אף פעם לא אהבתי לדבר על מחזור. בכל זאת, החיים אילצו אותי לספר לכל מי שמסביבי למה אני לעיתים מבריזה מאירועים או ממש מחזיקה את הבטן מרוב כאבים. באופן טבעי, יש רגעים שכשאישה מקבלת מחזור זה מגיע בתזמון הכי גרוע בעולם, כמו למשל במסיבת הסיום של כיתה י"ב שנערכת בבריכה או באמצע טיסה ארוכה. אבל מעבר לתחושה הלא נעימה שנגרמת מהדימום, לרוב מחזור הוא לא משהו שאמור למנוע ממך לתפקד כרגיל.
לא ידעתי שככה זה. למעשה, חשבתי שנשים אמורות לחוות כאבים עזים בימי המחזור כי ככה תמיד חוויתי אותם. זה התחיל אצלי בגיל ההתבגרות ומדי חודש חוויתי התכווצויות כואבות ברחם, לרוב הן היו חולפות תוך מספר שעות או חצי יממה. זה לא היה נחמד, אבל להגיד שהרגשתי שאני סובלת? לא במיוחד, בעיקר מכיוון שהכרתי מסביבי נשים שחוו כאבים דומים וגם הסביבה שידרה לי שכך זה עובד - שנשים אמורות לסבול. אני זוכרת איך בגיל 17 הייתי צופה ב-MTV כשביונסה ובריטני רקדו על הבמה, ותוהה לעצמי "איך הן מסוגלות להופיע כשהן במחזור, לא כואב להן?". זה ממש העסיק אותי, ולא הבנתי איך הן לא מתעלפות מול הקהל או מבריזות מהופעות. ניסיתי להבין האם אני באמת חריגה בכאבים האלה, או שיש מצב שאני בכלל מפונקת שאני נבהלת מקצת דם או חולשה?
לא הגיוני שככה מרגישים במחזור
בגיל 20 כבר החלה החמרה. הכאבים שבעבר נמשכו רק מספר שעות הפכו ליממה. אני זוכרת איך תכננתי לנסוע לכנס שממש עניין אותי ופשוט לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה. כל כך רציתי ללכת אבל נאלצתי להפסיד את האירוע ולהישאר בבית. בגיל 25 זכור לי אירוע וסת נורא במיוחד - ישבתי מול המחשב בעבודה ועמדתי לצאת להפסקת צוהריים. לפתע חשתי כאבים עזים וחדים ביותר בבטן התחתונה. תיארתי לעצמי שקיבלתי מחזור, ואז הרגשתי איך לאט לאט הכאבים מקרינים גם לבטן העליונה ולרגליים. לפתע תחושת התיאבון שהרגשתי לפני דקות אחדות נעלמה. זה היה תענוג מפוקפק למדי, אבל לא עשיתי מזה עניין כי ידעתי שזה בסך הכל מחזור. קולגה שראתה אותי באותו היום הולכת בתכיפות לשירותים שאלה מה קרה, והסברתי לה שככה אני במחזור. "זה לא נראה תקין, תבדקי", היא הפצירה בי. זה לא באמת הטריד אותי כי ידעתי שזה המחזור שלי והשלמתי עם זה שאין באמת פתרון.
בגיל 28 כבר שברתי שיא חדש של תסמינים. הכאבים החלו להתפרס על פניי 3 ימים בכל חודש. מלבד הכאבים בבטן התחתונה, היו כאבים שהוקרנו לרגליים שמנעו ממני לקום מהמיטה בימי המחזור. הבחילות מנעו ממני לאכול למשך יום - יומיים. בנוסף לכל אלה התחלתי לחוות גם כאבי ראש בימי הווסת.
אבל את זה לעולם לא אשכח: זה היה יום שישי והמחזור שלי הקדים. באותו שבוע תכננתי לנסוע 'לעשות שבת' עם המשפחה בצפון. אני זוכרת את ההתלבטות - האם אצליח לעשות את הנסיעה לחיפה או שאשאר לנוח במיטה? הנסיעה הייתה משמעותית עבורי כי לא פגשתי את המשפחה כמעט חודש, אבל לבסוף הכאבים הכריעו והתקשרתי להורים לעדכן שלא אגיע הביתה. לא יכולתי לדמיין את עצמי יוצאת מהבניין, עולה על אוטובוס, לוקחת רכבת ואז על עוד שני אוטובוסים בתוך חיפה. כל מה שהתחשק לי זה לחבק בקבוק חם על הבטן ולשכב במיטה. קשה לי לתאר עד כמה הכאבים האלה משתקים, בזמן שמגיע התקף כזה את מרגישה את הכאב בכל הגוף. לפעמים התחושה היא שאת כלואה בתוך כאב שמקיף אותך סביב הבטן מבלי שיש לך איך לברוח ממנו.
