במוצאי שבת ה-4 בנובמבר 1995 ישב אלי ליפשטיין בביתו שבגבעתיים. הטלוויזיה הייתה כבויה והוא היה שקוע בקריאת ספר. זה היה סוף שבוע רגוע עד שהטלפון צלצל. "ירו ברבין", הודיעה אמו. ליפשטיין סגר את הספר והדליק את הטלוויזיה.
"קודם כל הרגשתי שהשמיים נפלו. המחשבה השנייה הייתה, ברור שאני הולך לעשות את הנתיחה", מספר ליפשטיין. "אחר כך הכל נהיה טכני: פחדו מחטיפת הגופה והחליטו לא להזיז אותה מאיכילוב, אז נסעתי למכון הפתולוגי, לקחתי את הציוד שלי ובאתי לשם. הייתה אווירה מאוד קשה. אנשי השב"כ היו בהלם טוטאלי, מפוחדים".
ואתה?
"אני מסתכל על הגופה ומרגיש שאני לא יכול לעשות את הנתיחה, כאילו שאני רואה גופה של אדם שאני מכיר. במקרים כאלה אני לא מנתח, אסור להיות מעורב. נכנסתי ללחץ, 'איך אני אעשה את זה?', אבל עשיתי סוויץ' במוח ואמרתי לעצמי, 'אלי, זה מקרה רצח פשוט. תתייחס לזה ככה וגמרנו'".
מה אתה זוכר משם?
"זאת הייתה הפעם הראשונה שעשיתי נתיחה בבית חולים. כל הצוות הבכיר שלו עמד בחצי גורן, כולם בדממה כבדה, כולם הלומי צער. הרגשתי נבוך מאוד, כאילו אני באיזו הצגה, אבל הנתיחה הייתה פשוטה ונמשכה כשעה, שעה וחצי. עשיתי אותה על אוטומט. פרופסור היס ואני היינו מעל הגופה ואני פתחתי אותה ונחשפתי לאיברים הפנימיים. בחיים שלי לא ראיתי ריאות ולב כל כך בריאים. הבן אדם עישן מהבוקר עד הלילה כל החיים שלו, חי בלחצים איומים, אבל הלב והריאות כמו חדשים. זה הדהים אותי. שנים אחר כך, בכל פעם שהייתי רואה את שמעון פרס, הייתי אומר לעצמי: 'רבין היה יכול להיות עדיין בין החיים ולריב ולהשלים עם פרס שוב ושוב'".
"ד"ר רוגוב היה מעריץ של זוהר ארגוב. הוא ירד לעשות את הנתיחה כולו מתרגש, ואני שמתי לו קסטה של זוהר בטייפ דאבל קאסט שהיה לי שם. ככה הוא ניתח אותו, כשזוהר שר בפול ווליום"
בתוך הבגדים של רבין, שהובאו בתוך שקית, ליפשטיין מצא את הדף המוכתם בדם של "שיר לשלום" וחפיסת סיגריות ריקה. "חשבתי אז, 'רבין עישן את הסיגריה האחרונה שלו'. אני בוגר של בערך 80 אלף גופות, אבל זאת הייתה הנתיחה המכוננת של חיי".
אף אחד לא שרד בתפקיד הזה כמוני
ב-31 בדצמבר סיים ליפשטיין את תפקידו כטכנאי הנתיחה הראשי של המכון לרפואה משפטית באבו כביר. "הרופא מנהל את הנתיחה, בודק את האיברים וכותב את חוות הדעת, והטכנאי אחראי על מלאכת הביתור והחיתוך, הוצאת האיברים, נטילת הדגימות, כל הצד הטכני", הוא מתאר את התפקיד. "טכנאי נתיחה מפרק את הגופה למצב שאת לא יכולה לזהות שזה היה בן אדם, ומרכיב אותה בחזרה כך שבתום התהליך הוא נראה כמו חדש".
35 שנים חלפו מאז שליפשטיין נכנס לראשונה בשערי המכון הפתולוגי, כמעט לגמרי במקרה. מאז התבונן בחברה הישראלית דרך מתיה, ולהם למד להקשיב. פיגועים, אסונות, רציחות והתאבדויות היו מנת חלקו מדי יום. אבל אם ליפשטיין צריך לסכם, הוא יגיד: "זאת כנראה העבודה הכי קשה, אבל גם הכי מעניינת". בדרכה היא הייתה גם ההשראה לרומן שהוציא בשנת 2008, "חי בין המתים" (הוצאת אוריון).
