בגיל תשעה חודשים אושפזתי בבית חולים רמב''ם והייתי בסכנת חיים. בבדיקות התברר כי חליתי בדלקת קרום המוח, והרופאים קבעו שיש לטפל בי בדחיפות באמצעות מספר סוגי אנטיביוטיקה באינטנסיביות, מכיוון שזו מחלה מסוכנת ומדבקת ויכולה לגרום למוות. הרופאים גם יידעו את הוריי על תופעות הלוואי של המחלה והטיפול בה. לאחר עשרה ימים של טיפול אינטנסיבי יצאתי מכלל סכנה אך בבדיקה מיוחדת שנעשתה לי לפני השחרור מבית החולים קבעו הרופאים שאני כבדת שמיעה. הוריי קיבלו זאת בהלם מוחלט ולאחר מספר ימים של עצב ותסכול הם החליטו לא להרים ידיים ולהשקיע את כל חייהם בי.
כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
כך מצאתי את עצמי בטיפולים רבים ומשונים. בהתחלה ניסו להרכיב לי מכשיר שמיעה אך זה לא עזר. יום אחד, מעט אחרי גיל שנה, שמעה אמי על ניתוח שתל שבלול שמאפשר לחירשים לשמוע. באותה תקופה הנושא עדיין היה לא מוכר במדינת ישראל, ואבי ערך תחקיר בנושא ובדק את כל מה שניתן, ובגיל שנה וחמישה חודשים עברתי את הניתוח שנמשך שעות רבות.
לאט לאט התחלתי לדבר ולשמוע
שתל שבלול (שתל קוכליארי) הינו אביזר אלקטרוני מתוחכם המחזיר לבעלי ליקוי שמיעה עמוק וחירשים את היכולת לשמוע. הוא עוקף את תאי השיער הפגועים בשבלול ומעביר גרייה חשמלית ישירות לשארית סיבי עצב השמע. המידע שנקלט בהם מועבר אל המוח לפענוח כתחושת שמיעה מלאכותית - מכאן שהשמיעה אינה נשמעת כמו שמיעה טבעית ורגילה, אך השתל עדיין מוגדר כנס טכנולוגי משום שנכון להיום, הינו הטכנולוגיה הרפואית היחידה המאפשרת שיקום של אחד מחמשת החושים. שתל שבלול מתאים לחירשים ולאנשים הסובלים מירידה חמורה או עמוקה בשמיעה, שמקורה באוזן הפנימית – כאלה שגם שימוש במכשירי שמיעה רגילים לא יכולים לעזור להם.
חודש מזמן הניתוח הורכב לי השתל והפעלת האלקטרודות שמאפשרת לי שמיעה. הוריי מספרים כי בהתחלה הייתי מבוהלת כששמעתי לראשונה, אך מהר מאוד חייכתי והתלהבתי לשמוע את קולם ואת עצמי. במקביל הם לקחו אותי לקלינאית תקשורת ובהמשך למורה להוראה מתקנת. הם השקיעו בי את כל מרצם, ולי לקח זמן רב, אבל לאט לאט התחלתי לדבר ולשמוע, זה הפך ברור יותר ויותר. בגיל שנתיים התחלתי ממש לדבר, הדבר הראשון שאמרתי היה: "את זה" ואחר כך "אבא".
לבסוף, כשידעתי לדבר ולתקשר הגעתי לגן רגיל בו הצמידו לי מדי פעם משלבת אשר עזרה לי והמשיכה ללמד אותי דיבור שפה ותקשורת. בגן אני זוכרת שהסתדרתי ממש טוב עם שאר הילדים, בזמן מפגשים ישבתי קרוב לגננת וכך הייתי מעודכנת, את השירים בזמן המפגשים אמנם היה לי קשה לשמוע, ובבית לימדו אותי לשיר אותם.
אבל אז, בגיל עשר סבלתי מכאבים חזקים באזור שבו בוצע הניתוח, ובבדיקות התגלה כי השתל התקלקל ונאלצנו לעבור את כל השלבים מחדש. שוב עברתי ניתוח שהיה קשה מקודמו וכן גם ההתאוששות. לאחר חודש האלקטרודות הופעלו והייתי צריכה להתרגל מחדש לשמיעה. הוריי מספרים לי שדאגתי מאוד למעבד השמיעה שלי, הייתי מנקה אותו, בודקת שהוא בסדר, מסדרת אותו כל פעם בשביל שלא ייפול מהאוזן ובעיקר התייחסתי אליו כאילו זה דבר אנושי.
