עד סוף הקיץ, לורה, בת 24 מבלגיה, תקבל זריקה קטלנית בדירה שלה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא סבלה מדיכאון קשה ומנטיות אובדניות. היא גדלה בבית לא מתפקד, לאבא אלכוהוליסט ואלים, ואמא שעזבה את הבית כשהיתה בת שנה, אז נמסרה לסבא וסבתא שלה.
"נעשיתי מודעת לזה כבר בגן", היא סיפרה בראיון. "אני זוכרת שישבתי וחשבתי לעצמי 'מה אני עושה פה?', או כשסבא שלי לקח אותי לבית הספר, חשבתי 'אני לא רוצה ללכת לשם, אני לא רוצה בכלל לחיות'". בתיכון היא התחילה לחתוך את עצמה, ובגיל 21 אושפזה במוסד פסיכיאטרי. "בשלב מסוים המשבר שלי היה כל כך חמור שזה היה יותר מדי אפילו בשביל הצוות", היא סיפרה על האשפוז. "היו שבועות שבהם לא נתנו לי לחזור למחלקה רק כדי שיהיה להם מרווח נשימה. אני עדיין חושבת שזה בלתי נתפס, ואין לי יותר מדי דברים טובים להגיד על פסיכיאטריה. הייתי צריכה להציל את עצמי".
כשהשתחררה, עברה לגור לבד והחלה ללמוד משחק. היו לה הרבה הזדמנויות להתאבד, אבל היא לא ניצלה אותן. האופציה של המתת חסד, לעומת זאת, יותר נראתה לה. "המוות לא מרגיש לי כמו בחירה", היא הסבירה. "אם היתה לי ברירה הייתי בוחרת בחיים יותר נסבלים, אבל ניסיתי הכל ושום דבר לא עזר".
לאחרונה, שלושה פסיכיאטרים נתנו את חותמת האישור להחלטתה והפכו אותה לרשמית. "החיים, הם לא בשבילי", סיכמה בראיון האחרון שלה.
אחד מכל 30 הולנדים מסיים את חייו בהמתת חסד
רוב הבלגים בטח יגידו לכם שהסיפור של לורה הוא הוכחה לנאורות של החברה שלהם, אבל מהצד זאת דוגמה מעט מלחיצה להלך הרוח במדינה שבה לרופאים יש לא רק כוח לרפא, אלא גם כוח להרוג. בנסיבות אחרות, אם המערכת היתה פחות אטומה, יכול להיות שלורה היתה נשארת בחיים.
הבלגים מוכנים לאשר היום המתת חסד בתנאים ליברליים עד כאב. המדיניות הרשמית פתוחה מאוד ונתונה לפרשנות: ההליך מתאפשר כאשר קיימת הסכמה מקצועית שהכאב הפסיכולוגי שאדם חווה לא יכול להיות מטופל בדרך שמוסכמת עליו. משמעות הדבר היא שהממסד הרפואי יכול, כנראה, לעזור ללורה, אבל היא החליטה שהיא מעדיפה למות - והמדינה תעזור לה. לפי הקריטריונים החדשים אין הגבלת גיל להליך. גם ילדים יכולים לבקש המתת חסד, בתנאי שיש להם מחלה סופנית, ובכפוף לאישור הורים.
בהולנד דווקא יש הגבלת גיל. חייבים להיות בני 12 לפחות. המספרים מדהימים: אחד מתוך 30 הולנדים מסיים את חייו בהמתת חסד. ב-2010 דווח על 4,050 מקרים כאלה. בבלגיה מעט פחות: ב-2013, למשל, בוצעו 1,800 המתות, 50 מתוכן בעקבות סבל שמוגדר כנפשי. מלבד דיכאון נרשמו גם מקרים של הפרעת אישיות גבולית, מאניה-דיפרסיה, אלצהיימר, תסמונת עייפות כרונית, שיתוק חלקי ואפילו אוטיזם. ב-2013 הומתה אן, חולת אנורקסיה בת 44 שנוצלה מינית על ידי הפסיכיאטר שלה. באותה שנה הומת גם ניית'ן ורהלסט, טרנסקסואל בלגי שעבר ניתוח לשינוי מין שהשתבש, והביא לכך שבכל פעם שהוא הסתכל במראה הוא הרגיש, לדבריו, "כמו מפלצת". אותו רופא שהמית אותו פיקח ב-2012 על המתת החסד של התאומים החירשים מארק ואדי ורבסן, שהחליטו לשים קץ לחייהם לאחר שגילו שהם הולכים להתעוור עקב מחלה גנטית.
