כשנטלי (שמות הדוברים שונו בכתבה, מלבד אחד) הייתה בת 16 היא עזבה את הבית ונסעה לעיר אחרת כאילו כדי ללמוד מקצוע - אבל למעשה כדי לברוח מאמה. היום היא אישה מבוגרת, אמה מתה מזמן ושנים רבות הן לא היו בקשר, אבל הפגיעות של נטלי ניכרת כשהיא מדברת עליה. "היא שנאה אותי ואת אחי הקטן, אבל אותי יותר, או אולי באופן אחר. כל חיי, וגם היום, הפחד הכי גדול שלי היה שאהיה דומה לה ואתנהג כמוה עם ילדיי".
איך היא נהגה כלפייך?
"היא הייתה קונה לי בגדים, אבל מאפשרת ללבוש אותם רק כשהייתה יוצאת איתי החוצה. היה חשוב לה שאיראה ילדה מטופחת מבית טוב, אבל רק כשהיא שם. בכל זמן אחר לבשתי סמרטוטים מתפוררים, ולא היינו עניים. היא הייתה קונה לעצמה ממתקים ולא נותנת לנו. אוכלת לידנו, אבל אומרת שזה לא בריא וממילא לא מגיע לנו. היא אף פעם לא אמרה מילות אהבה ולא הפגינה רוך או חום. רק כשצילמו אותנו, אז אחזה ביד שלי או שמה יד על כתפי. כשאני מסתכלת בתמונות האלה בא לי לבכות, לגזור אותה מהן, לקשקש עליה, שתיעלם. אני רואה את עצמי שם ילדה קטנה ואומללה. היא הייתה מכנה אותי בשמות גנאי, צועקת לי שאני כלום ושום דבר, ושחבל שהיא ילדה אותי".
מה עם אבא שלך? איפה הוא היה בסיפור הזה?
"הוא היה איש טוב אבל חלש, והעדיף לא לבלות הרבה בבית, שמר מרחק ממנה גם. הבנתי שמה שקורה אצלנו לא נורמלי, כי ראיתי איך זה אצל ילדים אחרים, איך אמהות מדברות אליהם, דואגות להם. הייתי בוכה בלילות כל הזמן, הרגשתי שאני לבד בעולם וזאת תחושה שנותרה מאוד חזקה בתוכי. הייתי מתחבאת מאחורי ארון בגדים, יושבת שם ומדמיינת שיש לי מקום משלי.
"הוא כל הזמן אמר לי שאני לא שווה כלום, שאף אחד מלבדו לא ירצה אותי. הוא היה גונב ממני כסף כל הזמן. הייתי ישנה עם הארנק מתחת לכרית, חוסמת כרטיסי אשראי, והוא היה אומר לי שאני אישה חומרנית שמעניין אותה רק כסף"
"אחרי שהפכתי לאמא, בפעמים הבודדות שהיא באה לבקר, היא הייתה מסתגרת עם הילדים שלי, כל אחד בנפרד, כי אצלה הכל היה הפרד ומשול, כל הזמן ניסתה לסכסך, לגרום למישהו להרגיש מועדף על חשבון האחר, והייתה מספרת להם איזו בת לא טובה אני, כמה היא הקריבה בשבילי, איך רק בזכותה יש לי מה שיש לי, כל הישג שלי בחיים היא זקפה לזכותה. הילדים שלי היו מקשיבים לה מתוך נימוס, אבל למזלי לא האמינו לאף מילה שלה.
"כשהיא מתה, הצער היחיד שהרגשתי היה על עצמי ועל זה שלא הייתה לי אמא. זה כאב שגם אני וגם אחי הקטן נסחוב עד סוף חיינו".
האנשים שחייבים לרמוס אתכם
בשנת 2006 ניסתה חברת הכנסת דאז, זהבה גלאון, להעביר חוק בכנסת המכיר בהתעללות רגשית כעבירה פלילית. היא עצמה נזכרה בניסיון זה אחרי פרסום הכתבה של תמר קפלנסקי ב"הארץ" שבה סיפרו שש נשים על התעללות רגשית שחוו מצדו של העיתונאי יהודה נוריאל, שנפטר שלושה שבועות לפני כן. כבר ביום שבו נודע על מותו, כמעט במקביל לפוסטים המבכים את הליכתו בטרם עת של העיתונאי המוערך והמוכר, התחילו להופיע פוסטים של נשים שדיברו על התעללות רגשית מצדו של המת, ולא היה ברור מה היה טיב התעללות הזאת בשלב הזה. היו מי שהתקוממו כנגד מה שנראה להם כהשמצות מיותרות ומעורפלות נגד אדם שלא יכול להגן על עצמו. היו מי שהאשימו את הפמיניזם בקיצוניות שהופכת כל ריב לאלימות וכל מערכת יחסים שלא הצליחה למתעללת. היו שאמרו כי בניגוד להתעללות מינית או פיזית, לא מדובר בעבירה פלילית, וממילא אין טענות קונקרטיות ולמה דווקא עכשיו.