פרישתו של ליפשטיין באה ימים לאחר יום הולדתו ה-60. אבן הדרך צוינה באירוע שהיה גם קצת מסיבת פרידה; מנהל המכון, ד"ר חן קוגל, נשא ברכה ("יש דברים שאנחנו לא יכולים לספר לכם, אבל אם היו ידועים, ההערכה הרבה כלפי אלי הייתה עולה עוד יותר") ומצגת על חייו של ליפשטיין הוקרנה על הקיר. היא הסתיימה בתמונה של פרופ' יהודה היס, מנהל המכון הקודם, אומר "תודה על כל הדברים הטובים". הקהל - משפחה, חברים וקולגות – צחק בקול.
הגילוי הנאות מחייב לומר שאנחנו מכירים יותר מעשור. חלקנו יחד בית קפה בתל אביב, היחיד שבו אזור המעשנים הוא דווקא בפנים. טכנאי הנתיחה היה פוקד אותו כמעט מדי יום, לבוש תמיד בקפידה - מכנסיים אלגנטיים, חולצה מכופתרת, ז'קט מחויט, נעליים מצוחצחות, מדיף ריח בושם שכאילו זה עתה ניתז על פניו. הוא היה נכנס פנימה, מתיישב במקומו הקבוע על ספת העור, מוציא את המחשב שלו ומדליק סיגריה. שנים חלפו, המלצרים התחלפו, אבל כולם תמיד ידעו בלי לשאול: מאפה קינמון וקפה עם שלושה קנקני חלב מוקצף, שהלקוח הקבוע יוסיף לכוסו בתשלומים. כשיסיים יעלה על האופנוע הכבד שלו ויחזור לביתו בגבעתיים (או ירכב לאילת ובחזרה כדי להתאוורר, כפי שסיפר לי באחת משיחותינו).
בשנת 2012 פורסמה ב"ידיעות אחרונות", אז מקום העבודה שלי, סדרת תחקירים שחשפה כי דגימות איברים של 8,288 מתים נלקחו מהמכון הפתולוגי בניגוד להבטחות שניתנו למשפחות כשחתמו על אישורי הנתיחה, וכי החלקים לא הובאו לקבורה. בעקבות החשיפה הודח מתפקידו פרופ' היס, מי שעמד מאחורי המעשים; בין השאר נמצא שלקח דגימות מגופותיהם של דודו טופז, שוש עטרי והרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן. רק אז, כשליפשטיין הגיע למסדרונות המערכת כדי לדבר על מי שהיה המנהל והמנטור שלו, נודע לי במה עוסק האיש מבית הקפה.
"הגעתי למצב בלתי אפשרי. דברים שהיו לי פעם מובנים מאליהם, היום אני לא יכול להתמודד איתם", הוא מסביר כעת את החלטתו לפרוש. "למשל, מאז שנעשיתי סבא אני לא יכול לנתח גופות של ילדים. אחרי 35 שנה של התחשלות וחסינות שנבנות, הנפש שלי נשחקה ופתאום הכל התחיל קצת לקרוס. אף אחד לא שרד בתפקיד הזה כמוני, הקודם החזיק 18 שנה ומת לפני שיצא לפנסיה. אני אדם תאב חיים, ואני לא רוצה לצאת מהמקרר אלא מהדלת הנכונה, ומשם לזנק על האופנוע ולדהור".
הייתי מסתכל על היס ושואל, מי זה הבן אדם הזה
ליפשטיין עונה בפתיחות על כל שאלה שאני מציגה לו. גם על הדרמה שהתרחשה לפני כעשור - ובה היה דמות מרכזית מאוד, אם כי מאחורי הקלעים - הוא מדבר באותו אופן, אך עם הסתייגות. "לא הייתי רוצה שזאת תהיה הפרשה שתגדיר אותי ואת כל מה שעשיתי במהלך השנים", הוא אומר, אבל מבין שאי אפשר לא לדבר על היס.
"הוא הגיע כמה חודשים אחריי וב-1988 התמנה למנהל המכון. עשה רושם של איש נפלא, מנומס מאוד. הוא גם דאג לי, היה בא לקחת אותי מהבית לעבודה, מביא את הילדה איתי לבית הספר או לגן. כנראה היה לו חשוב לשמר את המוטיבציה שלי, כי היה מחסור בעובדים והוא לא היה מנהל טוב ולא רצה לדפוק על שולחנות".
אתה זוכר מתי הבנת שהוא עושה דברים לא תקינים?
"ראיתי שהוא שומר איברים ואמרתי לו שאין אישור של המשפחה. הוא הסביר שלפי החוק, אם זה לצורך הצלת חיים אז אין צורך באישור. בהתחלה חשבתי שככה זה, עד שהתברר לי שזאת פרשנות לא נכונה של החוק. בשנות ה-90 חן קוגל התחיל לדבר על זה, אמר שזה לא תקין, ועוד אנשים מבחוץ אמרו שזה לא בסדר. ככה בכלל התחיל הסכסוך המתוקשר שלו עם חן. אני הייתי באותה תקופה קרוב להיס, הוא הודה בפניי שעשה דברים לא סבירים והבטיח לי שזה ישתנה, ואני הערכתי את זה. לקח לי המון שנים להבין שזה לא אמיתי".
