בקיץ הקרוב תחזור מרב מילר לווינה, בדיוק שנה אחרי שסיימה שם סדרת הקרנות שהצילה אותה מעיוורון. משרד התיירות האוסטרי הזמין אותה להיות אורחת הכבוד במרתון וינה, והעיניים הכחולות שלה בורקות כשהיא מדברת על זה. "איזה כיף לחזור לשם לא חבולה, שבורה ומרוסקת", היא אומרת.
לחזור כמנצחת.
"כן, לחזור כמנצחת. למרות שיש מצב שאני אסיים את המירוץ אחרונה ויקפלו אחריי, אבל בסדר".
לפני שנה, כשסיימה בווינה את הטיפול בן החודשיים, מילר (51) גילתה שהגידול שהתגלה בראשה ואיים על הראייה שלה לא גדל אומנם – אבל גם לא קטן. "כל החיים יהיו לי מעקבים, עד גיל 120. זה החלק הקשה", היא אומרת, ארבעת חתולי הבית שלה חגים סביבנו כשאנחנו מתיישבות. "כשרצים מרתון יש קו סיום. את מגיעה, נגמר הטירוף וחוזרים לשגרה. בסיפור של הגידול שלי אין תאריך סיום. בכל בדיקה יש לחץ כמה ימים לפני וכמה ימים אחרי, עד שאני מקבלת את התוצאות ושומעת שזה בסדר. אני לא יודעת אם מתרגלים לזה אי פעם".
הפחד תמיד קיים.
"החיים באפלה מצמיתים אותי עד היום. גם אתמול היה לי את הקטע הזה שאני מתעוררת באמצע הלילה לשנייה וחשוך, ואני ישר בודקת אם זה חושך או שאני לא רואה. עובר שבריר שנייה עד שקולטים אור מתחת לדלת. אני יודעת שיש עיוורים ולקויי ראייה שיש להם חיים מלאים, זה נכון, אבל אני לא נותנת לזה מקום במחשבה שלי. לבן שלי יש בר מצווה השנה, אני צריכה לראות את זה. אני אראה אותו מתחתן ואני אראה כשייוולדו לו ילדים. זה ברור לי".
אף אחד לא יכול להציל אותך
הכל התחיל בפברואר 2019. מילר, בעלה אייל שרמן ושני ילדיהם (11, 13), העבירו ערב חורפי בביתם שבתל אביב כשהגיעה ההודעה ששינתה את חייהם. "זה היה יום רביעי הכי סתמי", מספרת מילר. "החזרתי את הילדים מחוג כדורסל, ארוחות ערב ומקלחות, ואז מגיעה הבשורה הזאת, שאני לא יודעת אם השמיים נפלו או שהקרקע נשמטה. זה הגיע במייל, ואיכשהו הייתה לי אינטואיציה לא טובה. זה היה אמור להיות כלום, בדיקה שגרתית של העפעף שמעט צנח. אייל פתח את המייל, ושקט. חשבתי, 'כמה זמן לוקח להגיד 'ללא ממצא פתולוגי'? ואז הוא אמר, 'יש כאן משהו'. קפא לי הדם. אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים. אני אומרת לו, 'מה זה משהו?', והוא אומר 'שנייה, אני לא מבין'. ואז עשינו את הטעות הכי גדולה: ד"ר גוגל".
גוגל הבהיל, והביקור אצל הדוקטור האמיתי לא היה מרגיע יותר. במוחה של מילר התגלה גידול שיושב על בלוטת המוח ומאיים על עצב הראייה, והרופאים המליצו על ניתוח במטרה להסירו. "כשרופאת העיניים דיברה על גידול בראש, אמרתי, 'היא נורא נחמדה ומסבירה נורא יפה את הדברים, אבל למה היא מספרת לי את כל זה? מה זה קשור אליי?'".
היית בהכחשה?
"לא ידעתי איך להתחיל לעכל את זה. קראתי לזה 'זה', או 'מה שיש במוח'. המילה 'גידול' לא נאמרה. לא סיפרתי לעצמי מה יש לי, ובטח שלא לסביבה. לא יכולתי להתמודד עם התגובות. לא רציתי שיגידו 'יו, מסכנה, יהיה בסדר, את תעברי את זה, אנחנו איתך'".
איך מתמודדים עם זה נפשית?
