי גם לריצות לבד, בין המפגשים שלנו?" בארור. רק שופכת חומצה לעיניים ואני תיכף איתך.

האימונים הם בעיקר טרחה. הנה במקום לסיים את עריכת הסאונד לקליפ שלי, או לראות את הסרט שרציתי לראות, אני מקיפה פעם שלישית את הפארק המטומטם הזה כשנזלת עפה מניחיריי לכל כיוון כי עינב ביקש לא לנשום מהפה ואני מצוננת. לא בזבוז של חיים? מה הפואנטה של כל התזוזה המוגזמת הזאת? "זה בשביל הסיבולת לב ריאה", מסביר עינב. בנאדם, עוד יומיים כולנו חיים בממד וירטואלי של תודעות צפות, על מה אתה מדבר? לא קראת אסימוב? בדור הבא לאף אחד לא יהיו ברכיים.

אין לי סבלנות. אני רוצה לעשות דברים אחרים, משעמם לי, והתובנה היחידה שעולה בי בזמן תרגילי הכפיפות במשרד היא שלא ניקו את השטיח הזה הרבה זמן. אני מבריזה מרוב האימונים, ובאמת שיש לי סיבה אמיתית לכל הברזה אבל אתם יודעים מה אומרים, זה הכול עניין של סדר עדיפויות. והעדיפות שלי ללהתנשף ללא תכלית מסביב לעצים היא בהחלט איפשהו בתחתית. לרוע מזלי, אני גם אדם בלתי-חברותי כך שאני אפילו לא יכולה להתנחם ב"חוויה חברתית" שתפצה על הסלידה מספורט, בסגנון "שונאת את החוג ספינינג אבל לפחות יוצא לי לפגוש שם חברות ולקשקש קצת". לא, לי אין כלום, כי תקשורת אנושית עבורי היא עניין להקלדה במסנג'ר בזמן צפייה ב"כולם אוהבים את ריימונד". בעצם, נדמה לי שזו הפעם הראשונה מזה שנה וחצי במשרד שאני רואה את דרור ומיטל פנים אל פנים ולא ברשימת המכותבים של מייל. אני גרועה בהוויי חברתי כמעט כמו שאני גרועה בסיבולת לב ריאה.

מה שכן, העובדה שאנחנו מתאמנים בקבוצה בהחלט עוזרת להסיט את הציפיות של המאמן ממני והלאה, וב"הלאה" הכוונה לדרור: דרור, מתברר, רץ יותר טוב ממני וממיטל, והוא בלי ספק הילד המחונן של הכיתה, זה שהמורה מתפעל ממנו אבל גם דופק אותו בציפיות-יתר. "אתה יודע מה, אני מרגיש שאתה מסוגל לעשות עוד ספרינט מסביב כל הפארק", אומר לו עינב כשהוא חוזר מתנשף מהסיבוב שלו. "אוקיי, אני אנסה", דרור מחרחר, ויוצא לעוד ספרינט, בזמן שמיטל ואני בודקות מיילים על הספסל. מאיתנו יש למאמן פחות ציפיות, אנחנו בבירור לא מסוגלות לעשות "עוד ספרינט" בעיקר כי לא עשינו ספרינט בכלל, אז הוא לא מבקש. לא ברור אם דרור באמת אוהב לרוץ יותר מאיתנו או שהמאמן סתם תפס פראייר אקראי והפך אותו לטיצ'רז פט בעזרת מניפולציות רגשיות. "הו, מעניין אותי לדעת אם את הספרינט הבא תצליח לעשות בפחות משתי דקות", הוא מפטיר לתומו כשדרור חוזר בזחילה מהתופת, בעוד מיטל ואני שונצות בדשא, "אתה חושב שאתה יכול להראות לי? אני באמת חושב שאתה מסוגל, דרור". טוב שלא הוסיף "רוצה שאהיה גאה בך כמו שתמיד רצית שאבא שלך יהיה? היי תראה, לגמרי במקרה האקסית שלך הגיעה, בוא נראה לה מה היא הפסידה". אבל מניפולציה או לא מניפולציה, דרור פשוט יותר טוב מאיתנו. גם בריצה, גם בתרגילי המתיחות אחר כך שכוללים בעיקר אותי ואת מיטל שרועות על השטיח ונוהמות "כן, זה לא יקרה".