בשנת 2001 מצאה ועדה בראשות השופט אריה סגלסון כי פרופ' היס נהג לקצור מהגופות במכון איברים ורקמות, ולמכור אותן למכוני מחקר ללא ידיעת המשפחה. ב-2004, בעקבות מסקנות הוועדה, היס הודח מתפקידו כמנהל המכון אך נותר הפתולוג הראשי. ברמה האישית, תקרית מול היס שהתרחשה זמן קצר לאחר מכן גרמה לליפשטיין להסתכל באור אחר גם על אופיו של מי שהיה המורה שלו. "באותה שנה אובחן אצלי גידול סרטני. הדבר הראשון שעשיתי כשקיבלתי את הבשורה היה להתקשר להיס, והוא אמר לי: 'תקשיב, זה גודל וסוג סרטן שלא תצא ממנו, אתה הולך למות'. ואז שמעתי אותו קורא לרופא אחר, חבר שלו, וצועק בהתלהבות: 'לאלי יש סרטן!'. ממש הרגשתי את השמחה. זה היה נורא, אבל זה לא היה מפתיע. הוא היה ג'נטלמן כלפי חוץ, אבל היו מקרים שהוא נהג בצורה אכזרית במשפחות המתים. הייתי מסתכל עליו מהצד ושואל את עצמי מי זה הבן אדם הזה. אגב, בסוף התברר שהאבחון היה לא נכון וזאת הייתה שחפת. נדבקתי מאחד העובדים שחטף אותה מאחת הגופות".
"אבא של תאיר ראדה הגיע עם הגופה. הוא מאוד הרשים אותי, היה מאוד ענייני, לא היסטרי. חלפו בי מחשבות בזמן הנתיחה, הנסיבות היו נוראיות, אבל נשארתי ממוקד כי זה המנגנון"
ב-2012 הגיעו תחקירי ידיעות אחרונות שהביאו לפיטוריו של היס. "לא יכולתי יותר עם שוד האיברים הגדול הזה וכל מה שעשיתי לא עזר. הוא לא השתנה", מספר ליפשטיין. "זו לא רק העבירה על החוק כשלא יידעו את המשפחות, זה גם שפיזית לא היה מקום במכון לאחסן את כל אלפי האיברים האלה. כשהוא לקח את הלב של דודו טופז, זה היה אחד השלבים בתהליך שבסופו אמרתי לעצמי, 'או שאני עוזב שאני עושה שינוי'".
למה לדעתך הוא לקח את הלב של טופז?
"חן קוגל, שהיה אז בשוק הפרטי, נשלח מטעם עורכי הדין של משפחת טופז להיות נוכח בנתיחה. היס בדרך כלל לא נתן לחן להיכנס לנתיחות, אפילו אם הוא היה מגיע עם צו בית משפט, ופתאום בא האויב המר ובחוץ מלא תקשורת והוא חייב לקבל אותו. חן נכנס לניתוח ואמר להיס, 'המשפחה מבקשת לא לקחת איברים'. אבל כשהסתיים הניתוח היס הוציא אותו מהחדר, והלב נשאר בחוץ כי הוא עוד לא הספיק להחזיר אותו. לדעתי הוא לקח אותו כדי לעשות דווקא לקוגל".
איך זה גרם לך להרגיש?
"כשהדברים כאלה הצטברו הרגשתי שאני שותף לפשע. התרעתי וביקשתי ושום דבר לא עזר. הפכתי לאויב שלו, הקולגות שלי הפסיקו להגיד לי שלום, פחדו ממנו. ואז החלטתי להביא את זה לידיעת הציבור. אפילו רוני גמזו אמר שאם בן אדם התריע ולא קרה שום דבר, זכותו לפנות לתקשורת כדי שהציבור יידע".
זה מקום שמושך אליו אנשים אפלים
הוא נולד וגדל בתל אביב לאם שהייתה פרופסור במכון וולקני ולאב מורה. שניהם ניצולי שואה. הייתה לו ילדות מאושרת, הוריו לא דיברו על מה שקרה, אבל לפעמים אמו הייתה צועקת "נאצים" מתוך שינה ולחברי המשפחה היו מספרים על הידיים. "ההורים שלי בחרו בחיים, אבל מדי פעם היו ניצוצות שהאירו את השואה", הוא אומר. "אני חושב שבגלל זה הבנתי בגיל צעיר מאוד שהחיים נזילים ושבריריים, והמסתורין של המוות ריתקו אותי".
