כשתגיעו בבוקר לעבודה תזהו אותו בקלות. הפנים שלו יהיו נפולות, העיניים כבויות, הוא ישתעל וסביב האף שלו תוכלו להבחין באדמומיות ובקילופי עור. אתם תראו אותו גורר רגליים למטבחון של המשרד, עומד שפוף ולא מרים את הראש לראות מי מרתיח מים לידו, מושך באף ומדי פעם נאנח. הוא לא יכין לעצמו קפה, רק תה, והוא לא ייגע בעוגיות. כשתשאלו אותו אם הוא חולה. הוא לא יכחיש ורק ימלמל חלושות. אז אתם תגידו לו "מה אתה עושה פה? לך הביתה!", והוא יענה לכם "כן-כן, אני תיכף עף מפה, רק מסיים משהו ועף".
אתם תזהו אותו בקלות, כי לפני שבוע אלה הייתם אתם שהגעתם חולים למשרד. התעוררתם בבוקר וידעתם שמשהו מקולקל שם בפנים, אבל עוד לא הייתם בטוחים אם הגרון מודלק או שזו סתם ליחה דוקרנית. כשניסיתם לקום הרגשתם איך הגוף שלכם שואף למנח מאוזן, אבל ידעתם שזה לא משהו שאקמול צינון לא יכול לסדר. ואז, כמו שאתם זוכרים, הקדשתם מספר דקות לדיון פנימי קשוח: אמרתם לעצמכם שאתם חולים ושכדאי שלא תלכו היום לעבודה, ומיד עניתם לעצמכם שעם יד על הלב, אם תישארו בבית אתם לא תשכבו ותגנחו במיטה אלא תראו שבעה פרקים ברצף, ומי שיכול ליהנות ולא לגנוח במיטה הרי שהוא לא באמת חולה ויכול לבוא לעבוד. כשהדיון המוכרע מראש הזה הסתיים, אתם קמתם, התלבשתם, בלעתם כדור והלכתם למשרד.
"אני הולכת לעבודה חולה כי אם לא אלך אני מפסידה כסף", אומרת פאולה פרפיניאל, מנהלת מרכז חברתי שעובדת עם נפגעי נפש בבאר שבע. "אם אני לא אגיע תערם לי עבודה - הרי אף אחד לא באמת יעשה אותה במקומי בזמן שאני חולה, וכי גדלתי בקיבוץ, ושם לימדו אותי שאם אני לא ממש-ממש-ממש חולה עוד עלולים להגיד שאני עצלנית, או רחמנא לצלן פרזיטית".
גם בשביל יערית חזן, עובדת סוציאלית בבית החולים נהריה, להיות חולה פירושו רק מצב קיצוני בו שוכבים במיטה רועדים ומקיאים. "להרגיש רע זה עניין יחסי. מאז שאני ילדה לימדו אותי שאם אין חום - אז זה לא נחשב. יש אקמול בעולם. אני מרגישה מחויבות לאנשים שעובדים איתי, כי אם אני לא אגיע אחת מהחברות שלי תצטרך לעשות גם את המשימות שלי בנוסף לעומס שיש לה במחלקות הקבועות שלה. רגשות האשמה האלה גורמים לך להיות קשה עם עצמך ולהציב רף גבוה להגדרה מתי את באמת חולה. לא היה נכון יותר הפוך? להישאר בבית לנוח רגע לפני שהמצב מחמיר, מאשר רגע אחרי?"
אז למה לא הפוך באמת?
"זה ויכוח פנימי נצחי. אני יודעת שהעולם לא יתמוטט בלעדיי ושלא נורא אם יחליפו אותי קצת כמו שאני לפעמים מחליפה אחרות, אבל בכל זאת תמיד קשה לי נורא שיחת הטלפון הזאת בה אני מודיעה לבוסית שאני חולה ולא מגיעה. אני יודעת שאני באמת חולה, ובכל זאת אני מרגישה צורך להתנצל ולהסביר כמה אני מרגישה רע כדי להצדיק את ההיעדרות. אני עובדת על עצמי ומכריחה את עצמי לעשות את זה היום יותר מבעבר, כי אני יודעת שזה הדבר הנכון".