"את נורא בודדה, אף אחד לא יכול להציל אותך. אם לא טוב לך בעבודה את יכולה לשנות, אם לא טוב לך בזוגיות את יכולה לשפר או לעזוב. אני הייתי בסיטואציה שיש לי משהו בראש, ואני לא יכולה לנקות את הראש, תרתי משמע. זה יושב. זה היה בלתי נסבל. הריצה הצילה אותי, ולמזלי הייתי במגעים ראשוניים עם העולם הרוחני - מדיטציה, פודקאסטים - וזה מאוד התעצם".
היית אופטימית בכניסה לניתוח?
"פחדתי שאני הולכת למות. את חותמת שאת עלולה להיות צמח, להיות בקומה, לדמם למוות. בכיתי נורא על הילדים שלי. חשבתי שאני לא יכולה להשאיר אותם, זו בכלל לא אופציה. ערב הניתוח הייתי בשידור בטלוויזיה ואני מתה מבפנים, וחיים אתגר אומר לי, 'נתראה בתכנית הבאה', ואני אומרת בלב, 'אולי לא'. לפני הכניסה לניתוח אבא שלי שאל, 'ממה את הכי מפחדת?', ואמרתי לו שאני מפחדת למות. הוא אמר לי, 'את לא תמותי', ופתאום חזרתי להיות הילדה הקטנה של אבא, והאמנתי לו. פינטזתי איך חודש אחרי הניתוח אני יושבת עם חברות שלי, פותחת בקבוק יין ואומרת, 'רוצות לשמוע קטע? היה לי ניתוח מוח לפני חודש, תסתכלו עליי! לא רואים כלום'. לא קרה".
מה כן קרה?
"התעוררתי בשתיים בלילה מקיאה דם, כולי חבולה ובטיפול נמרץ, הכל מצפצף, אבל אני הבן אדם הכי מאושר בעולם, כי התעוררתי. ניצחתי. ככה חשבתי, עד ביקור הרופאים בשבע בבוקר. היו לי חמש שעות של אושר, ואז הבנתי שהם לא הצליחו להוציא את הגידול".
הרגשתי כאילו ירו בי שוב
למרות שהניתוח נכשל, הרופאים יכלו לבשר למילר שהגידול שפיר. המשמעות הייתה שלא נשקפת סכנה לחייה, אבל הראייה שלה נותרה בסכנה. היא התחילה בטיפול תרופתי שמשכו שנה, ושהרופאים לא ידעו לחזות את תוצאותיו. "היו שלושה תרחישים. או שהתרופה תקטין את הגידול, או שהוא לא ישתנה, או שהוא יגדל לתוך החלל הריק במוח", מסבירה מילר. "אחרי שנה הוא גדל מאוד, ולכיוון העיניים. הרגשתי כאילו ירו בי שוב. למה דווקא קרה התרחיש הכי גרוע? זה שבר אותי נפשית. שאלתי את הרופא מה יקרה אם לא אטפל, והוא אמר, 'תגדלי כלב נחייה'. הבנתי שאני יוצאת לקרב. התחלתי לאסוף מידע וגיליתי על אפשרות של 30 הקרנות במשך שלושה חודשים בווינה".
ניתוח לא עזר, שנה של טיפול תרופתי לא עזרה. כמה אמונה הייתה לך שההקרנות כן יעבדו?
"זה עבר לי בראש, אבל ניסיתי לא לתת לפחד הזה להשתלט. מורה רוחנית שדיברתי איתה אמרה לי שלא הוציאו לי את הגידול בניתוח כי לא למדתי את מה שאני צריכה ללמוד".
מה היית צריכה ללמוד?
"מישהי כתבה לי משפט יפה שאימצתי, 'הייתי צריכה לחשוש מאיבוד הראייה שלי, כדי לפקוח את העיניים ולראות את החיים שלי כמו שהם באמת'".
כשאנחנו עוצמים את העיניים, במקום להסתכל החוצה אל האחר אנחנו פנויים מהסחות דעת ויכולים להקשיב לרחשי הלב.