בגיל 17 פגש במוות לראשונה בדמותו של איש זקן שהתמוטט ברחוב. ליפשטיין: "הוא שכב על המדרכה והגיע אמבולנס לקחת אותו. כל הזמן הזה הייתי לידו, דיברתי אליו כדי להרגיע אותו. ראיתי שהוא הולך למות ורציתי להיות עד לרגעים האלה".
כנער רצה להיות עיתונאי או פרסומאי, ולאחר השירות הצבאי למד פרסום ויחסי ציבור במכללה למנהל. בשנת 1986 – זמן קצר לאחר הולדת בתו הבכורה, קארן - החל לעשות צעדים ראשונים בעולם הפרסום ותכנן לפתוח חברה משלו כשנתקל במודעה בעיתון: "לתכנית הסבה מקצועית במכון לרפואה משפטית דרוש עוזר בחדר נתיחה".
"אמרתי, יש לי כאן הזדמנות מטורפת לביקור אנתרופולוגי, תיירותי. תמיד סיקרן אותי להיכנס למכון הפתולוגי", הוא מספר. "מנהל המכון דאז, ד"ר מוריס רוגוב, קיבל את פניי. נראיתי כמו ילד, והוא אמר: 'בוא, אני אקח אותך למטה לחדרי הניתוח ותגיד לי אם יהיה לך קשה'. אבל כשנכנסנו לחדר הנתיחה ראיתי מחזה מהפנט. העבודה שם נראתה לי יצירתית מאוד, ראיתי בנתיחה כבוד גדול למת. כמה משקיעים בלדעת למה נפרדנו מהאדם הזה".
לא נגעלת בפעם הראשונה ההיא? לא פחדת?
"כל בן אדם שרואה נתיחה בפעם הראשונה מזדעזע, זה מחזה מטלטל. לא פחדתי, אבל הייתה שם תדהמה. מעולם לא ראיתי דבר כזה".
והשאר הוא היסטוריה?
"בהתחלה לא חשבתי לעבוד שם, השכר היה מאוד נמוך והרווחתי טוב בפרסום. אבל ההצצה לא הספיקה לי, ואמרתי שאני מעוניין בתכנית ההסבה. דוקטור בירטולון לוי האגדי, שהיה דמות מוכרת מהתקשורת, נתן בי מבט ואמר: 'אם אתה תעבוד פה, יצמח לי קקטוס על כף היד'. אבל אמרתי לו שאני רציני, באתי שוב, ובכל יום שבאתי התאהבתי יותר".
"היס לא נתן לחן קוגל להיכנס לנתיחות, ופתאום בא האויב המר שלו לנתיחה של דודו טופז. כשהסתיים הניתוח הלב נשאר בחוץ, ולדעתי היס לקח אותו כדי לעשות דווקא לקוגל"
אשתו לא אהבה את הרעיון של מעבר מפרסום לפתולוגיה, אבל מי שבאמת התנגד היה חמיו של ליפשטיין, מהנדס בניין. "המכון לרפואה משפטית הוא היחיד בעולם ששימש פעם כבית למשפחה, וחמי היה חלק מהאנשים ששיפצו אותו. הוא ביקש שיטוו לו מסלול ללא גופות, אבל בכל פעם נתקל בהן וזה היה מבעית אותו. הוא אמר לאשתי, 'אל תעזי לתת לו לעבוד שם. אין שם בן אדם אחד נורמלי".
והוא צדק?
"זה מקום שמושך אליו אנשים אפלים, אבל בכל מקום יש אנשים אפלים. בכל אופן, אמרתי לו שזאת הבחירה שלי".
שבוע בלבד לקח לליפשטיין לשנות את מסלול הקריירה שלו מן הקצה אל הקצה. "בסופו של דבר אשתי ראתה שאני חוזר הביתה שמח ומלא סיפורים, וגם חמי קיבל את זה", הוא מעדכן.
אתה בטח זוכר את הנתיחה הראשונה שלך.
"זה היה איש צעיר שהתמוטט במהלך אימון גופני ומת. הוא היה שרירי וחזק והמשפחה לא הסכימה בתחילה לנתיחה. זה ברור, לאנשים קשה להשלים עם ביתור הגופה של היקר להם, אבל אחר כך הם מתחרטים כי צצות שאלות וייסורי מצפון. רבים מהם פונים אלינו ומבקשים לנתח כשכבר מאוחר מדי, אי אפשר לנתח גופה אחרי שהיא נרקבה".
מה הייתה סיבת המוות באותה נתיחה ראשונה?
