מאז פרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, רב סרן במיל' סיון סקלי בן זכרי בת ה-40, קצינת נפגעים בתפקידה, נאלצה לארגן עשרות הלוויות צבאיות, לעיתים כמה ביום. במשך שבועות פגשה את המשפחות האבלות ושמעה את ההספדים הקשים, עד שליבה לא עמד בזה יותר. סיון התמוטטה, עברה דום לב ומאז נמצאת בהליך שיקום.
"מבחינת הלב, לא היו שום אינדיקציות. תמיד היה תקין, בבדיקות הכל יצא בסדר", העידה הבוקר (שני) בשיחה עם ניב רסקין, "לא חשבתי לרגע שזה משהו שעלול לקרות".
"במלחמה הזו עסקתי בארגון הלוויות. עברתי מלוויה ללוויה, הייתי כמו 'מפיקת הלוויות'. דאגתי שהכל יעבוד כמו שצריך, שניתן למשפחה את המעטפת הכי טובה כדי שהלוויה תעבור בצורה הטובה ביותר. מדי יום נכחתי בהמון לוויות, אחרי שארגנתי אותן. ליוויתי את ההלוויות מאלף עד תו, שמעתי את כל ההספדים. זה היה סופר קשה. לא תיארתי לעצמי שזה ייכנס ככה ללב. בדרך כלל, ביום-יום, את נותנת הודעה או מארגנת לוויה. עושה את התפקיד שלך, וזהו. זה מסתיים. במקרה הזה, זה לא הסתיים. מלוויה ללוויה שמעתי את ההספדים הכל כך קשים, שהלב פשוט לא יכול היה להכיל את זה, את כאב המשפחות, את הכאב שלנו כעם. ממש קשה".
כשהיית חוזרת הביתה, הצלחת להתנתק מזה?
"אי אפשר להתנתק, גם אם מאוד רציתי. הייתי חוזרת הביתה, יושבת עם בעלי, מספרת לו את כל מה שעברתי, שמדובר בהמון אנשים שהלכו, הכי טובים שלנו, מלח הארץ ממש. זה היה עצוב ברמות. אי אפשר לתאר כמה שזה היה קשה".
הרגשת סימנים מקדימים, שמשהו לא בסדר?
"באחת הלוויות הכמעט אחרונות שארגנתי, לא הרגשתי את הרגליים. היה לי מאוד קשה. הייתי בלוויה בבית העלמין בקריית שאול וחפרו שם 17 קברים. ידעתי שהולכות להיות עוד המון לוויות. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד יותר. משהו בי הרגיש ממש לא טוב. התחלתי להרגיש קצת לחצים בחזה, אבל לא נתתי לזה במה יותר מדי. לא חשבתי שיקרה לי אירוע לבבי".
מה את זוכרת מיום האירוע?
"באותו יום יצאתי מוקדם מהלוויה. הלכתי הביתה, לא הייתי מסוגלת לתפקד. יום למחרת הייתי בעוד שתי לוויות, ובערב, נכנסתי למיטה וממש לא תפקדתי. בארבע וחצי לפנות בוקר הרגשתי כאילו מישהו מכניס יד ומנסה להוציא לי את הלב מהמקום. זה כאב שבחיים לא הרגשתי. הערתי את בעלי ואמרתי לו: תזמין בבקשה אמבולנס. הוא אמר: 'אקח אותך בעצמי'. אמרתי לו: לא, הרגשתי שמשהו קורה. כשהאמבולנס הגיע הם אמרו לי: 'האק"ג תקין, כנראה את בהתקף חרדה'. ביקשתי מהם שיפנו אותי לבית החולים בכל אופן. אני מכירה את הגוף שלי, זה משהו לא רגיל".
מה קרה כשהגעת לבית החולים?
"עשו לי שוב אק"ג ושוב יצא תקין. הפרוטוקול שלהם, אחרי שבדיקות יוצאות תקינות, זה לשלוח לצילום חזה. בדרך לצילום חזה אמרתי לבעלי: מאמי, אני מרגישה שמשהו קורה לי, שרופא יבדוק אותי עכשיו. לא סיימתי את המשפט וקיבלתי דום לב. בעלי ראה אותי למעשה מתה. הוא צרח בכל בית החולים: 'רופא, רופא'. השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר, אין יותר מדי תנועה שם. ישר קפצו עליי והחלו בהחייאה מאוד ארוכה, כ-52 דקות עם מכות חשמל. חיברו אותי לאקמו כדי להבין מה קורה, כי הבדיקות לפני כן יצאו תקינות. הם עשו צנתור והבינו שנקרע עורק הלב. הרופאים אמרו שזה כתוצאה מלחץ, כי אני בחורה צעירה ואין לי פרופיל שומנים או שום דבר אחר שיכול לגרום לאירוע לבבי. הבינו שזה מהלחץ, מהסטרס".
היית במוות קליני?
"כן, איבדתי הכרה, לא היה דופק. 'הלב עמד', ככה הרופאים קראו לזה. אם הייתי בבית חולים אחר לא בטוח שהיו מצליחים, כי לא בכל בית חולים יש אקמו. אולי לא היו חושבים על זה. הצליחו - וזה נס. היה לי מזל שהאירוע קרה שם ושהעלו אותי על אקמו. אחר כך הייתי מורדמת ומונשמת מספר ימים, עד שבעלי ביקש להעיר אותי - ביום הולדת 40 שלי. התעוררתי בדיוק ביום הולדת 40 שלי, פתחתי את העיניים".
תחזרי לתפקידך כקצינת נפגעים?
"לא יודעת אם אוכל פיזית לעמוד בזה שוב. אני כן ארצה להתנדב, לעשות מה שאני יכולה. מי שיכול לתרום, רצוי שיעשה את זה. אין לנו ארץ אחרת, צריכים לתת מעצמנו כמה שאפשר. אשמח לעשות כל תפקיד אחר. את התפקיד הזה לא יודעת אם אעשה שוב, כי הוא הזיק לבריאות שלי".
קציני נפגעים מקבלים תמיכה או סיוע בשוטף?
"בסיום כל אירוע, של לוויה או הודעה, יש שיחה עם פסיכולוג. אנשים אמורים לפרוק את מה שהיה ולשחרר את זה. זה מה שיכול לנסות לעזור. לא יודעים כמה התפקיד הזה קשה, עד שעוברים את זה. עשיתי את התפקיד הזה וחשבתי: אני אדם חזק, אני מסוגלת לעשות את זה. עשיתי את זה, הכל היה בסדר, אבל לא ציפיתי לכמויות כאלה. לא האמנתי עד כמה זה יכול להשפיע".
את בתפקוד מלא עכשיו?
"לא. כתוצאה מהחיבור לאקמו נפגע לי עצב ברגל, אני מתהלכת עם מקל. אני עדיין בשיקום נוירולוגי, בנוסף לשיקום ללב. ייקח לי קצת זמן עד שאצליח להתאושש, גם בנפש, אבל לאט לאט. העיקר שאני חיה. זה הנס שלי, לחלוטין".