הישראלים לוקחים מעט ימי מחלה ביחס לעולם
כולם הולכים לעבודה חולים. השומר בכניסה לעבודה שלכם הולך חולה לעבודה, הרופאה של הילד שלכם הולכת חולה לעבודה, הקופאי בסופר הולך חולה לעבודה וגם הבוס שלכם, סביר להניח, ממשיך לעבוד כרגיל גם כשהוא מרגיש רע מאוד. לפי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ב-2014 לקח עובד ממוצע בישראל ארבעה ימי מחלה בתשלום בשנה. אם משווים לעובדים מערביים אחרים (כמו הקנדיים, שלוקחים 7.4 ימי מחלה בתשלום בשנה, או הפינים, שלוקחים 8.9 ימים), הרי שאנחנו לא ממש חולים. אבל אנחנו כן חולים; אנחנו פשוט לא לוקחים ימי מחלה ולא נשארים בבית. גם חוק דמי המחלה הישראלי לא סלחני כל כך לחולים. החוק קובע שעל יום ההיעדרות הראשון לא מקבלים שכר כלל. בימי המחלה השני והשלישי מקבלים רק חצי, ורק החל מיום העבודה הרביעי בו העובד מצהיר על עצמו כחולה (ונדרש להביא לכך אסמכתא מרופא) – הוא זכאי לתשלום מלא.
אבל האם זה רק הסיפור של הכסף? לא בטוח. הרי אם חושבים על זה באופן רציונלי, הרי שמבחינת המעביד המשוואה ברורה: עובד חולה הוא הרבה פחות פרודוקטיבי, ובנוסף הוא עשוי להפיל חללים נוספים ולפגוע בתפוקה. מוטב למעביד שהוא יישאר בבית. אבל זה לא מה שקורה. "מה שקורה זה שאני מרגישה קצת רע, הולכת לעבודה כדי לא להפסיד ימים, ואז נחה בסופ"ש", מספרת פאולה. "במנוחה הגוף מאפשר לעצמו סוף סוף להיות חולה, ואז המצב מחמיר ואני נהיית חולה יותר ומפספסת עוד יותר ימי עבודה. זה מעגל ידוע מראש, ובכל זאת אני לא מצליחה להפנים שמוסר ההשכל הוא לא ללכת לעבודה יום-יומיים כדי לנוח כבר בתחילת המחלה".
"אנחנו עובדים חולים כל הזמן כי כמות העבודה שלנו לא משאירה לנו שום מרווח בטחון - יש בפרויקט שלנו עבודה לחמישה אנשים במשרה מלאה בדיוק", מספר גם איתי, מהנדס תוכנה ממרכז הארץ. "אם אני לא אגיע, הקולגות שלי יצטרכו להישאר ערים כל הלילה כדי לסיים בזמן. אז כשאחד מאיתנו חולה הוא בא עם תרופות, תה ולימון, ומושך כמה שהוא יכול כדי לקרוס בסוף בסופ"ש. האם מישהו אמר לנו באיזשהו שלב 'תעבדו חולים'? ברור שלא. אבל גם אף אחד לא אומר לך 'עזוב, לך הביתה, תנוח', ואתה יודע שזה בלתי אפשרי".
איך אפשר בדיוק לעבוד כשחולים?
"אני שותה תה בבוקר, מתקלח כדי להרגיש חי, שותה קפה בדרך לעבודה כדי להרגיש כאילו אני בריא, כי תה יוצר לך תודעה שאתה חולה, ואז לוקח מלא מלא תרופות - תרופה שמייבשת את הנזלת, תרופה נגד כאבים, טבליות מציצה, כל מה שאפשר, ושותה תה ברצף כל היום".
ובכל זאת, למרות שמשרד הבריאות מורה באופן רשמי לעובד חולה שלא להגיע למקום העבודה, ולמרות שבחלק מהארגונים המדיניות המוצהרת, כביכול, היא לעודד את העובדים שלא לעבוד חולים – ברוב המסדרונות מסתובבים עובדים חולים, שמרגישים שאם לא יגיעו ייחשדו כבטלנים, או שאם כן יגיעו – הם יזכו להוקרה על חריצותם ודבקותם במשימה.