הרופא המדובר הוא ד"ר וים דיסטלמנס, יו"ר הוועדה הפדרלית להמתות חסד בבלגיה. לאחרונה הוא אמר בראיון לעיתון בלגי שהאנשים שבוחרים בזריקה הם "לאו דווקא זקנים, אבל הסבל שלהם ארוך וממושך. הם חושבים שלחיים שלהם אין ערך, שהם לא שייכים לעולם הזה". הוא גם ציין שבדרך כלל זה לא הכאב הפיזי שמצדיק את המתת החסד, כי בו אפשר לרוב לטפל, "אבל יש גם סבל נפשי וקיומי".
רופא בלגי אחר, דירק דה וואצ'טר, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת לוון, אישר לאחרונה המתת חסד למטופלת בת 25 עם הפרעת אישיות גבולית ש"לא סבלה מדיכאון במובן הפסיכיאטרי של המילה", לטענתו, "אלא יותר מדיכאון אקזיסטנציאליסטי. זה היה בלתי אפשרי עבורה למצוא תכלית לחייה. ההורים שלה הגיעו למשרד שלי, ירדו על הברכיים והתחננו 'בבקשה, תעזור לבת שלנו למות'".
הקלות הבלתי נסבלת של המוות במדינות השפלה מטרידה גם את האו"ם. "נציב זכויות האדם באו"ם כותב מדי שנה לשר המשפטים ההולנדי שהם פוגעים בזכויות אדם, והשר משיב לו 'זאת התרבות המקובלת אצלנו'", מספר פרופ' אבינועם רכס, יו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית בישראל. "המדינות האלה, שלכאורה חורגות מהנורמות ומעוררות בנו אי-נוחות, מעודדות דיון ציבורי גלובלי ובעצם משמשות כחלוץ לפני המחנה ומניעות תהליכים חברתיים רחבים ומתונים יותר. אנחנו יכולים להסתכל על מה שהם עושים ולומר 'לנו זה לא מתאים', אבל זה נוח להם וככה הם עושים".
האם אנשים שסובלים מדיכאון ומהפרעות נפשיות אחרות כשירים בכלל להכריע לגבי השאלה המפורסמת של המלט – להיות או לא להיות – מה שאלבר קאמי כינה "השאלה הפילוסופית הרצינית היחידה שראויה להישאל"? או שאולי התפקיד של החברה הוא לנסות לעזור לאנשים האלה בכל דרך, גם אם בניגוד לרצונם, מתוך תקווה שבעתיד הם יתגברו על המועקה וילמדו להעריך מחדש את החיים?
כדי לנסות לענות על השאלה הקשה והמורכבת הזאת, ניסינו לפנות גם אל הדכאוניים עצמם, אלה שהיו שם ברגעים האפלים ביותר של משאלת המוות. מ', בן 29 מתל אביב, סובל מדיכאון במשך שנים, ואיבד לפני שנתיים את אחיו, חולה מניה-דיפרסיה שהתאבד. למרות הנסיבות הקשות האלה, הוא לא פוטר את הבלגים וההולנדים מאחריות מוסרית. "אי אפשר לתת לדיכאוניים להחליט אם לחיות או למות, כי כשאתה בתוך כל השחור הזה המוות נראה כמו האפשרות היחידה", הוא אומר. "ברגעים הכי קשים אתה רוצה שמישהו יבוא ויעשה את זה. אבל אם אתה רוצה למות, למה לא עשית את זה בעצמך? אם לא עשית בעצמך כנראה היה ניצוץ של תקווה".
