שבת בבוקר. הכל שקט מסביב. לפתע צלילי אזעקה מפלחים את האוזן. הטלוויזיה נצבעת בכתום, הודעות על ירי בכל הארץ. אני מסובבת את הראש והאיש שלי כבר לבוש במדי משטרה ונעלם. מחכה קצת. אני רגילה לאזעקות, אבל הפעם משהו מריח לא טוב. ואז יש שוב אזעקות, ופתאום סרטונים של מחבלים על טנדרים ונשקים מופיעים בטלוויזיה. זה בישראל? הלב מקווה שזה פייק.
ואז מגיעות הודעות ראשונות על פצועים בסורוקה וזה הזמן לצאת לחדר ניתוח. הילדים בממ"ד, הכלב רועד מפחד מתחת למיטה. האזעקות מתגברות כל שנייה. מתלבשת, מסתכלת במבט חטוף בבית. "אל תפתחו את הדלת לאף אחד!", אני צועקת לילדים ויוצאת. לא ידעתי שאחזור רק למחרת.
בחדר הניתוח אני פוגשת מולי רק עיניים מבוהלות של הצוות. "מה קורה??", שואלים אותי, אבל אין לי מושג. לא חולפות 5 דקות ושטף של אחיות לבושות סגול מגיעות בריצה חדר הניתוח. "לאן ללכת? מה לעשות?", הן שואלות. תנו לי רגע להבין, אבל אין רגע, כי תוך רגע מגיעים עשרות פצועים לחדר הניתוח, וכבר לא צריך להגיד לאף אחד מה לעשות - כולם כבר מיומנים, היינו בסרט הזה.
הפצועים זורמים והם מדממים, בגדיהם חתוכים, טלפונים ניידים לא מזוהים מצלצלים ללא הפסקה על האלונקות שלהם, נעליים צבאיות ודיסקיות, לצד נעלי עקב של נשים ממסיבת הטבע. ואני עומדת שם בכניסה, מנתבת תנועה יחד עם הרופאים: פינוי מהיר של חדרים, עוד אלונקות, עוד צוות ניקיון, כוחות עזר, סניטרים - כולם מתרוצצים בכל פינה.
"אולי הוא פה? תבדקי בבקשה יש לו קעקוע ברגל, יש לה פסים כחולים בשיער"
התאוששות מלאה בפצועים, אחיות התאוששות רוכנות עליהם, מנסות להרגיע בתוך בליל הצעקות, המון מילים לא ברורות, מנסות להרגיע את הכאב עד שיכנסו לניתוח. בני משפחה צובאים על דלתות חדר הניתוח, מנסים להיכנס אחרי כל פצוע, מראים לי תמונות בטלפון של יקיריהם . "את מזהה?", הם שואלים, "אולי הוא פה? תבדקי בבקשה יש לו קעקוע ברגל, יש לה פסים כחולים בשיער". 
אבל בתוך בליל הפצועים אני כבר לא מזהה אף אחד. כולם נראים פתאום אותו הדבר. מרימה מבט ושוב אלונקות עם פצועים מגיעות, ובדרך ניבטות אלי עיניהן של אחיות חדר ניתוח מבעד לחלון הזכוכית, מבטים של דאגה מתחת לכובע והמסכה. הידיים שלהן נעות במקצועיות גם אחרי כל כך הרבה שעות עם הכפפות, המכשור מוגש במהירות שיא. והלב? רואים שהלב שלהן במחשבות על הבית, הילדים, החיילים, המלחמה. הדאגה ניכרת בכל פינה. "מישהו רוצה לשתות משהו?", אני שואלת. "לא!", הן עונות. "מה פתאום, יש עוד ניתוח".
הדקות חולפות, הופכות לשעות, והשעה כבר 22:00, אבל אף אחד לא מוכן ללכת הביתה. כולם עסוקים בהצלת חיים. הרגליים כבר לא סוחבות יותר, שוכבים על שמיכות לנוח קצת, אבל ממשיכים בכל הכוח. הבוקר הגיע ואין שקט, כולם עבדו כל הלילה. תמונות של נעדרים צצות בכל פינה בבית החולים, מספרי טלפון, אוכל מתנדבים, משפחות מודאגות.
פתאום הדמעות יוצאות לבד, בלי שליטה, ואני חושבת לעצמי כמה אחדות יש פה. מתי זה ייגמר? אין לדעת, נראה שזה רק מתחיל. אני יודעת רק שאני גאה להיות שייכת לצוות הזה, לעם הזה. אנחנו ננצח, אני בטוחה.
הכותבת היא טל חיון, מנהלת סיעוד חטיבת חדרי ניתוח והתאוששות