"נכון, והיום אני לא אותו בן אדם. אני לא אגיד שהגידול הוא מתנה, אם היה פתק החלפה הייתי מחזירה, אבל זה יהיה פספוס לא ללמוד מזה. היום אני לוקחת דברים בפרופורציות, דברים שהיו קשורים לעבודה, שהיו מרגיזים אותי או מדירים שינה מעיניי. הייתי בטירוף, היום אני נושמת. הכל יותר שפוי. הייתי אדם נורא רציונלי, היום אני מאוד קשובה לבטן ולא רק לראש. הלוואי ויכולתי להגיד לאנשים, 'אל תחכו לכאפה בשביל לחיות'. הלוואי. אומרים, 'תחיה את הרגע, אתה לא יודע מה יקרה מחר'. היום אני מרגישה וחיה את זה. יש לי פה סדינים מהודרים מסאטן ששמרתי, בשביל מה? למתי? היום אני כבר לא שומרת. אני ישנה עם הסדינים הכי יפים. אני מנסה באמת לחיות את הרגע".
מותר לפחד, מותר לבכות
במשך כל הזמן הזה שמרה מילר את דבר הגידול בסוד ולא שיתפה איש, פרט לבעלה ולהוריה. "בעבודה לא ידעו. אחרי הניתוח הגעתי לשידור עם אף סתום, וכולם פחדו שיש לי קורונה. לכי תגידי להם, 'אין לי קורונה, יש לי גידול בראש'. עם הילדים זה היה ברמה שכשהייתי מתאשפזת, הם חשבו שאני בחו"ל, וכשהייתי חוזרת הם היו שואלים מה הבאתי להם מהדיוטי פרי. התייעצתי עם מטפלת שאמרה לי שזה לא טוב, שהם צריכים לדעת שאמא שלהם יכולה להרגיש לא טוב או להיות עייפה. היא אמרה לי, 'כשיהיו להם סודות, כשאחד מהם יכניס את החברה שלו להריון או יעשה תאונה ולא יספר לך ואת תשאלי למה לא שיתפתם אותי, תביני שזה מתחיל בך'".
מתי סיפרת להם?
"כשהחלטתי לנסוע לטיפולים בווינה. המטפלת הציעה לא להגיד להם 'גידול', כי הם יעשו גוגל והם יחשבו שאני הולכת למות. היא אמרה, 'תגידי ציסטה, זה קטן וחמוד'". 
יצרת סרט שליווה את הנסיעה לווינה, ואפשר לראות בו איך את לומדת שדווקא להראות חולשה זו חוזקה גדולה.
"נכון, אבל לא ידעתי את זה לפני. זה מרגש אותי לדבר על זה. כמה כוח יש בפגיעות, מי שיער?".
וכמה אנרגיה מבזבזים בהסתרה.
"ממש. זה לא שצריך להתפרק, לתלוש שערות ולדפוק את הראש בקיר מרוב ייאוש, אבל מותר להיות מודאגת, מותר להיות מוטרדת, מותר לפחד, מותר לבכות. אני פחדתי שאם אתחיל לבכות, אולי לא אצליח לעצור. היום אני יודעת שלבכות זה פשוט לפרוק, ולא בהכרח להתפרק. אהבתי שאמרו לי שאני לביאה, אבל היום אני מבינה שלהיות חזקה לא אומר שאין לך חולשות".
לא חששת לשבור בסרט את תדמית מגישת החדשות הרצינית והחזקה?
"באינסטגרם ובטלוויזיה רואים אותנו נורא יפים והכל נראה מושלם, אז הנה, לא. בעקבות הסרט הפכתי לקול ולגוף של המון אנשים, קיבלתי עליי תפקיד, לעשות טוב. עוצמת התגובות הפתיעה אותי. התקשרה אליי מישהי שהיה לה גידול והיא התחילה לאבד את השמיעה ואמרו לה שאין מה לעשות. אמרתי לה 'לא, אני לא מסכימה'. נתתי לה את כל המספרים של הרופאים שהייתי איתם בקשר, היא הלכה לאחד מהם והוא פתר את הבעיה. לא עשיתי כלום, אפס מאמץ, ושיניתי לה את הגורל. אי אפשר להסביר את זה בכלל. אין יום שלא פונים אליי, משאלות לוגיסטיות ועד אנשים שסתם רוצים לשתף. כתב לי עכשיו בחור עם מקרה אחר לגמרי, אבל הוא רצה לשתף שהוא פוחד וקשה לו, ואין לו עם מי לדבר".