גם ל', בת 38 מהצפון, יודעת איך לורה מרגישה. היא אובחנה בעבר כחולת דיכאון מאז'ורי, וניסתה, בצעירותה, להתאבד. "אנשים לא מבינים שזאת מחלה שמשפיעה על שיקול הדעת שלך", היא אומרת. "יש תופעה שנקראת ראיית מנהרה. הראייה שלך מצטמצמת, אתה לא רואה ימינה ושמאלה. אבל יש גם אור בקצה המנהרה, וזה לא פנסים של רכבת. כשהייתי צעירה גם אני רציתי למות, אבל אני שמחה שזה לא קרה. דברים יכולים להשתנות".
"אדם שלא רוצה לחיות בא לרופא והוא הורג אותו. זה רצח"
הסיפור של לורה הצית מחדש את הדיון העולמי בגישה הרדיקלית להמתות חסד שמובילות בלגיה, הולנד ולוקסמבורג, המדינה האחרונה שהצטרפה למועדון המפוקפק ב-2009. הרבה ביקורת הוטחה במדינות האלה מצד גורמים שמרנים, נוצרים-דתיים וגם ליברלים מתונים. חלקם טענו שהחוקים שהן מקדמות גורמים לבנאליזציה של התאבדויות, והתבססו על מחקרים שמראים שהתאבדות זו תופעה מדבקת, בעוד שאחרים מיהרו להזכיר את גרמניה הנאצית, בה המתות חסד בוצעו בכפייה על המוני מוגבלים, בעלי מום, חולי נפש ואנשים אחרים שחייהם הוגדרו כ"לא ראויים לחיים".
לא כל הרופאים בבלגיה מרגישים בנוח עם האפיק הטיפולי שנפתח בפניהם. פטריק וויפל, רופא משפחה שמבצע 8-10 המתות חסד בשנה, אמנם תיאר את התהליך בראיון כ"קסום ביותר", אבל גם סיפר שבלילות שלפני שהוא נכנס לנעליו של ד"ר קבורקיאן הוא מתקשה להירדם. "אני מפחד מהכוח שיש לי כרגע", הוא אמר.
החוקים בבלגיה ובהולנד מלמדים אנשים שיעור שמנוגד כמעט לכל דת ולכל תורת מוסר: החיים לא בהכרח עדיפים על פני המוות. הם אינם ערך מקודש או אוצר שיש לשמור בכל מחיר. יש חיים שלא ראוי לחיותם. לא רק רופאים ומחוקקים מצדדים בעמדה הזאת, סקרים מראים שוב ושוב שבעידן של זקנה ארוכה וקשה, המתוחזקת באמצעות מכשור רפואי במשך שנים, רוב הציבור תומך בהמתות החסד ורוצה באפשרות לסיים את החיים לפני אובדן צלם אנוש.
גם האינטלקטואלים הבלגים מספקים רוח גבית. אחד מהם, אטיין ורמיר בן ה-81, מי שכיהן בעבר כנשיא וועדת הביו-אתיקה ונחשב לאחד הפילסופים הבולטים במדינה, אמר לאחרונה בראיון לניו יורקר: "איך אפשר לפחד מהכלום? הכלום לא יכול להזיק לך. במשך מיליוני ומיליארדי שנים לא התקיימת, מה היתה הבעיה שם? אחרי המוות, אתה תחזור למצב שבו היית לפני שנולדת".
דבריו של ורמיר מהדהדים הפילוסוף היווני אפיקורוס, שאמר "התרגל נא לחשוב שלמוות אין כל קשר איתנו, כי כל הטוב וכל הרע נמצאים בתחושה, אך המוות הוא שלילה של התחושה". או כמו שאומרים ב"משחקי הכס", שנושא המתות החסד כיכב בעונה האחרונה שלה: "ואלאר מרגוליס". ובעברית: כל האנשים חייבים למות.