אחרי פרסום התחקיר התבהרו הדברים, ורבים מאלו שהתקוממו נגד הנשים - השתתקו. המושג שטרם השתרש בשיח הציבורי קיבל צורה, והדיונים בנושא האלימות הרגשית הציפו את הרשת. רוב הפוסטים וטורי דעה בעיתונות התמקדו ביחסים בין גברים לנשים, אבל היו גם מי שדיברו על התעללות רגשית מצד הבוסים, ההורים ואפילו מצד חברים קרובים. ב-2006 "הממשלה לא זרמה" עם ההצעה של גלאון כפי שהיא סיכמה את זה בטוויטר שלה, ועד היום המונח התעללות נפשית לא הוגדר על ידי המחוקק בישראל, כך שהתופעה אינה מוכרת כעבירה פלילית בפני עצמה, למעט כשמדובר בקטין או חסר ישע.
יגאל סרנה, עיתונאי וסופר ותיק: "הגיע עורך שכבר היה ידוע לשמצה כמתעלל. הוא כל הזמן אמר שבישיבות כולם נגדי, שנמאס להם ממני ושהוא היחיד ששומר עליי. זה כמו להרגיש שאבא מכה הוא היחיד שמגן עליך"
"יותר קל עם אלימות פיזית ומינית. יש לך עדויות, ראיות, הוכחות. מעבר לזה, גם הקורבן לא תמיד מבין מה עובר עליו. הטיפוס המתעלל - בין אם הוא הורה, בוס, בן זוג או חברה טובה - זה תמיד אותו הדפוס של הפרוורט הנרקיסיסטי, אדם שחש ריקנות ויכול למלא אותה רק כשהוא מרוקן את האחר", אומרת פרופ' ריקי פינצי דותן, ממרפאת ילדים ונוער בית חולים גהה וראש תואר שני במכללת ספיר בבית ספר לעבודה סוציאלית.
ההתעללות הרגשית אינה מקרה חד פעמי של אלימות מילולית או פרץ קנאה נקודתי, אלא מאופיינת על ידי דפוס החוזר על עצמו לאורך זמן - זאת בניגוד להתעללות מינית או פיזית, שבהן מקרה בודד מספיק כדי להגדיר אותה כאחת מבין השתיים (או שתיהן). התעללות רגשית, הידועה גם במונחים כמו טרור רגשי, התעללות נפשית והתעללות פסיכולוגית, היא זריעת פחד וחרדה גדולים אצל הקורבן, סירוב להכיר בערכו ובערך רגשותיו ורצונותיו. היא השפלה מתמשכת באמצעות שמות גנאי, לעג והגחכה, והיא בידוד של הקורבן מהסביבה שלו. רבים ממי שחוו התעללות רגשית מעידים על עצמם שהיו מעדיפים להמיר אותה בזו הפיזית, כי הצלקות שנשארו על הנפש לא מגלידות. ילדים שגדלים בצל הורים מתעללים סובלים מדיכאון כרוני, התקפי חרדה או הפרעת דחק פוסט טראומטית כל חייהם, ולעתים מעבירים את הטראומה שלהם הלאה לילדיהם במה שנקרא העברה בין דורית. למרות כל אלה, הורה שמשפיל והורס את נפש ילדו או בוסית סדיסטית המתעללת בעובדיה או גבר מטיל אימה פסיכולוגית על בת הזוג - ברוב המקרים לא ייענשו וימשיכו בשלהם.
