53 ימים ד"ר אליי חוגג גולן הייתה שקועה בתרדמת, כשהיא סובלת מכוויות ב-60% מגופה. בשבת השחורה מצאה עצמה נאבקת על חייה ועל חיי משפחתה, בעלה אריאל ובתה התינוקת יעל, כשמחבלים פרצו לביתם שבכפר עזה והציתו אותו.

"בשש וחצי בבוקר הייתה מתקפת קסאמים, ללא הפסקה. נכנסנו לממ"ד, שזה החדר של הבת שלנו, וסגרנו את הדלת. חשבנו שזה עוד יום של קסאמים, עד שהתחילו להגיע הודעות בוואטסאפ: 'יש מחבלים אצלי בבית, בואו לעזור לי'. הבנו שיש משהו אחר, מחבלים. שלחו הודעה לסגור את דלתות הממ"ד ולא לצאת החוצה. הבעיה שהדלתות נפתחות גם מבחוץ. נשארנו כמה שעות בממ"ד, עד שב-13:00 הם נכנסו אלינו".

"הם היו אזרחים, לא נוח'בה, לא עם מדים. הם רצו שנצא, אמרו לנו: 'צאו, צאו'. לא יצאנו, כי את לא יודעת עם מי את מתמודדת. חשבנו שהם יירו בנו. לאחר זמן מסוים שלא יצאנו, הם הבעירו אש בחדר הסמוך. לקחו בגדים והבעירו. התחלנו להיחנק מהעשן ובאיזשהו שלב עברנו לחדר הסמוך. ברגע שהם ראו אותנו בחדר הסמוך, הם זרקו בלון גז פתוח לתוך האש. מזה רוב הכוויות שלנו. זה היה כמו להביור מעלינו".

"הם חשבו שהם יוציאו אותנו החוצה מזה, אבל לא יצאנו. עברנו לחדר המקלחת, שטפנו את עצמנו. הם שברו את החלון, זרקו פנימה עוד בלון גז. מזל שהמים זרמו והם לא הצליחו להבעיר אותו. זה היה חדר קטן יחסית. אם הבלון היה מובער, הסוף שלנו היה אחרת. הם התחילו לזרוק עלינו דברים, שברו מקל וניסו לנעוץ אותו בנו. תפסתי את המקל ונתתי להם מכות בחזרה. באיזשהו שלב הם ויתרו עלינו והלכו. ראינו אותם בורחים".

מה עשיתם ברגע הזה?
"החלטנו שאנחנו חייבים לברוח כי הבית בער כולו. בסופו של דבר גם הגג התמוטט. אריאל קפץ מהחלון, הבאתי לו את יעלי ואז אני קפצתי. הבנו שהם בבתים, מחפשים אנשים, אז התחמקנו לאזור החקלאי בקיבוץ, לבוסתן, בין בתים, שבילי עפר וקוצים. ראינו טרקטור מזרעה עם קבינה גבוהה ושם התחבאנו. היינו שם שעה-שעה וחצי. חשבנו שאולי מישהו יבוא לעזור לנו ויחלץ אותנו, אבל הקרבות בכפר עזה נמשכו שעות, ימים, ואף אחד לא בא לעזור לנו. חיכינו המון זמן שמישהו יגיע, אבל אף אחד לא הגיע. בטרקטור יעל התחילה לאבד הכרה. החלטנו לנסות להגיע לטיפול רפואי. ירדנו מהטרקטור, התחבאנו במחסות, בין שיחים, בין ממ"דים, עד שהגענו לשער הקיבוץ, למזכירות. רק שם ראינו חיילים, שעוד לא נכנסו לקיבוץ".

53 ימים היית בתרדמת, במצב אנוש. כשהתעוררת, הבנת מה קרה?
"לא ידענו להעריך. ידענו רק מה שראינו בקבוצות הוואטסאפ, חשבנו שאולי מישהו עזר להם, הציל אותם. לא הצלחנו לעכל שכל כך הרבה אנשים נרצחו, זה לא משהו שהמוח האנושי השפוי יכול לעכל. כשהתעוררתי אחרי 53 ימים, לא ידעתי שהייתי רדומה כל כך הרבה זמן. הייתי בטוחה שלושה-ארבעה ימים. כשראיתי את המכונות והבנתי שאני בבית חולים, נזכרתי מה היה האירוע. הייתי עם טרכאוסטום, לא יכולתי לדבר, לאכול, לשתות או ללכת. הכל למדתי מחדש. בתנועות ידיים ומלמולי פה שאלתי על אריאל ויעל. אמרו לי שהם בסדר, שהם התעוררו ובשיקום. לאט לאט סיפרו לי מה היה. זו טראומה להתעורר אחרי כמעט חודשיים ולהבין את גודל הדבר, לגלות שכל כך הרבה חברים ומכרים שלך נרצחו ונחטפו".

הרופאים הסבירו לך איך שרדת?
"הם נלחמו לי על החיים, נלחמו עליי. המצב הריאתי שלי היה ממש גרוע, ועל זה התווספה קורונה. המצב שלי היה ממש לא טוב. חיברו אותי לאקמו, מה שמאפשר קצת מנוחה לריאות כדי שישתקמו. זו מכונת לב-ריאה שהשתמשו בה הרבה בקורונה. זה איפשר לריאות שלי להתאזן קצת ולהשתקם. זה מה שהציל לי את החיים. המצב שלי היה לאורך כל הזמן יציב, לא יציב, יציב, לא יציב. אחרי שהתייצבתי חשבו שאולי יש לי דימום מוחי. כל פעם מפלה ועוד מפלה ועוד מפלה, עד שברוך השם הצליחו להעיר אותי בצורה טובה".

מה שלומך היום?
"בסדר, משתפרת, עושה שיקום. בשבוע שעבר השתחררתי מאשפוז, עכשיו אני בשיקום יום, ישנה בבית וארבע פעמים בשבוע עושה שיקום".