אנחנו משפחה לנצח, גם אם אנחנו לא נשואים
תוך כדי ההתמודדות עם המשבר הרפואי, מילר ובעלה החליטו לסיים את הנישואים. מדורי הרכילות הכריזו שזה קרה בעקבות המצב הרפואי, אבל מילר שוללת. "זה אפילו לא קרוב, אלה דברים שמתחילים קודם. בהתחלה רואים סדרה מחובקים על ספה יחד, אחר כך רואים סדרה כל אחד על ספה נפרדת, ואחר כך כל אחד עובר לראות את הסדרה שלו. השגרה שוחקת. היו מחשבות ודיבורים על מה יותר נכון וטוב ומה אנחנו מאחלים לעצמנו, זה לא תהליך קל. אני חושבת שהכי קשה זה החודשים לפני, ברגע שמתקבלת ההחלטה את שוב נושמת. אמרו לי, 'לא קשה לך להתגרש?', אמרתי, 'גידול בראש זה יותר קשה'. בסוף הכל זה פרופורציות".
הרבה זוגות יבחרו שלא להיפרד בתקופה לא יציבה ויחכו "עד יעבור זעם". מאיפה האומץ?
"המצב הרפואי שלי לא היווה שיקול. טיפלתי בעצמי בהיבט הרפואי, ושיחות ה'יחסינו לאן' היו במקביל. לא הייתי רוצה שהוא יישאר איתי כי אני חולה, והוא חלילה לא נפרד ממני כי הייתי חולה. לא חשבתי שאני אתגרש, חשבתי שאם מתחתנים בגיל מבוגר, זה אומר שאתה מגובש. אומרים שגירושים זה סוג של כישלון, שניסית ולא הצלחת. אבל גם להישאר בנישואים מהטעמים הלא נכונים לא נראה לי כמו הצלחה גדולה. אמרתי לאייל, 'בוא נעשה הכל, שנדע שמיצינו את הדברים, שלא נפרק סתם'. ברור שטובת הילדים הייתה האינטרס של שנינו, ועד היום אנחנו אוכלים ארוחות שישי ביחד. אנחנו עושים ביחד כמעט את כל החגים, איל בא המון גם באמצע השבוע לאכול ארוחת ערב. בסוף אנחנו משפחה לנצח, גם אם אנחנו לא נשואים".
חזרת לעולם הדייטינג?
"יש לי חברות שהתגרשו והן טורפות את החיים, אפליקציות ודייטינג ועניינים. אני הייתי רווקה רוב החיים, התחתנתי בגיל 38, אז זה לא חסר לי ואני לא מתגעגעת לזה. אני מחפשת אחד. חשבתי שזה יהיה יותר מהר, אני מודה, אבל לא בטוח שהייתי פנויה לזה. מאוד קשה להכניס בן אדם לכל הבלגן הזה. פעם יצאתי עם מישהו ואחרי זה הלכתי לעשות MRI. כשהוא שאל איך עבר עליי הבוקר, אמרתי, 'בסידורים'. מה, אני אפיל עליו? ברור שיש רגעים מבאסים בסטטוס החדש, אבל יש גם משהו מאוד נחמד. פתאום יש לי פרפרים בבטן, כן יתקשר, לא יתקשר. מלא זמן לא הרגשתי את זה. יש בזה הרבה חן, הרבה חיים. אני לא יודעת מתי, איפה ואיך, יכול להיות שהיום בערב אני אצא לדייט ואתאהב".
מתחילים איתך?
"כן. כותבים לי באינסטגרם. יש שם משוגעים, אמאל'ה. אני מעדיפה להכיר דרך חברים. אני גם לא נכנסת לאפליקציות, זה הכי בשר טרי, בשר טרי, כולם קופצים. אז עוד לא".
פתאום אני מכירה את מאמן הג'ודו של הבנים
מילר נכנסת לסלון שלכם כמעט מדי ערב כבר יותר משני עשורים. היא התחילה את דרכה ברדיו; בשנת 2008, עם פרישתו של חיים יבין, קיבלה את כיסא המגישה של "מבט". "זו הייתה פסגה מטורפת", היא אומרת. "נשארתי בערוץ הראשון עד יומו האחרון, עד שכיבו את השאלטר". בשנים האחרונות היא מגישה את מגזין הנדל"ן "הקומה ה-12" בקשת 12.
שינוי גדול, להגיש חדשות ואז להגיש מגזין.
