התחושה שהכי הולכת יחד עם סוכרת נעורים היא "נדפקתי". יש הרבה מחלות קשות שהרגשות הנלווים הם "גורל אכזר", "זהו אני מתה עכשיו", הקלות שבהן מצטרפות ל"לפחות זה לא רציני" ו"נחמד שיש חופש מהעבודה פעם ב", אבל מה שהרגשתי שם, בגיל 9, על כיסא מול הרופאה שבישרה לי שתוצאות הבדיקות דם שלי מוכיחות שיש לי סכרת ומה זה בעצם אומר, היה חד משמעית "נדפקתי".
ומה דופק אותך בסוכרת יותר מכל מחלה אחרת? שאתה מטפל בה. זה עלייך. יש רופאים ויועצים ודיאטנית, אבל אתה זה שמתמודד איתה בכל דקה ביום. נכון, גם עם צליאק ואסתמה אתה מתמודד עם כל דקה ביום, אבל ברוב המחלות האלה יש גבולות מאוד ברורים של אסור ומותר, ויש מצבי קיצון עם טיפול מיידי. ברוב הזמן עם הסוכרת אתה בגבול אפור - חוץ מלהימנע מנפילת סוכר או רמת סוכר גבוהה מדי, אתה צריך לשייט את סירת הסוכר שלך בדם בעצמך, על ידי 4-אינסוף (תלוי כמה אובססיבי) בדיקות סוכר באצבע ו-4-אינסוף (תלוי כמה בא לך לאכול) זריקות ביום. ורק אז אתה תהיה מאוזן ותצא מקבוצת סיכון לדברים נוראיים כמו כריתת רגליים ועיוורון.
עוד ב-mako בריאות:
>> נחשף: למה אורגזמה כל כך מענגת?
>> לא תאמינו איך אפשר להשמיד פטריה וגינאלית
>> מה מזוהם יותר: האסלה או הטלפון הנייד שלכם?
ומה אני אגיד לכם, להשיט סירת סוכר כל החיים זה מאוד מתסכל. כבר 20 שנה עברו מאז שקיבלתי את ההגה לידיי - ואם נמשיך במטאפורה אז לפעמים עזבתי את ההגה ויצאתי לסיגריה (אכלתי בלי לעשות בדיקה), מדי פעם הלכתי לישון (לא הזרקתי אינסולין כשאכלתי) ובגדול הסיפור של הסירה שלי הפך לסרט המשך לטיטאניק (הפסקתי לטפל כמעט לגמרי, עם הזרקות הכרחיות כדי לשמור עלי בתפקוד).
אנשים שלא שומרים על הסוכרת שלהם נוטים לקבל על הראש - מהרופאים, מבני המשפחה, מחברים שיודעים ואכפת להם. זה יותר קל הרי מלהגיד לחבר שמן להפסיק לאכול, כי סוכרת "לא רואים עלייך" - אבל הדיכאון שמלווה אותך בחוסר הטיפול ובהזנחה כמעט זהה. בדיוק בגלל זה שיטות טיפול חדשות ומכשירים שנכנסים לשוק בתחום הסוכרת, נמכרים כמו בשיטה למכור דיאטות - "הפעם אתם ככה קרובים לבריאות ולשמחת חיים, רק תקנו אותי".
"פריסטייל ליברה", מד סוכר רציף, מבטיח מעין הבטחות כאלה לחיים טובים עם הסוכרת: "נוחות, דיסקרטיות וקלילות". למעשה מדובר בסוג של בשורה לחולי סוכרת - חיישן בגודל של מטבע חצי שקל, שמוצמד לזרוע ומודד את רמות הסוכר באופן אוטומטי ומתעד אותן באופן רציף. את אותו חיישן סורקים באמצעות מכשיר שדומה בגודלו לטלפון קטן, ועליו מופיע תוך שנייה בדיוק רמת הסוכר בדם, לצד חץ המצביע על עלייה או ירידה. יש בו גם היסטוריה ארוכה מאוד של המדידות, גרפים שרופאי הסכרת אוהבים לראות ויכולת כתיבת הערות כמו "אכלתי פה" לצד ערכי הסוכר.
עבר שבוע מאז שאני מחוברת לליברה. מבחינת האיזון זה עושה רושם מעולה - הנוחות במדידה פשוט גורם לך למדוד. הכל באמת מרגיש קליל יותר, בטח מהבחינה של פשוט להעביר את המכשיר הזה על החיישן, או אפילו מעל הבגד שהוא מסתיר, ולקבל תוצאה. זה כמו גאדג'ט נחמד, רק שהוא יכול להציל לך את החיים. בהשוואה לגרסה מיושנת של מד סוכר רציף, החיישן קטן משמעותית, המכשיר שוקל הרבה פחות, ובדיקות האצבע כמעט נעלמו לגמרי. זה אולי מוקדם להגיד, אבל אני מאמינה שזה ישפר משמעותית את תוצאות בדיקות הדם שלי ובכללי שהאנשים סביבי לא יחשבו שאני הולכת למות.
אבל הליברה לא מושלם לגמרי. דבר ראשון - מדובר בסיפור יקר. למיטב הבנתי, הוא אינו מסובסד באף קופת חולים, ולכן שילמתי 320 ש"ח למכשיר (תשלום חד פעמי) ועל כל חיישן שנצמד לגוף - 255 ש"ח. חיישנים נשארים שבועיים, ולכן עלות חודשית מגיעה ל-500 ש"ח.
העניין הנוסף הוא שאני מסתובבת עם חצי שקל לבן על הזרוע וזה גורר שאלות בסגנון "מה יש לך על היד" או משפטים כמו "נדבק לך פה משהו", מה שגורם לזה להיות פחות נעים. אני מודה שבחרתי זמן טוב להתחבר לליברה בכוונה - חורף, משמע שרוולים ארוכים ופחות שאלות. כרגע אין אפשרות להחדיר את החיישן במקומות יותר מוסתרים בגוף, שבהם ניתן להזריק אינסולין, כמו בטן ושוקיים. הייתי מהסוכרתיים שלא מוכנים להראות ולהחצין את המחלה שלהם, כי למי יש כוח לשאלות האלה, או יותר גרוע - לרחמים האלה, אבל חצי שקל על היד אני מוכנה לשאת. אני עדיין מתפללת שיהיה פיתוח שיאפשרו לו להיות בבטן, או לזה שפחות יהיה איכפת לי. תלוי מה יגיע קודם.