פרופ' אבשלום אליצור, חוקר בתחום הפיזיקה שמרצה גם בעניין מניעת התאבדויות וממחברי טקסט ההדרכה "מה תאמר לאדם שעל הגג?", חושב שהמדיניות בבלגיה והולנד היא מתכון לאסון. "מה שקורה בהולנד ובבלגיה מראה לך שהנאורות והליברליזם יכולים להרוג. מה שהכי מפחיד זה האינטרסים הכלכליים, כי אין ספק שזה משתלם להמית אנשים כדי לפנות מיטות בבית חולים. היום שיקולים כספיים הם אלה שגוזרים את החיים שלנו".
גם ד"ר אבשלום אדרת, מנכ"ל עמותת בשביל החיים, הקדיש את חייו למניעת התאבדויות לאחר שבנו התאבד במהלך השירות הצבאי. "המספרים אומרים שבמאה ה-21 כמעט רבע מאנשי העולם סבלו בשלב כזה או אחר מדיכאון, אז מה, אנחנו רוצים לכלות את אוכלוסיית העולם?", הוא אומר. "בראייה של האדם שסובל התאבדות או המתת חסד זה פתרון, ואם זה מתאפשר בקלות יתרה מדי זו ללא ספק בעיה. הבן שלי מצא את הפתרון הזה והשאיר אותנו המשפחה עם כאב לכל החיים. זה לא צריך להיות ככה".
בישראל כמעט בלתי אפשרי לקבל מרשם לקנאביס רפואי, שלא לדבר על מרשם למוות. הנושא של המתות חסד נחשב לטאבו כמעט מוחלט, וחוק החולה הנוטה למות מ-2005 מתיר רק הימנעות מפעולות מצילות חיים לחולים סופניים שנותרה להם עד חצי שנה לחיות, וגם זה בהנחה שהם ממלאים את הטפסים, כמובן. כל פעולה אקטיבית היא בלתי חוקית, למרות שהיו כבר פסיקות בבתי משפט שהכשירו, לדוגמה, ניתוק ממכונות הנשמה כפעולה פאסיבית.
"החוק הזה בא לאזן בין קדושת החיים לבין עקרון האוטונומיה", אומר הרב פרופ' אברהם שטינברג, מומחה לאתיקה רפואית ומי שעמד בראש הוועדה הציבורית שניסחה את החוק. "בבלגיה והולנד אין איזון. אדם שלא רוצה לחיות בא לרופא והוא הורג אותו. זה רצח מבחינה מוסרית. לפי אמות המידה של העולם כולו זו הריגה מכוונת. לאדם בדיכאון יש נטיות אובדניות, איך אפשר לתת לו לבחור אם הוא רוצה לחיות או למות?".
בהולנד המתות החסד הן חוקיות מאז 2002, אבל בית המשפט פטר רופאים מאחריות פלילית כבר משנות השבעים. מומחים מתריעים שוב ושוב על כך שבכל שנה מאות המתות מבוצעות בלי הסכמת המטופל ועל פי שיקול דעתו של הרופא בלבד. במקרה אחד הומתה נזירה חולת סרטן שהיתה על ערש דווי וסבלה מכאבים עזים, אבל לא יכלה לבקש שימיתו אותה משום שזה נגד את אמונתה. במקרה אחר רופא החליט להמית אישה שחלתה בסרטן השד, משום שלטענתו "היה לוקח לה עוד שבוע למות, והייתי צריך את המיטה". במקרה מפורסם אחר מ-1993, תינוק בן ארבעה ימים קיבל זריקה קטלנית מהרופא משום שהיה לו מום מולד שנקרא שדרה שסועה. "בהולנד יש מצבים שבהם רופאים הורגים חולים מבלי שיבקשו", אומר גם פרופ' אבינועם רכס. "מגיע רופא למוסד סיעודי, רואה חולת אלצהיימר במצב וגטטיבי ומחליט להרוג אותה, מבלי שיש בקשה ספציפית ממנה או מהמשפחה שלה".
