כאב שיניים טורדני ומדאיג, נגיסות זהירות ותקווה שהתחושה תיעלם כפי שהופיעה; אין ברירה אלא להודות - יש לנו חור בשן. מחקר חדש פותח כעת צוהר לעולם אחר, שבו אולי לא יצטרכו לקדוח לנו בשיניים ולמלא אותן בחומר סותם. הן פשוט יתחדשו.
חורים בשיניים נגרמים כשרקמות השן נפגעות. חומרת החור נקבעת בין השאר על ידי עומק הרקמות הפגועות: השכבה החיצונית של השן מורכבת מאמייל, שהוא החומר הכי קשה ודחוס בגוף האדם. מתחת לו נמצא הדנטין, רקמה רכה יותר המכילה מינרלים, שתפקידה לספק הגנה לשורש השן. החלק הפנימי ביותר של השן נקרא מוך השן ומורכב מרקמת תאים רכה שמכילה כלי דם ועצבים. כששכבת האמייל נשחקת באופן שטחי, רופאת השיניים יכולה להציע טיפול שיעבה אותה באזור הפגיעה. כשהפגיעה עמוקה יותר, גם הדנטין נמצא בסכנה. הוא יכול להתחדש באמצעות "אודונטובלסטים" – תאים מתמחים שנמצאים במוך השן. במקרים של טראומה לשן (חבלה) או עששת שפוגעת ברקמות השן השונות, האודונטובלסטים מתגייסים כדי לבלום זיהומים במוך השן, ומפרישים שכבה דקה של דנטין שתפקידה לבודד אותו מהסביבה החיצונית. התהליך הזה מסייע להאט את הפגיעה בשן, ובפרט במוך השן, אך אינו מספיק כדי לעצור אותה לגמרי.
עוד ב-mako בריאות:
>> 7 ריחות גוף שעלולים להיות סימן למשהו חמור
>> האם מקלוני האוזניים מסוכנים לנו?
>> חמש עובדות שלא ידעתם על שינה
אם אתרע מזלנו ורופאת השיניים גילתה חור, נצטרך לעשות סתימה, שבמהלכה הרופאה תסיר את רקמת השן הפגועה כדי למנוע מהריקבון להתפשט הלאה, ולאחר מכן תבנה מחדש את האזור החסר בעזרת חומר סותם מתאים – בדרך כלל מילוי קשה שנקרא אמלגם. החומרים בהם משתמשים במהלך הסתימה אינם מתכלים, כך שרקמת הדנטין לא יכולה להתחדש לגמרי. כך אנחנו נותרים עם סתימה קבועה, לרוב בצבע כהה ולא אסתטי במיוחד, ומקווים שתישאר במקומה.
העכברים גילו: ביכולתו של הדנטין לחדש את עצמו
במחקר שפורסם בכתב העת Scientific Reports, מצאו ויטור נבס ועמיתיו מקינגס קולג' בלונדון ששלושה סוגים שונים של מולקולות קטנות מאפשרים להאיץ את התהליך הטבעי של התחדשות הדנטין. בנוסף הם המחישו שאם משתמשים בספוג מהחומר המתכלה קולגן בתוך החור, הוא מסייע להגן על מוך השן עד ששכבת הדנטין תתחדש. כך הוא חוסך את השימוש בחומרי המילוי הנחוצים להליכי סתימה סטנדרטיים. במחקר בחנו בנפרד שלוש מולקולות שונות שיכולות להאיץ סדרה של תהליכים מולקולריים שבסופם מופרש דנטין ברקמה הפגועה.
החוקרים קדחו חורים בקוטר של כעשירית המילימטר בשיניהם של עכברים מורדמים והניחו בהם את הספוגים המתכלים כשהם ספוגים בתמיסה של אחת מהמולקולות הקטנות. לאחר ארבעה עד שישה שבועות, סריקות סי-טי של השיניים הראו עלייה משמעותית בכמות המינרלים סביב אתר הקדיחה – בממוצע פי שניים לעומת שיניים עם ספוג ללא תמיסת מולקולות קטנות. בחינה מדוקדקת של רקמת השן באמצעות צביעה היסטולוגית אישרה שהרקמה החדשה אכן מורכבת מדנטין. בנוסף לא נותר זכר לספוג המתכלה, וגם לא לחור המקורי. לבסוף, אף שקדיחת החור הותירה את מוך השן חשוף, הוא נותר ללא כל נזק.
האם זה הסוף לסתימות? כנראה שלא. לפחות לא בקרוב. עד שנזכה גם אנחנו לחוות טיפולי שיניים פחות פולשניים ויותר יעילים, שלא יותירו בשינינו חומרים סותמים מכוערים, נצטרך להתאזר בסבלנות עד שהמחקר הקליני יתקדם. אך בינתיים – העתיד (והשיניים) נראה צחור מתמיד.