"דום לב. הלב שלו שקל 700 גרם במקום 300-350 והתברר שהייתה לו מחלה גנטית. אגב, היה כדורגלן שמת במהלך משחק והמשפחה לא הסכימה לנתיחה. כעבור חצי שנה מת אחיו והפעם הם הסכימו. התגלה מום תורשתי בלב, וכך ניצלו יתר בני המשפחה".
האמון שלי בכל המערכות שואף לאפס
מטבע הדברים, ליפשטיין נחשף כל העת לאסונות אישיים ולאומיים. אבל בין אם זה עניין של סף גירוי או של אופי, הוא מעיד על עצמו שבכה רק פעמיים בחייו. "פעם אחת הייתה בלידה הראשונה של אשתי, שהייתה לידה שקטה. עד היום אני זוכר את הפנים של התינוקת שלנו. הפעם השנייה הייתה אחרי הפיגוע בדולפינריום, שהלכו בו נערות בגיל של הבת שלי, קארן. לבושות באותן בגדים, עם הטלפון של הדור הראשון ועליו מדבקות, כמו שלה. זה היה כל כך נורא. שעות וימים הייתי במכון וכשחזרתי הביתה קארן ישנה במיטה שלה. התיישבתי לידה ופרצתי בבכי נורא".
תשעה חודשים עברו מאז האסון בהילולה במירון. איך אתה חווית את זה?
"זה היה אירוע שלא דמה לשום דבר, כי לא יכולנו להתמודד עם המשפחות. הן נכנסו לתוך המכון, לחדרי נתיחות, לאולם המקררים. היה שם אדם שבא אליי וצעק, 'תביא את הבן שלי, אני רוצה את הבן שלי'. זה החזיר אותי לרגע שראיתי את התינוקת היפהפייה שלי, כשלקחו אותה גם אני התפרצתי ואמרתי 'אני רוצה את הבת שלי', כי אתה לא מעכל שזה נגמר. ניגשתי אליו, אמרתי לו שנאתר אותו, הרגעתי אותו ועזרתי לו לצאת. זה היה מאוד קשה, אבל היו עוד הרבה אירועים קשים. אני זוכר את הטלפונים המצלצלים בכיסים של חיילים שנפלו במלחמת לבנון השנייה. ההורים, המשפחה, כולם מחפשים אותם, ואתה מטפל בגופה ורואה את הטלפון מצלצל ועל הצג כתוב 'אמא אהובה' או 'אמא יקרה'. אין חסינות לזה".
בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, כשצה"ל ביקש לחקור רציחות של משתפי פעולה, ליפשטיין מצא את עצמו עורך נתיחות בתנאי שדה. "הצבא רצה לדעת באיזה נשק הם נורו, לכן היה צריך להוציא את הקליע. היו אוספים אותי עם היס לשטחים, בדרך כלל בשתיים-שלוש לפנות בוקר. הצבא מוציא את הגופה מהקבר ומאיר עם פרוז'קטורים, הכל מסביבי אבטחה, ואני שם בעלטה ליד הקבר מנתח ומחפש את הקליע שלפעמים היה תקוע בעצם והיה צריך לנסר. קרה שירו עלינו וזה היה מפחיד מאוד, אבל באותה תקופה לא היה אף אחד אחר שיעשה את זה. רק לי הייתה המיומנות לאתר את הקליע בלי רנטגן ובלי סי.טי".
המכון מקבל כיום מדי שנה כ-2,000 גופות. זה תמיד היה המספר?
"בעשור הראשון שלי בעבודה היו בערך שלושת אלפים. ובואי נגיד, איש צוות או רופא שיכנס לעבוד היום במכון לא ייחשף לעולם למה שאני נחשפתי. למשל, עד הסכמי אוסלו היו מגיעות אלינו כל הגופות מהשטחים, כי להם לא היה מכון משלהם ואנחנו היינו בעלי הבית. היום יש להם שני מכונים ולנו אחד. גם מדיניות המשטרה השתנתה לרעה, פעם היו מביאים הרבה יותר גופות".
מה זה אומר שהמדיניות השתנתה לרעה?
"כשהמשטרה מגיעה לזירה היא מחליטה אם לשלוח את הגופה למכון. היום כשהמשפחה דתית ומתנגדת לנתיחה, השוטר מוותר ומשחררים את הגופה לבית העלמין. לעומת זאת, שוטר יכול למצוא גופה של אדם ערירי בן 100 שמת מוות טבעי, אבל אין לו משפחה אז הוא שולח את הגופה למכון כאילו זה בית מלון לגופות. אין נוהל קבוע של הבאת גופה אלינו, ולדעתי בוצעו בגלל זה הרבה מאוד רציחות שלא נחקרו מעולם. אני זוכר מקרה מ-2015 של גופה שהגיעה עם הפנייה משוטר, פילוסוף גאון שכתב: 'המנוח מסר נשמתו לבורא עולם. אין חשד לפלילים מבחינת הטיפול המשטרתי'. רק מה, התברר שהבנאדם נורה בעורף. קורה הרבה שהם מביאים לנו משהו שנראה להם כמו מקרה תמים, ואנחנו מגלים שזה היה רצח".