"על כורחך אתה נוצר, על כורחך אתה נולד, על כורחך אתה חי"
את הסוגיה המוסרית פתרו במדינות מתונות יותר באמצעות מונח אחר, באמצע הדרך בין התאבדות להמתת חסד – "סיוע להתאבדות" או "מוות במרשם רופא". זו פרקטיקה שכבר זכתה למעמד חוקי במדינות אירופאיות כמו שוויץ וגרמניה ובארבע מדינות בארה"ב (וושינגטון, אורגון, מונטנה וורמונט), כשהשנה גם קנדה הצטרפה לרשימה. במודל של התאבדות בסיוע הרופא אינו מי שהורג את המטופל, אלא רק זה שמספק לו את כוס התרעלה. כמעט תמיד יש הקפדה על כך שהמטופל יהיה מבוגר, שהוא יביע את רצונו למות כשהוא בהכרה צלולה, ושיחזור עליו במספר הזדמנויות. באמריקה המרשמים ניתנים רק לחולים סופניים בחצי השנה האחרונה של חייהם, בעוד שבשווייץ, למשל, גם חולים במחלות פיזיות ונפשיות קשות יכולים לקבל אותם.
אחד הדברים המעניינים שמתגלים לאחרונה בחקר המתות החסד והסיוע להתאבדות הוא שקל יותר לחולים לבקש ממישהו להמית אותם מאשר להתאבד בעצמם. ד"ר תמי קרני, יו"ר לשכת האתיקה בהסתדרות הרפואית, מספרת שבמדינת אורגון בארה"ב רק אחוז קטן מהחולים ביקשו מרשם, פחות מכך קיבלו אותו, ואחוז עוד יותר קטן באמת שמו קץ לחייהם. "מה שזה כן עושה בעצם", היא מסבירה, "זה מקל מאוד את הפחד מהסבל. חולים שמאוד סובלים ומפחדים לסבול יותר בהמשך הדרך יכולים להרגיש שיש להם שליטה על מצבם, וכך מיטיבים את איכות החיים שלהם בזמן שנותר להם לחיות".
"יש היום ויכוח בנושא הזה", אומר הרב פרופ' שטינברג. "אני חושב שאסור לחצות את הקו של הריגה, גם אם זה נעשה ממניעי חמלה. זה קו פרשת המים. אפשר להתחשב בחולים סופניים, אפשר להימנע מטיפולים שיאריכו את חייהם אבל ברגע שאתה חוצה את הקו ואומר 'אני אסייע לך להתאבד', למה לעצור בנקודה הזאת? למה לא 'לסייע' למישהו משותק או למישהו שירד מנכסיו או התגרש? אם אתה מקבל את זה שמותר להרוג אז בעצם כבר אין גבולות, שזה בדיוק מה שקרה בהולנד ובבלגיה".
הגישה של שטינברג תואמת להלכה היהודית, שבה ערך החיים הוא כמעט תמיד העליון ביותר, למעט מקרים כגון מוות על קידוש השם ויציאה למלחמה. על פי ההלכה, קיים הבדל בין עשיית מעשה המקרב מותו של אדם - דבר שחל עליו איסור חמור - לבין הסרת דבר המונע את פטירתו של חולה - דבר שנחשב למותר, אם כי שנוי במחלוקת.
בהקשר הזה ידועה עמדתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' לגבי המתות חסד: "עצם קיומו של האדם, עובדת היותו יצור חי וקיים, זהו נתון טבעי שאינו נקבע על ידי האדם או החברה. זאת המשמעות העמוקה של דברי התנא: 'על כורחך אתה נוצר, על כורחך אתה נולד, על כורחך אתה חי'", כתב ליבוביץ'. "אם יעלה מישהו את השאלה: האם כדאי לקיים את חייו של אדם שהיה ל'צמח' – תתחייב מיד כתשובה השאלה: מה הכדאיות של חייך, אדוני? אתה אינך קיים משום שיש הנמקה לקיומך, אלא אתה קיים משום שאתה קיים. ואם יגיד לי: אמנם כן, אבל בתנאים ובנסיבות שבהם ניטל מן החיים ערכם והם הפכו לסבל, בטל האיסור – מיד אציג לו את השאלה: מדוע אסור לי ליטול את חייך, הנראים לי חסרי ערך?".