"השינוי הזה נכפה עליי, ולפחות למדתי ליהנות מזה שאני בבית כשהילדים חוזרים מבית הספר ואני יכולה להכין להם ארוחת צהריים. כשאיילה חסון התקשרה לעדכן אותי בחיל ורעדה על סגירת הערוץ הראשון, היא ציפתה לבכי מאוד גדול. אבל אני אמרתי לה, 'איילה, את לא תאמיני, אני חושבת שעושים לי טובה'. לא הייתי עוזבת את מהדורת החדשות ביוזמתי, אבל הנה פתאום אני מכירה את מאמן הג'ודו של הבנים, והייתי במסיבת חנוכה והייתי בהשכבות בלילה וזה נורא כיף. היום יש לי חיים יותר שפויים. כל הטירוף הזה היה נכון לי כשהייתי רווקה וכשהילדים היו קטנים, אבל עכשיו הם צריכים אותי. אם יציעו לי היום לחזור למהדורת החדשות זו תהיה שאלה קשה, כי זו הצעה שאי אפשר לסרב לה, אבל היא לא תואמת את החיים שלי היום".
בתור מגישת חדשות בדימוס, כמה את מחוברת עדיין לעדכוני האקטואליה?
"עברתי גמילה מאוד קשה. הייתי אישה שצורכת אקטואליה 24/7 , ופתאום הרופאה השמאנית אסרה עליי לשמוע חדשות. היא אמרה לי 'את מרעילה את עצמך. תהיי מעודכנת, אבל לא 24/7'".
איך המצב הפוליטי בארץ תופס אותך, עד כמה את מעורבת ופעילה?
"בהתחלה שמרתי על ממלכתיות, כי אני באה מהערוץ הראשון. אבל היום, כשיש דברים שאני לא מסכימה איתם, אני מרשה לעצמי לומר, 'די, אני לא שותקת'. למשל חוק האיזוק האלקטרוני למניעת אלימות במשפחה. שיגע אותי שזה לא עבר, זה בכלל לא קשור לימין ושמאל, בעודנו מדברים נרצחת מישהי ולמחרת עוד אחת. כתבו לי שאני 'שמאלנית מטומטמת שאין לה חיים' בגלל שאמרתי שצריך להציל נשים מבעלים רוצחים?".
השתתפת במחאה?
"בתקופה האחרונה הייתי עסוקה בעניינים פרטיים של המשפחה, אמא שלי הייתה מאושפזת. חזרתי איתה מבית החולים בלילה של ההפגנות והיה משהו באוויר. קורה פה משהו היסטורי. אנחנו לא יודעים לאן זה ייקח אותנו, אבל בסוף חייב להיות טוב. לא הגיוני שנחזור אחורה, לא מתקבל על הדעת שלנשים לא תהיה זכות בחירה ולא נוכל לצאת לעבודה. אף פעם לא חשבתי שאני אהיה חרדה למדינה שהילדים שלי גדלים בה".
היית רוצה להתפתח עוד מבחינה מקצועית?
"אני רוצה לעשות יותר, אני לא ממצה את הפוטנציאל המקצועי שלי, אבל זה כנראה מה שנכון לשעתו. וגם תמיד יש צעירות יותר, ולכל בן אדם יש תחליף. מה שכן, לא בטוח שהיעוד שלי הוא להגיש משהו יומי. אני מרצה על הסיפור שלי ויכול להיות שזה יהיה מה שישאב ממני את רוב האנרגיות. אני עדיין חוקרת עם עצמי מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה".
את בת 51, את מרגישה את הגיל?
"אני מרגישה את בגידת הגוף, שהיא מבאסת. למשל היום שבו את מבינה שאת צריכה משקפי קריאה. אני רצה חמש פעמים בשבוע ואני עושה פילאטיס וזה נשמע לאנשים לא שפוי, אבל זה מאוד שפוי בשבילי. אני רצה לאט, קל, בקצב דיבור. גם עם שיער השיבה עשיתי שלום. עם הקמטים פחות. עם האינסטגרם והטלוויזיה את כל הזמן רואה את מה שמפריע לך".
מעירים לך בנוגע לשיער?
"כן. אנשים כותבים לי באינסטגרם, 'אם לא אכפת לך שאני אומר, יהיה לך יותר יפה אם תצבעי. זה מבגר אותך'. זה לא התחיל מאג'נדה אלא מעצלות, פשוט נמאס לי כל הזמן לצבוע וקיבלתי תגובות מפרגנות. אני לא אגיד שאני לא אשבר מחר ואצבע, אני לא מתחייבת. למדתי לחבב את זה, זה טיפה יותר מיוחד. אולי היום אני כבר לא זאתי עם העיניים, אלא זאת עם שיער השיבה".
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: זוהר מאירי | שיער: ליאור גבריאלוב | איפור: גלית ורטהיים | הפקה: טל פוליטי