"בשנים האחרונות יש יותר דיבור על ההתעללות הרגשית, אבל אם תדברי עם עובדות סוציאליות, אפשר לספור על עשר אצבעות מקרים שהגיעו לבית המשפט", אומרת פינצי דותן, "זה נושא מורכב. גם השופטים שואלים את עצמם - גם אני אמרתי לילד שלי שהוא מעצבן אותי או כיניתי אותו טיפש, האם זה הופך אותי למתעלל? הם מפחדים מזה. טיפלתי במקרה שבו האבא היה צובט את הילד בטוסיק כדי להוציא ממנו 'קוצים' שהפריעו לו להתרכז. האמא שלחה את הבת שלה לבית הספר עם שלט 'אני מטומטמת' אחרי שהיא נכשלה במבחן. אלה מקרים קיצוניים, אבל במקרים חמקמקים יותר - דברים שמתרחשים בתוך הבית - ההורה יכול להגיד שההתנהגות שלו כלפי הילד היא תוצאה של אכזבה אחרי שהשקיע בו כל כך הרבה, הוא מצטער, אבל זה היה ממניעים טובים. זה מאוד מורכב".
"הוא אמר שאני אישה חומרנית, הייתי ישנה עם הארנק מתחת לכרית"
שרה, אמנית, הייתה בת 23 כשפגשה את אלכס המבוגר ממנה בעשור. "היינו חבורה של אמנים בוהמיינים, כולם עושים דברים 'מוזרים', ולא ברור מה פתולוגי ומה סתם משונה", היא נזכרת שנים רבות אחרי. "הוא משך אותי אינטלקטואלית, היה בקיא בפילוסופיה מודרנית, סיפר על עצמו כמי שבא ממשפחה אליטיסטית של פרופסורים, מה שהתברר כשקר - המשפחה הייתה ממעמד סוציו אקונומי די נמוך והוריו היו אנשים פשוטים. זהותו המינית גם לא הייתה ברורה וגם זה סיקרן אותי מאוד. התאהבתי".
הם עברו לגור ביחד די מהר כששרה משלמת את שכר הדירה ואת שאר ההוצאות. כשגילתה שבן זוגה משתמש בסמים, שלחה אותו לגמילה ושילמה גם עליה. הוא חזר אליה נקי אחרי חודש ושרה חשבה שכעת יוכלו להתחיל מחדש, אבל היא טעתה, כמובן. "הוא כל הזמן אמר לי שאני לא שווה כלום, שאף אחד מלבדו לא ירצה אותי. הוא היה גונב ממני כסף כל הזמן. הייתי ישנה עם הארנק מתחת לכרית, חוסמת כרטיסי אשראי שהיה גונב וזה היה נראה לי נורמלי איכשהו. הוא היה אומר לי שאני אישה חומרנית, שכסף זה כל מה שמעניין אותי, שהוא לא כזה, שהוא חי בעולמות עליונים של רוח, אמנות וספרות. אבל כשהייתי שולחת אותו לקנות אוכל הביתה, היה חוזר גם עם נעליים חדשות לעצמו".
כשהתחילו ניצנים ראשונים של הצלחה בקריירה שלה, אלכס היה הורס לה את השמחה. "הוא היה מקלקל הכל. כשהייתה פתיחת תערוכה, הוא היה אומר לי יום לפני שהוא הולך לטייל ולא חוזר כל הלילה. הייתי נשארת ערה ומודאגת ויום למחרת הולכת לאירוע שהיה אמור להיות מאד משמח עבורי כשאני מדוכאת ומותשת. כל פעם שהיה לי מצב רוח טוב, הוא היה מקלקל לי אותו. הוא אהב להראות לי שאני כלום בשבילו. משחק איתי משחקים של קרבה ריחוק. ביחסים כאלה את לא מרגישה נורמלי אף פעם, את כל הזמן דרוכה שמשהו רע עומד לקרות. הוא היה נוהג בי כאילו אני מעמסה עליו, למרות שכל הזמן הזה חי על חשבוני. היה אומר לי דברים כמו 'מי צריך אותך בכלל? אם לא אני, היית לבד'. למשל, פעם אחת הלכנו למסעדה רק שנינו. הוא פגש שם חברים ואמר לי ללכת הביתה, שהוא כבר יחזור לבד. הוא כל הזמן יצר סיטואציות קיצוניות ומטלטלות. כל הזמן גרם לי להתעסק בו ורק בו".