אתה לא מחזיק מהמשטרה.
"אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל האמון שלי בכל המערכות - המשטרה, בית המשפט והפרקליטות - שואף לאפס".
מתבקש לדבר בהקשר הזה על רצח תאיר ראדה. אתה ניתחת את גופתה.
"אני זוכר שאבא שלה הגיע עם הגופה. הוא מאוד הרשים אותי, היה מאוד ענייני, לא היסטרי. מיד ראינו שזה רצח על ידי חתך בצוואר, ורציחות כאלה ראינו כבר. מה שהיה נורא פה זה הנסיבות. בזמן הנתיחה הייתי מקצועי. המחשבות חלפו, אבל נשארתי ממוקד כי זה המנגנון".
לדעתך רומן זדורוב רצח אותה?
"אני לא יודע אם הוא רצח או לא, וזה לא משנה מה כל אחד חושב. מערכת משפט במדינה דמוקרטית אמורה להרשיע אדם רק אם הוכחה אשמתו מעל ומעבר לספק סביר, אבל המצב בישראל נכון להיום הוא הפוך: הנאשם צריך להוכיח שהוא זכאי מעל לכל ספק סביר. זה מטורף. במקרה של זדורוב הייתה רשלנות כל כך קשה בחקירה, ויש כל כך הרבה סימני שאלה, שעדיף שישחררו אותו. הרי הדי.אן.איי של מערכת המשפט הוא שעדיף שמאה אנשים ימלטו מהדין ולא יורשע חף מפשע אחד. זה כמו פיגוע המוני".
דן בן אמוץ אמר, "פה אתה תנתח אותי"
אף אחד, אומר ליפשטיין, לא נשאר אדיש כשנודע לו במה הוא עוסק. "אנשים מתעניינים מאוד", הוא מספר, "אבל יש פלח מסוים שזה מרתיע אותו. ביום ההורים הראשון בגן של הבן שלי, אלמוג, כל הורה היה צריך להציג את עצמו. כשהגיע תורי סיפרתי במה אני עובד, והאמא שישבה לידי זינקה ועפה לצד השני של החדר. זה לא היה נעים, אבל לא נעלבתי. אנשים מפחדים מסופם המר, ואני כנראה איזו תזכורת לזה.
"אבל לא כולם מגיבים ככה. תשמעי סיפור: בשנת 1987, בערך שנה אחרי שהתחלתי לעבוד, אני שומע צלצול בדלת. הייתי בטוח שמביאים גופה, אבל אני רואה מולי את דן בן אמוץ, עומד בגלביה, יחף. הוא היה אז עיתונאי בעיתון 'חדשות', ואמר שהוא בא לראיין את ד"ר רוגוב על עציר פלסטיני שתלה את עצמו בתא המעצר. בן אמוץ טען שרצחו אותו, כי אנשים לא מבינים שבן אדם שתולה את עצמו לא צריך גובה, כמו שראינו במקרה של דודו טופז. בכל אופן, אמרתי לו: 'בוא, אני אלווה אותך לכניסה אחרת. מכאן נכנסים המתים, לא החיים'. אבל הוא אמר 'לא, אני רוצה מכאן'".
"אני מסתכל על רבין ומרגיש שאני לא יכול לעשות את הנתיחה, כאילו זו גופה של אדם שאני מכיר. אבל עשיתי סוויץ' ואמרתי לעצמי, 'אלי, זה מקרה רצח פשוט. תתייחס לזה ככה וגמרנו'"
והכנסת אותו?
"כן, עשיתי לו סיור, הראיתי לו את המקרר, את חדר הנתיחה. ואז הוא הצביע על שולחן אחד מבין שישה ואמר, 'פה אתה תנתח אותי'. אמרתי לו 'חס וחלילה', חשבתי שזאת בדיחה, אבל הוא התעקש. אחר כך הוא חלה בסרטן וכשהוא מת הביאו אותו לכאן, כי הוא ביקש שינתחו את הגופה במכון ויוציאו אותה בתוך ארון עץ. הוא לא הסביר למה, אבל בגלל שזה דן בן אמוץ, עשו את זה. אני מגיע לנתיחה ומגלה ששמו אותו בדיוק על השולחן שהוא הצביע עליו. הכבד שלו, בגלל הסרטן, שקל 7 קילו במקום קילו וחצי".