וביום האחרון לפני המרתון, כי לגמרי הדחקתי שצריך לעשות את זה, אני נזכרת ללכת לאסוף את "ערכת הרצים" שלי מהאקספו בכיכר רבין. שם, במתחם הקניוני העצום של חנויות לאביזרי ספורט ועמדות ארקייד שהקימו תחת האוהל, נופל לי סוף סוף האסימון של כל מה שאני שונאת: מסביבי מאות שוחרי-כושר עם אותן גופיית ניילון בצהוב זוהר, אותם טייטס שחורים עם לוגו, אותו תרמיל עם שרוך שקיבלו בערכה. על הקירות האפורים פוסטרים של דוגמנים רצים על הים, מדפים של סניקרס תואמים, דוכנים של גרנולה. דפנות האוהל יוצרות אקוסטיקה של מרתף, מלאה הדים. התמצית המזוקקת ביותר של אורבניות משעממת, אחידה ומאופקת, של אנשים שלא אכפת להם להקיף תשעים פעם את אותו רחוב כי מה כבר יש עוד לראות בחיים. אלוהים אדירים, אני הולכת לרוץ מחר חמישה קילומטרים עם 40 אלף איש שילבשו בדיוק את אותה חולצה שלי. ו"אז פתאום הבנתי", כמו שאומרים בדנה ספקטורית: הפחד שלי כאן הוא לא מהתעלפות, הוא מהיטמעות.

מתחם המרתון עצמו, ביום המירוץ, הוא עוד יותר גרוע. רמקולים שואגים טראנסים של פנג'ויה, ילדים עושים סלפיז על רולאפים של סמסונג, אנשים מסתובבים עם כובע מצחיה הפוך. מתתי והגעתי לכיתה י'. חבשתי את מדי אדידס, אבל צירפתי להם גרביונים ורודים וטופ צהוב כדי לחוש מיוחדת. זה לא ממש עוזר. בחניון צורח איזה מפעיל בתשלום עם מגפון "אז מאיפה אתם בארץ חבר'ה"; במתחם הויפ מסדרים פופים מניילון בשורות לקראת הופעה של מה קשור. ועל הקו הזינוק מפזז איזה קריפ ממותג בטייטס שקופים ומיקרופון ומעודד את הרצים בשאגות כמו "שיואו כמה בלונדיניות" ונצמד לרצות באופן שכמדומני אמור להיות היתולי. כל הג'יפה שבעולם המערבי בצבעי טורקיז ולוגו. אני הכי עירוניטראש בעולם, אבל היום בבועת הפופים והמיקס עומר אדם בפול ווליום, אפילו לי בא פתאום לארוז את הלפטופ ולעבור לגור בפח צפרדע שליו בגליל.

ואז אני מתרסקת על האספלט. לא יודעת אם יש קשר בין הדברים, זה עניין לפסיכולוגים. אבל ברגע של ספונטניות, אני מחליטה להטריל איזו קבוצה של ילדים ולקפוץ להם לתוך הסלפי בהפתעה, כדי להרגיש קצת חיה, קצת רחלי האמיתית. במקום זה אני עפה ישר על הפרצוף. המרפק נחתך, הברך מדממת, הסנטר. "ושלא תנסי דבר כזה שוב", לוחש לי אלוהים, "תחזרי לשורה שלך יא צומי, ופעם אחת בחיים תלבשי את המדים ותעשי כמו כולם".

אז אני מקפלת את היהירות, וניגשת לקו הזינוק. יוצאת לדרך כמו ילדה טובה. נושמת מהאף כמו שלימדו אותי. מרימה ברכיים כמו בת תמותה. אני ו-40 אלף איש רקמה אנושית זהה. דרור ומיטל כצפוי נבלעים איפשהו באופק, ואז עוקפים אותי תשעה משתתפים על כיסאות גלגלים שדוחפים אותם מאחורה, שזו לדעתי רמאות, ואני פתאום שמה לב שהנתיב הלוך והנתיב חזור סמוכים זה לזה. איזה פראיירים דרור ומיטל, עושים את כל הסיבוב. אני חוצה את הכביש בנחת אל מסלול ה"חזור", והופ אני כבר בדרך חזרה. מי היה מאמין. רצה לקו הסיום שנמצא מאה מטר משם, אלוהים כמה זה קל, אף אחד לא שם לב שרימיתי. בנקודת הסיום עומדת בחורה משועממת שמגישה מדליה לכל מי שעובר לידה ומדקלמת לכל אחד "כל הכבוד, כל הכבוד". מה קרה לעולמנו. אני מקבלת את המדליה כמו כולם, את ה"כל הכבוד" המונוטוני כמו כולם, אבל בלבי אני יודעת: רק אני חתכתי פה את המרפק. רק אני רימיתי במרתון. למרות הכול, אני עדיין מיוחדת. ועוד עם מדליה.