"לפני כמה שבועות היה לי התקף אלרגי קשה, כל הגוף שלי התנפח, כמעט שלא נשמתי. הגעתי למיון והזריקו לי סטרואידים ואדרנלין. חזרתי הביתה מבית החולים באמצע הלילה, ולמחרת באתי לעבודה כמו כלום", מספרת ליאת, עורכת תוכן באתר גדול. "על הבוקר סיפרתי לכולם במשרד איפה הייתי בלילה, אבל אף אחד לא חשב שזה מוזר שבאתי. אולי אני סתומה, כי מי בא לעבודה כשהוא במצב כזה, אבל ככה עושים אצלנו, זה החוק הלא כתוב ולא מדובר של מה שמצפים ממך. אולי זה הקפיטליזם באופן כללי ולא מקום עבודה ספציפי, אבל התחושה היא שזה לא בסדר להיות חולה, ושאף אחד לא מאמין לך אם את אומרת שאת מרגישה ממש רע".
העובד הוא מכונה, המחלה היא תקלה
למה אנחנו, הישראלים, נוהגים בניגוד גמור למה שהגוף שלנו אומר לנו, ודווקא כשהוא מפציר בנו לשמור על אנרגיה נמוכה – ונותן לנו אחלה הזדמנות להיעדרות מוצדקת ביותר – אנחנו בוחרים להתאמץ מעבר ליכולת ובכל זאת לבוא לעבוד?
אף אחד מהעובדים שדיברנו איתם לא אמר שביקשו ממנו לעבוד חולה, או שאמרו לו בראיון העבודה שאסור לו אף פעם לבטל משמרת. רובם פשוט הבינו לבד שמצפים מהם לא להחסיר, ואף אחד לא טרח לתקן את הרושם הזה, להגיד להם "לך הביתה, תנוח". "לא אמרו לי לעבוד חולה, אבל גם אף פעם לא אמרו לי לא לעבוד", מספר עמית, כתב חדשות בתחנת רדיו מרכזית. "התפקיד שלי זה לא משהו שאפשר לתת למחליף לעשות, כי כדי להשיג אייטמים חדשותיים אתה צריך קשרים. כשהייתי אומר לבוס שלי שאני לא מרגיש טוב, התשובה שלו הייתה: 'אוי לא, איזה חרא'. הבנתי מזה שהוא לא יכול להסתדר בלעדיי. קיוביקל לידי עבד מישהו שהיה אחראי להעלות את התכניות ששודרו לאתר של התחנה. עושים את זה בתוכנה מיוחדת והוא היה היחיד שידע להשתמש בתוכנה הזאת. אז הוא עבד חולה, כי אחרת פשוט לא היו תכנים באתר. אף אחד לא אמר לו כלום, הוא ידע את זה לבד".
"נהגי התחבורה הציבורית עובדים שעות נוספות כדי להתפרנס בכבוד, ולחץ הפרנסה יגרום לנהג לבוא לעבודה ולנהוג גם כשהוא לא מרגיש הכי טוב", אומר איתי סבירסקי, עורך דין מומחה לענייני עבודה, ממייסדי ומנהיגי "כוח לעובדים" וראש הקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב. "המטפלות במעונות היום באות לעבודה חולות כי המעונות נמצאים תמיד במחסור בכוח אדם מתאים, ומי שחולה מרגישה מחויבת להורים, לילדים ולחברות שלה לעבודה. מעמד הצווארון הכחול החדש, הדרגים הזוטרים בחברות הטלמרקטינג והתקשורת, מגיעים לעבודה חולים כי הם עובדים תחת מעסיק פרטי שיכול לעשות מה שהוא רוצה, אז הם מרגישים את הכוחניות ויודעים שהם צריכים מאוד להיזהר. ככל שאתה עובד שמסגרת ההעסקה שלו יותר פגיעה, כמו עובד קבלן, עובד כוח אדם, עובד בשכר נמוך, עובד זמני – אתה יותר חושש, ולכן אתה מחליט לא לקחת ימי מחלה אלא לקום על הרגליים ולבוא. זו החשיבות של עבודה מאורגנת: במקומות בהם לעובדים יש ועד שמגן עליהם, יש להם ביטחון תעסוקתי והם יודעים שאי אפשר לפטר אותם בנקל, או שתנאי ההעסקה שלהם לא יפגעו בקלות, הם ירגישו יותר בנוח לקחת ימי מחלה ולהקדיש זמן להחלמה".