"הטיפוס המתעלל - הורה, בוס, בן זוג או חברה טובה - זה תמיד אותו הדפוס של הפרוורט הנרקיסיסטי. אדם שחש ריקנות ויכול למלא אותה רק כשהוא מרוקן את האחר", אומרת פרופ' ריקי פינצי דותן, ממרפאת ילדים ונוער בית חולים גהה
הם עברו יחד לפריז שם היא המשיכה לפרנס אותו. "כל הזמן אמרתי לעצמי שחבל לי לעזוב אותו עכשיו, אחרי שהשקעתי בו כל כך הרבה, אחרי שסבלתי כל כך הרבה. רציתי להאמין שחייב להיות סוף אחר וסוף טוב. שהוא יבין, ישתנה. זה נגמר אחרי שמונה שנים אומללות מאד, כשהכרתי גבר אחר והתאהבתי. הגבר הזה היה אומר לי על אלכס שהוא לא טוב לי. התחלתי לראות את זה בעצמי באופן ברור יותר. ביקשתי להיפרד מאלכס, אבל הוא סרב. כל הזמן אמר 'בואי נחכה עוד חודש, חודשיים'. לא היה מוכן לעזוב את הבית. אז קניתי לו כרטיס לכיוון אחד לעיר הולדתו ברוסיה. אמרתי לו 'אתה צריך להתאוורר, לחשוב לאן מערכת היחסים הזאת הולכת ומה אנחנו עושים. תחשוב, תנוח, תחזור'. הוא, כמובן, מאוד שמח וטס. אחרי כמה זמן התקשר אליי אומר 'מותק, מה עם כרטיס חזרה?', אמרתי לו 'לך תזדיין' וניתקתי את הטלפון. אני חושבת שעד היום הוא תקוע שם. אני עוד זמן מה המשכתי לישון עם ארנק מתחת לכרית, מתוך הרגל. היום אני מזהה אנשים כאלה ממרחקים ומתרחקת מהם".
"למחמאות של המתעלל יש כוח כמו ליטוף מאב מכה"
"אדם חכם לימד אותי שיש את שלושת הכ"פים - כוח, כבוד וכסף. בדרך כלל אדם לא יצליח להשיג את כל השלושה, לכן אני בעיקר עובד על הכוח ומקווה מאוד שבסוף זה יקנה לי את הכבוד", אמר בכנות תמימה בחודש יולי חבר כנסת ויושב ראש הכנסת מטעם הליכוד מיקי זוהר לכתב "כאן 11", ועורר ביקורת ציבורית על דבריו שבסך הכל שיקפו את הגישה החברתית והכלכלית שבה אנחנו מתנהלים ומקבלים אותה, ולפיה אנשים כוחניים זוכים לכבוד וכסף והחלש שם לשרת אותו. רבים מאיתנו פגשו גברים ונשים כאלה במקומות העבודה שלנו. הם היו הבוסים שלנו ואנחנו כלי משחק בידיהם הסדיסטיות.
יגאל סרנה, 68, עיתונאי וסופר ותיק, עבד שנים רבות ב"ידיעות אחרונות" כשעורך חדש הגיע לאחד המוספים שכתב בהם. "הייתי בתחילת שנות החמישים שלי, אהבתי את העבודה שלי. עד שהגיע אותו עורך שכבר היה ידוע לשמצה כמתעלל ממקום עבודתו הקודם. מאותו הרגע, מקום עבודה שבו פגשתי עורכים מבריקים ובוסים מגבים - שכמובן יש להם את החלקים החלשים שלהם, אבל הם יודעים מה זה לעבוד עם בני אדם - הפך למקום שמאיים עליך, יוצר תחושת מצור. תחושה של אי ודאות מוחלטת, הכל כדי שהאיש שעכשיו קיבל כוח, ירגיש חזק והוא מסוגל להרגיש ככה, רק אם יחליש אותך".
באיזה אופן זה בא לידי ביטוי?
"כל הזמן אמר לי שבישיבות כולם נגדי, שנמאס להם ממני ומהדעות שלי, אבל הוא היחיד שמגן עליי, היחיד ששומר עליי. זה כמו להרגיש שאבא מכה הוא היחיד שמגן עליך. הוא היה שולח הודעות ששומטות את הקרקע מתחת לרגליך, אני לא זוכר את המילים, מחקתי את זה מהראש, אבל הן היו מטורללות".