הפוסט בפייסבוק שהוביל לאבחון
בגיל 29 נתקלתי לראשונה בפוסט ויראלי בפייסבוק של מישהי שסיפרה שמגיל 12 היא חווה כאבים קשים שמנעו ממנה ללכת לבית הספר. היא תיארה איך הייתה מגיעה למיון בתדירות גבוהה מבלי שהצוות הרפואי ידע לאבחן אותה. חשבו שזה תוספתן או מעי רגיז והיא נאלצה לעבור בין רופא לרופא עד האבחנה. שום דבר בסיפור שלה לא הזכיר לי את עצמי, אחרי הכל, מעולם לא נאלצתי ללכת לבית חולים בגלל כאבי מחזור. אבל בזכותה החלטתי לבדוק את עצמי. התכתבנו בפייסבוק, והיא המליצה לי על הרופא שמטפל בה בקופה. התקשרתי לקבוע תור, אבל הראשון שהיה פנוי היה רק בעוד חצי שנה(!) אני זוכרת שגם את התור הזה נאלצתי לדחות בגלל אירוע שנפל לי בדיוק באותו תאריך.
כך יצא שרק אחרי גיל 30 הגעתי למומחה למחלה, ששמע ממני בדיוק על מה שאני כותבת כאן: על ההיעדרות מהעבודה, על משככי הכאבים, על העייפות הנוראית בתקופת המחזור ולעיתים גם בימים נוספים, וגם על הכאבים הנוראיים. בסוף התשאול שערך אמר שזה נשמע לו ממש "אנדומטריוזיס".
האמת? לא ציפיתי. אפילו שאלתי אותו "אתה בטוח?", אני בכלל לא מגיעה לבית חולים כשיש לי כאבים. "את לא באמת צריכה להגיע לבית חולים כדי שנדע שאת סובלת, יש לך את כל התסמינים", הוא צחק. ככה גיליתי שיש ספקטרום: יש נשים שמגלות את זה בעקבות כאבים עזים ומשתקים, ויש נשים שעוברות הליכים רפואיים ומגלות את זה במקרה כשהן מנסות להיכנס להריון. מאז ועד היום אני מרגישה מאוד לא בסדר שאני חולה בזמן מחזור. בעיקר על זה שאני לא מצליחה לתפקד כמו כולן. תחושת האשמה החזקה הזאת תמיד ליוותה אותי, ועדיין מלווה עד היום.
בסופ"ש האחרון פורסם דוח ראשון מסוגו שהציג נתונים על אנדומטריוזיס ואדנומיוזיס בישראל, והוא ישמש כמאגר ידע מקיף בארץ על המחלה, תסמיניה ודרכי הטיפול בה. לפי הדוח, הגיל הממוצע בו נשים בישראל מקבלות אבחנה הוא 28, חלקן העידו כי בכלל לא פנו לרופא מכיוון שלא חשבו שכאבי מחזור חזקים עלולים להעיד על מחלה. כך גם אני הייתי.
"כל השנים האלה הענשתי את עצמי וחשבתי שאני דרמטית מדי או קוטרית, אבל אני לא סתם - פשוט באמת כאב לי"
עם הזמן, נחשפתי לעוד ועוד סיפורים של נשים שגילו שהן חולות באנדומטריוזיס והבנתי שהכרתי רופאים מדהימים. יש נשים שנאלצו לעבור מרופא לרופא מבלי שהוסבר להן מה הבעיה, יש רופאים שטענו שהן מדמיינות הכאבים, ולקח זמן רב עד שהוכר כי אותן מטופלות חולות באנדומטריוזיס. היה לי מזל גדול שפגשתי בדרך רופאים נהדרים שתמיד האמינו לי, ומעולם לא פקפקו בי. בדיוק לפני כמה שבועות קיבלתי הפנייה לבדיקה שגרתית מרופאת המשפחה. בטופס ההפניה נכתב בפעם הראשונה במחלות הרקע שלי "אנדומטריוזיס". התרגשתי ממש כשראיתי את זה, עכשיו כשזה כתוב שחור על גביי לבן - יש לי הקלה. כאמור, כל השנים האלה הענשתי את עצמי וחשבתי שאני דרמטית מדי או קוטרית, אבל אני לא סתם - פשוט באמת כאב לי. ואם אתם מכירים מישהי שסובלת, אתם לא צריכים לעשות יותר מדי. רק תגידו לה שאתם מאמינים לה.