היסטוריה עצובה של ניסיונות עצמאיים לבצע המתות חסד
כל שנה-שנתיים קם לתחיה הדיון המוסרי על המתות חסד, וההיסטוריה שלו עצובה מאוד ורצופה נסיונות נואשים למלא את הואקום שהשאירו אחריהן הרשויות בחוסר רצונן לדון בסוגיה הסבוכה הזאת. ב-2011 בחר שדרן גלי צה"ל הוותיק עדי טלמור לסיים את חייו בסיוע ארגון דיגיניטאס השוויצרי, לאחר שגילה שהוא חולה בסרטן. ב-2012 ד"ר מרדכי שטלריד, מנהל מכון בבית החולים שיבא, הרג את בתו שחלתה בסרטן מתקדם באמצעות זריקת אוויר, ולאחר מכן תלה את עצמו. ב-2014 גזר בית המשפט העליון שנת מאסר על אדם שניסה לבצע המתת חסד באמו הקשישה, בעוד שבאותה שנה בית המשפט המחוזי בתל אביב התיר המתת חסד של אדם שלא עמד בתנאי חוק הנוטה למות – חולה מחלת ניוון השרירים ALS שיכל לתקשר רק באמצעות עיניו. החולה הגדיר את חייו כ"גיהינום עלי אדמות".
סיפורי זוועה כאלה גורמים לכך שמפעם לפעם עולה הצעת חוק חדשה, להתיר מוות במרשם רופא במקרים של חולים סופניים. הפעם האחרונה היתה בשנה שעברה, כשח"כ עפר שלח הגיש תיקון לחוק שנועד לאפשר לחולים סופניים בחצי השנה האחרונה לחייהם לקבל מרשם לסם מרדים במינון ממית מבלי שהרופא יישא באחריות פלילית. ההצעה עברה בוועדת השרים לחקיקה ברוב גדול, אבל השר אורי אריאל מהבית היהודי הגיש ערר וקבר אותה.
"אני חושב שכל הסוגיה הזאת מאוד טעונה ונוגעת באמונות הכי עמוקות של אנשים", אומר שלח, "אבל זה שיח שחייבים לקיים אותו לעומק. במדינה כמו ישראל, שבסך הכל יש בה ציבור דתי מאוד גדול, יהודי ומוסלמי, השיח מאוד שמרני. ניהלתי שיחה עם סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן - השיחה היתה ידידותית והתשובה היתה שלילית. כרגע החוק תקוע".
המומחים נוטים לצדד בשלח. אף על פי שרובם לא מעוניינים להחיל פה את המודל ההולנדי או הבלגי, הם מסכימים שצריך שינוי. "חוק החולה הנוטה למות שלכאורה נראה מתקדם הוא חוק לא טוב", אומר פרופ' רכס, "אני חושב שאנחנו בתחתית ההיררכיה המשפטית העולמית בכל מה שקשור בהמתות חסד, ואולי בלגיה והולנד נמצאות על הקיצון השני, אבל כיום כל המדינות הדמוקרטיות הנאורות מבינות שזכות האדם לגופו וזכותו לסיים את חייו בכבוד ללא סבל וללא ייסורים בזמן ובמועד שהוא בוחר. זו זכות שגוברת על כל ערך אחר".
סייע בהכנת הכתבה: בן טופח
עזרה ראשונה נפשית
קו המצוקה של ער"ן: 1201
yelem - מרכז התמיכה לצעירים של עמותת עלם
לחיילים: מוקד כל הלב של חיל הרפואה זמין בטלפון 6690* 24 שעות ביממה