באותה השנה היה ליפשטיין אחראי גם לנתיחה של לזוהר ארגוב. "ד"ר רוגוב היה מעריץ של זוהר, וכמה חודשים לפני מותו הייתה הופעה שלו בהיכל התרבות. פעם ראשונה שזמר מזרחי קיבל כזאת במה, אבל רוגוב לא הצליח להשיג כרטיסים. הוא קיטר על זה הרבה ואמרתי לו, 'אל תדאג, אתה לא תבוא אליו? הוא יבוא אליך'. ובאמת זמן קצר אחר כך זוהר מת. ד"ר רוגוב יורד לעשות את הנתיחה, כולו מתרגש. היה לי שם טייפ אמריקאי, דאבל קאסט, ושמתי לו קסטה של זוהר. ככה הוא ניתח אותו, כשזוהר שר בפול ווליום".
סיפור בלתי נשכח אחר מתחיל ב-1997, כשאיש אחד נכנס למלון מפואר בתל אביב, שוכר שם חדר ותולה את עצמו עם הכבל של הטלפון. בכיס מכנסיו מוצא ליפשטיין מכתב שהוא שומר עד היום העתק ממנו. "האיש מספר שם שהבנק למסחר גנב לו מיליוני שקלים, רושש אותו לחלוטין וגרם לו לפנות לשוק האפור. בסוף הוא כותב שהוא מבקש מבית המשפט, המשטרה ומס הכנסה לבדוק מה הולך שם בבנק. נתתי לחוקר משטרתי את המכתב ואמרתי לו, 'תבדוק את זה'. אבל הוא אמר שהאיש היה פסיכי ובגלל זה התאבד, ואיזה מנכ"ל של בנק יגנוב לבן אדם כסף מהחשבון. אמרתי לו שאני יודע להבחין בין הדברים ושיש כאן סיפור. אבל שום דבר לא נעשה.
"ב-2002, כשהתפוצצה פרשת אתי אלון, עבדתי על ספר שעסק בהתאבדויות. הוא לא יצא לאור כי משרד הבריאות לא אישר לי, אבל אז קראתי מחדש את מכתב ההתאבדות הזה. היה מדהים לראות איך הוא חשף את מה שעמד להתגלות כעבור כמה שנים. כל האסון הזה היה יכול להימנע אם היו פשוט בודקים, אם היו מקשיבים למת, כי צריך להקשיב למתים. בסוף מסרתי את המכתב לנתן זהבי והוא הלך איתו לתת ניצב דנינו שבדק ואישר את הפרטים. בזכות זה המשפחה של כותב המכתב נכנסה לרשימת הקורבנות".
היה גבר שבגלל הסגרים תלה את עצמו בפרדס
סיפוריהם של המתים הם במידה רבה סיפורם של החיים, וליפשטיין ראה אותם וגם אותנו משתנים לאורך השנים. "ישראל הייתה חברה יותר הומוגנית עד העלייה מברית המועצות של שנות ה-90", הוא אומר. "היית בא בבוקר והיו לך 10-20 גופות, אבל בסוף היום לא היה נשאר אף אחד כי יש הלוויה ולקבור את המת זה קודש הקודשים. אחרי העלייה הרוסית היו פתאום המון אנשים עריריים שלא היה להם דורש, המכון התמלא גופות שלא יוצאות וזה הלך וגבר. היו גם יותר הומלסים ואלכוהוליסטים. עד העלייה הייתי מסתכל על קעקועים ויודע שאם יש שלוש נקודות על פרקי האצבעות, זה אומר שהאיש עבריין. פתאום הגיעו גופות מעולם הפשע עם קעקועים שאני לא מכיר בכלל. היה לנו רופא משפטי רוסי עם מילון של קעקועים מהפשע הרוסי והוא לימד אותנו פירוש לכל קעקוע - מה הייתה הדרגה שלו כשהיה אסיר, על מה הוא ישב".
ראית שינוי במכון גם בתקופת הקורונה?
"בוודאי. היה גבר שבגלל הסגרים תלה את עצמו בפרדס. היה בחור צעיר שכתב שהחרדה מהמצב, הבדידות וחוסר היכולת למצוא אהבה הכריעו אותו. המון התאבדו בגלל גירושים".
מה עם ילדים?
"הכל התגבר, גם הילדים. בריונות ברשתות החברתיות הייתה הסיבה המרכזית להתאבדות בקרב ילדים עוד לפני הקורונה, אבל מאז זה נהיה מטורף. וזאת לא הסיבה היחידה, התווסף גם הקושי בבתים. הורים אלימים או בדיכאון ממצב כלכלי שהידרדר. זה מטלטל ילדים רגישים למצוקה".