"פעם טסתי עם צלם לעשות סדרת כתבות בחו"ל", ממשיך סרנה, "ובמקום לחזור לארץ נשארנו עוד יום לסידורים. אבל הוא השתגע מכל דבר שחורג מהשליטה המוחלטת שלו והתחיל להפציץ בסדרת הודעות מטורללות, מלאות זעם וגידופים איומים. כתב שנהיה מסכנים מאוד כשנחזור הביתה, שנתחיל לחפש עבודה חדשה. ההרגשה הייתה כאילו עכבר גדול אוכל לך את הסיב האופטי שמחבר אותך ליקום. אמרתי לצלם, חייבים למחוק את זה מהמוח ולהמשיך כרגיל. נישפט רק על פי הכתבות. כשחזרנו, הוא שלח הודעה מחמיאה ולא הזכיר את הפיטורים, כאילו הדברים מעולם לא נאמרו. למחמאות של המתעלל יש כוח כמו ליטוף מאב מכה.
"העינוי הכי גדול היה הניסיון שלו לקעקע אותי ככתב. לשלוח אותי לעשות כתבות ולא לפרסם אותן. היה אומר 'צא לשטח, זאת כתבת שער' ואז ביום שישי היא לא מופיעה ושבוע אחרי גם לא, והיא מתחילה להתיישן. ואז הוא אומר שזה בסטוק של כתבות, כי צריך שיהיה סטוק. אבל כתבות הן קצת כמו ירקות - מוצרים שלא יכולים לעמוד חודשים על המדף. זה הגיע לזה שבכיתי ליד הבת שלי בכי חסר אונים כשהבנתי שכתבה שהייתה חשובה לי ירדה מהפרק אחרי שנכתבה".
למה לדעתך דווקא זה היה האופן בו הוא התעלל בך?
"כי אם הכתיבה היא ציפור הנפש של הכותב, אז הוא יקח את הציפור הזאת וימלוק את ראשה מול עיניך. אז היה לי ביטחון עצמי, הייתי מוכר וכתבתי כבר ספרים אבל אמרתי לעצמי, מה היה קורה לכתב חדש שמגיע לפה? אנשים מתעללים הם רוצחי נפשות. כמו עורך אחר שאמר לבחורה צעירה ׳את בשבילי אבק׳. זה לא שהם אפסים לחלוטין, הבוסים המתעללים, יש להם כישורים מסוימים שהביאו אותם לעמדות כוח, אבל הם גורמים לארגון בו עובדים יותר נזק מתועלת. כמו שבוס אחר אמר לי פעם: השוויצרים הבינו מזמן שכדי שהחלב יהיה טעים, הפרות צריכות להיות מרוצות".
קוקטייל פסיכולוגי קטלני
מתוך שיחות לא מעטות, חלקן נשארו מחוץ לכתבה, עולה דפוס זהה בין המתעללים, כל אחד והתפקיד במסגרתו הם מטילים את אימתם על הסביבה הקרובה. "זה תמיד אותה הדינמיקה", מוסיפה פרופ' פינצי דותן. "הבוס המתעלל שיטפטף לך שפה את לא בסדר, וגם כאן, ואני אלמד אותך, ותראי, מישהי אחרת עושה את זה טוב יותר ממך, למה את לא כמוה? זאת יכולה להיות חברה שאומרת לך דברים איומים במסווה של דאגה. גם ההורים המתעללים נוקטים בגישה דומה. פעם ניגשה אליי אישה ואמרה לי ששנאה אותי כל חייה, כי אמא שלה תמיד אמרה לה 'תראי כמה היא יפה ומצליחה, את לא יודעת לעשות כמוה, חבל שיש לי אותך ולא אותה'. לעתים קרובות הילד של ההורה המתעלל הוא בבואה של הילד הפגוע והעלוב שהם היו בילדות וכשהם פוגעים בו והוא מתכווץ, הם רואים בו את עצמם ואז הם פוגעים בו עוד יותר. מה שהמתעללים עושים הוא יצירת תלות ביחד עם אי ודאות והשפלה. זה קוקטייל קטלני מאד וזאת מניפולציה שלנו כמבוגרים קשה לתפוס אותה, על אחת וכמה כשמדובר בילדים".
"זה התחיל בעקיצות קטנות מול אנשים על העבודה שלי. היה חשוב לה לציין שהיא הייתה עושה דברים אחרת, וטוב יותר, שמה שאני עושה לא טוב מספיק. הייתי חסרת ביטחון והיא הייתה חברה טובה, אז הכל היה עטוף כאילו בדאגה לי, רצון ללמד אותי"
האם הורה מתעלל, יכול להיות בוס עם יחסי אנוש טובים?