העובדים, אגב, לא טועים לגמרי. לפחות בחלק מהמקרים, אם הם לא יבואו באמת ייגרם איזשהו משבר, פרויקט לא יושלם או שיהיה איחור בדד ליין – כי פשוט אין מספיק כוח אדם. "בישראל עובדים תמיד במחסור ובצמצום" אומר חן רוזנברג, מנהל משאבי אנוש ותיק בארגון גלובלי. "אין תקנים, ומעמיסים הכל על אדם אחד. בארצות הברית כל משימה מפגרת מקבלת תקן. מצד שני, לא ראיתי מעולם ארגון שקורס בגלל יום מחלה של עובד".
תרבות העבודה הישראלית, אומר רוזנברג, ממילא מטשטשת גבולות בין הבית למשרד. "אין כאן שום הפרדה בין עבודה לבין בית: באירופה אנשים עוזבים הכל בחמש ואפילו לא שולחים מיילים בשעות שאחרי העבודה, אבל בישראל תרבות העבודה דפוקה וכל הגבולות מטושטשים, גם בהקשרים של מחלות, ולכן אין לגיטימיות ממסדית וחברתית לבוא ולומר 'סליחה, אני חולה עכשיו יומיים שלושה, אז אל תדברו איתי עד שאבריא'".
חן מצביע גם על העובדה כי הביטחון התעסוקתי בעולם בכלל ובישראל בפרט הולך ומצטמצם. "משך העבודה הממוצע בארגונים בתפקידי צווארון לבן, ובמיוחד בהייטק, הוא בערך חמש שנים. עובדים מעל גיל 40 שלא נמצאים במסלולי ניהול חיים בחשש מתמיד מאיבוד מקום העבודה שלהם לטובת צעירים יותר שעולים לארגון פחות, או תחת איום של אאוטסורסינג ואוף שורינג. במצב זה ברור שאנשים יגיעו גם חולים לעבודה".
החברים לעבודה שיידבקו מאיתנו, ויצטרכו לעבוד חולים בעצמם, הם לא ממש שיקול. "בארץ אין לנו כבוד למרחב הפרטי, ולכן גם אין כבוד למרחב נקי מווירוסים". אומרת זהר תדמור אילת, מנכ"ל HRISRAEL, שבעברה כיהנה כסמנכ"ל משאבי אנוש וכיועצת ארגונית בחברות מובילות במשק. "עובד אירופאי לא יעז להגיע למקום העבודה שלו עם שיעול קל. בנוסף, התרבות שלנו לא מקדשת יעילות כמו במדינות אירופאיות: שם האיכות של העבודה עולה על הכמות, ולכן זה פשע לבוא חולה ולהדביק, כי בסוף זה יוצר נזק ופוגע בתפוקה ובפרודוקטיביות".
אני חולה משמע אני חשוב
בנוסף, רוזנברג טוען שהזהות האישית בישראל מבוססת מאוד על הזהות התעסוקתית. "אני מכיר יותר אנשים שיציגו את עצמם כפסיכולוג, מורה או מהנדס לפני שיגידו שהם 'אבא של יואב'. נוסיף לזה שהישראלים נמצאים במוד חירום תמידי, מכורים לסמארטפון, צריכים להיות תמיד מעודכנים ומרגישים עצמם אוגדונרים גם בעבודה, ונקבל מתכון לשעבוד לעבודה. ואם נכניס למשוואה גם מערכת בריאות בינונית שבה כדי להשיג אישור מחלה אתה שורף חצי יום בקופת חולים – נבין למה הבן אדם מאבד את המוטיבציה להצהיר על מחלה".
"בנתונים הנוכחיים בישראל משרד הכלכלה צריך מדיניות מיוחדת, כמעט חינוכית, במטרה ללמד את המעסיקים שעליהם לאפשר ניצול ימי מחלה לעובדים שבאמת חולים", מוסיף סבירסקי. "המעסיקים צריכים להבין שכדאי להם להפסיק להסתכל בעין עקומה על חולים, כי הם מעכבים את ההחלמה שלהם. זה לא טוב למעביד בטווח הארוך".