עושה רושם שאובדנות מאוד מעניינת אותך.
"תמיד ריתק אותי שיש בינינו אנשים שאנחנו לא מבחינים בהם, אבל למעשה הם לא עומדים בקצב החיים המטורף הזה. רק כשהם יורדים לשוליים ומתאבדים, כולם בהלם ולא מבינים איך זה קרה".
באיזה אופן ההתעניינות שלך באה לידי ביטוי?
"כשהיה מגיע אליי מקרה של התאבדות הייתי עושה תחקיר על האדם, מי הוא היה, מה הסיפור שלו. הייתי מדבר עם המשפחה שלו, עושה גוגל. אלה לא דברים שאני אמור לעשות מתוקף תפקידי, הם פשוט חשובים לי. אבל קודם כל אתה צריך להתבונן בגופה, כי לגופה יש שפה: איך המת נראה, הלבוש שלו. זה כמו אדם שאת פוגשת ברחוב ומתרשמת ממנו. המתים הם בבואה של החיים, לכן המכון הפתולוגי הוא מראה של מה שקורה בחברה הישראלית. לשם מתנקז הרוע והצער האנושי ושם אתה מבין איך צריך לחיות ועל מה אנשים מבזבזים את החיים.
"אני רואה את החיים כמתנה גדולה שיכולה להילקח ממך בכל שנייה, ומעניינת אותי התהום הזאת שבה נמצא האדם, כשהייאוש הגדול כל כך שהוא לא רוצה במתנה הזאת יותר. את יודעת, הגורם מספר אחד להתאבדות הוא הבדידות. המון גברים גרושים מתאבדים. בכלל, רוב המתאבדים הם גברים. יש הרבה איך לעזור ולמנוע, אבל הגוף היחיד במדינה שמטיל בזה הוא הצבא. יש שם קשב רב למצוקות".
מי מתאבד הכי הרבה?
"מאבטחים, כי יש להם נשק. הרבה פעמים הם מתאבדים בעמדת השמירה שלהם. וכמו שהם עושים את זה כי הנשק זמין להם, כך בקרב רופאים מרדימים יש יותר מכורים לחומרים, כי הם זמינים. חלקם מתים ממנת יתר וחלקם מתאבדים".
כמה מהמתאבדים משאירים אחריהם מכתבים?
"מעל חצי. היום אלו יותר הודעות ווטסאפ ומייל, אבל אנשים עדיין כותבים".
יש למתים הבעה?
"בטח, עם הזמן אתה מפתח את המיומנות לראות את זה. אני זוכר מאוד חזק את דודו טופז, שנראה מחייך כאילו הוא באמצע תכנית. בדרך כלל את הזיהוי עושה אדם אחד, ובמקרה שלו הגיעו הגרושות שלו אחת אחרי השנייה. כל אחת דיברה איתו והוא נראה כאילו הוא מקשיב".
אתה יודע להגיד אם המת היה אדם טוב?
"אני לא מתחייב שאני תמיד צודק, אבל אני חושב שאני יודע. אני זוכר מישהו שהתאבד והפנים שלו נראו לי רעות, בדקתי את הרקע שלו וגיליתי שהוא עשה הרבה רע לאנשים. עם השנים אתה מפתח אינטואיציה".
35 שנה הוא שומע צרחות
"את יודעת, עד היום לא התרגלתי לעבודה שלו", אומרת דורית, אשתו של ליפשטיין, כששלושתנו יושבים במטבח המבריק מניקיון של הזוג. "לפעמים אלי לא שומע טוב, ואני מבינה למה: כי 35 שנה הוא שומע צרחות של אנשים שאיבדו מישהו. זאת עבודה שאין לה לא יום ולא לילה, נהרסו לנו המון חגים ולא היה קל לגדל ככה שני ילדים. פעם הבאה אני לא מתחתנת איתך".
"תדעי לך שאני גם מביא מזל טוב", משיב ליפשטיין. "את יודעת למה לא הצליחו לחסל את ניסים אלפרון? כי אני הגעתי אליו לפני שהוא הגיע אליי. בשנות ה-90 הייתי רוחץ את האוטו שלי אצלו בלי לדעת שזה העסק שלו. הבת שלו הייתה המזכירה שם והתחלנו לדבר, היא סיפרה לאבא שלה מה אני עושה ואלפרון התחיל לדבר איתי. יום אחד היה איזה רצח והוא התקשר אליי למכון לשאול מה היה שם. אמרתי לו שאני לא יכול למסור מידע, והוא כיבד את זה ולא התקשר יותר. אבל גם אני לא המשכתי לשטוף אצלו".