"לא. אולי בחוץ הוא יהיה יותר מעודן, אבל הוא יודע להעריך מי חזק ומי חלש - והוא יפגע במי שחלש. הוא יפחיד אותו, יגרום לו להאמין שאין לו תחליף, שרק הוא ידאג לך. הוא גם יבודד אותך מהסביבה שלך. אנחנו יכולים לראות במה שקורה היום בישראל בין האזרחים לממשלה כמערכת יחסים מתעללת, בה רק אדם אחד יכול להציל אותנו".
שרון (שם בדוי) הייתה בת 28 כשהתקבלה לעבודה במשרד יחסי ציבור גדול. מהר מאוד היא זכתה להערכה אצל הבוסים ומצד הקולגות. במקביל התחיל להרקם קשר חברות בינה לבין דנה (שם בדוי), עובדת בת גילה, אך ותיקה ממנה בתחום.
"היא הייתה מאוד כריזמטית, מצחיקה ומעולה בעבודה שלה. היינו דומות בדברים רבים, תחומי עניין, הומור שחור, דעות פוליטיות. שמחתי שיש לי חברה כזאת בעבודה החדשה, מישהי מגניבה ומוערכת שגם רוצה בקרבתי. אבל מאוד מהר הדברים התחילו לחרוק. זה התחיל בעקיצות קטנות מול אנשים על העבודה שלי. תמיד היה חשוב לה לציין שהיא הייתה עושה דברים אחרת, וטוב יותר, שמה שאני עושה לא טוב מספיק. הייתי חסרת ביטחון אז, והיא הייתה חברה טובה אז הכל היה עטוף כאילו בדאגה לי, רצון ללמד אותי. התביישתי להעיר משהו כי מיד הייתי מואשמת בילדותיות וחוסר הכרת תודה.
"אחר כך זה זלג לכל שאר התחומים, היא ביקרה את הבגדים שלי, את בן הזוג שלי, אפילו את העדה שלי. כשהזמנתי אותה למסיבת רווקות במסעדה, היא כל הזמן ירדה על המקום ועליי שבחרה בו. היא הייתה צדה ממני רעיונות ומציגה אותם אחר כך כשלה. באיזה שהוא שלב הפסקתי לשתף אותה, אבל לא העזתי להגיד משהו. היה פרויקט גדול וקשה שעבדתי עליו. לקראת הסיום שלו, קרה אסון במשפחה שלי ונאלצתי להיעדר מהעבודה כמה ימים. היא סיימה את הפרויקט ולקחה לעצמה את רוב הקרדיט. הפכה אותי למשנית. כשראיתי את זה חשכו עיני. זה טלטל אותי, אבל עדיין אמרתי לעצמי שאני טועה, שאלמלא היא והניסיון שלה, בטח היה לוקח לי עוד זמן לגמור את המשימה.
"פעם אחת עבדנו יחד על משהו ואני זוכרת שכל ישיבה איתה הייתה נגמרת בבכי שלי. היא נזפה בי כמו בילדה קטנה על כל דבר, ראתה את הדמעות שלי והמשיכה לחבוט בי. לא האמנתי שאני כאדם בוגר חווה משהו שמזכיר לי את האכזריות של בית הספר".
דיברת על זה עם מישהו?
"כולם ראו את זה אבל אף אחד לא אמר כלום. אנשים היו מובכים אבל גם לא התערבו. זה מאד שרט אותי. הרגשתי שמכים בי עד זוב דם וכולם עוברים על פני זה, מסובבים את הראש לצד השני. הרגשתי פתטית, לא שווה כלום. כל בוקר היה עינוי בשבילי, כל סוף שבוע הייתי בסבל מיום ראשון שיגיע".
איך נותק הקשר?
"היא התקבלה לעבודה אחרת. לקחה אותי לשיחה כאשת סוד לפני כן, לספר לי לפני כולם, כאילו אני הכי אצטער על שתלך. אפילו אז אמרה משהו על זה שבטח הכל יקרוס בלעדיה, כי סך הכל כולנו פה אפסים חסרי כישרון. אחרי שעזבה לא הייתי תלויה בה יותר. עזבתי את העבודה גם אני ובניתי את עצמי במקום חדש בו למזלי לא היו טיפוסים כאלה. הקשר איתה נמשך כשנה, אבל עד היום כשהשם שלה עולה, הכל מתהפך אצלי".