ידעו שאני מסוגלת ללמוד בכיתה רגילה
בתור ילדה אהבתי ללכת להמון חוגים, חוג בישול, יצירה, קרמיקה, ריקוד, שחייה מקצועית ועוד, אך בחוגים הוריי ואני התמודדנו עם קשיים. אם זה בזמן הריקוד לדאוג שהקוקו יחזיק את המעבד בשביל שלא ייפול, או בחוג שחייה, שם למעבד שמיעה אסור להיות במגע עם המים, היינו תמיד צריכים לבקש מהמדריכים להדגים או לעשות סימנים על מנת שאבין ואשתלב בחוג.
עוד ב-mako בריאות:
>> לרזות בקטע רע: הכירו את מחלת ההקאות הנדירה
>> בגלל הפטריה: למה אסור להישאר בבגד ים רטוב?
>> 7 פירות שהם יותר בריאים ממה שהם נראים
וכשהוריי ביקשו לרשום אותי לבי"ס היסודי, צוות בית הספר לא הסכים לקבל אותי בגלל החירשות ואפילו אמרו כי אין לי סיכוי להסתדר בבית ספר רגיל או להצליח בלימודים. הוריי ידעו שאני מסוגלת ללמוד בכיתה רגילה אחרי שלאורך הילדות לימדו אותי לדבר רגיל, לתקשר ולתפקד ממש כמו כל ילד שומע. לכן הם התחילו בפנייה לגורמים עירוניים ולמשרד החינוך ולבסוף קיבלו אותי.
אך גם זה לא בא בקלות, מכיוון שהרבה פעמים המורה הייתה מסתירה במקרה את השפתיים עם הספר – דבר שהגביל לי את קריאת השפתיים, או כשהמורה הייתה מסתובבת בכיתה ואז אני שומעת אותה חלש יותר. אבא שלי היה מספר לילדי הכיתה את המגבלה שלי ואת האביזר המונח לי על האוזן והראש, וכך חסך ממני את שאלות הילדים על החירשות והמעבד שמיעה. הוא גם ביקש מהמורים לא להסתיר את השפתיים ולהיות קרובה אליהם. אמי ישבה איתי מדי יום אחרי הלימודים לעזור לי בשיעורי הבית והייתה מלמדת אותי שוב את הנושא הנלמד בכיתה במידה ולא הבנתי. לבסוף סיימתי את בית הספר היסודי עם תעודת הצטיינות.
אחרי שש שנים ביסודי עליתי לחטיבה ולתיכון, גם אלה היו מסגרות רגילות של ילדים שומעים. בתקופה זאת כבר גדלתי ויכולתי להיות עצמאית ולדאוג לעצמי. כבר בתחילת כיתה ז' פניתי למורים וביקשתי מהם גם לא להסתיר את השפתיים או להסתובב באזורים הרחוקים בכיתה, דאגתי לשבת שורה ראשונה על מנת שאוכל לשמוע כמה שיותר טוב. אבל בחטיבה ובתיכון המורים כבר לא כותבים על הלוח אלא מכתיבים בעל פה. כאן, הייתי צריכה גם לשמוע את המורה וגם לכתוב במקביל - מה שלא השאיר לי את האפשרות לקרוא שפתיים. בהתחלה איבדתי את הקצב ולא הבנתי מה המורה אומר, אך גם עם קושי זה למדתי להתמודד. גם היום אני יושבת ליד חברות ובזמן שהמורה מכתיב אני מעתיקה במקביל.
ממרכז שמע קיבלתי אפשרות לעשות את הבגרויות של מרכז שמע – בגרויות עם שאלות קלות יותר, פטור משאלות מסוימות ופחות חומר. אך עדיין, אחרי שכל השנים עשיתי מבחנים רגילים הבנתי שאני יכולה להסתדר עם בגרויות רגילות וכך עשיתי. כמו כל חירש וכבד שמיעה, קיבלתי גם פטור משירות צבאי אבל בלי לחשוב פעמיים, שלחתי בקשה להתנדבות בצבא. לאחר שנה של תהליך לאישור התנדבות, קיבלתי אישור להתנדב ולשרת בצבא וכעת אני נמצאת בתהליך לקראת הגיוס ואני שמחה על כך.
לילות שקטים שקטים
השתל אולי אפשר לי לחיות חיים "רגילים", אך ללא העבודה הקשה והאינטנסיבית, בשילוב עם השתל לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. למזלי זכיתי במשפחה תומכת שלאורך כל הדרך חינכה אותי להילחם, הוריי אפשרו לי ללמוד ולהתפתח, נאבקו במוסדות חינוך על מנת שאקבל מה שמגיע לי על פי חוק. גם חבריי ומכרים נוספים עזרו לי במקומות שונים והקלו עליי את התמודדות בסיטואציות שונות.
לרוב אנשים מרחמים עליי בגלל שאני חירשת, אבל יש לי את השתל השבלול שנותן לי לשמוע כמה שיותר במשך היום, אבל חצי מהיממה היא גם בלי מעבד שמיעה ולכן אני תמיד טוענת שאצלי הלילות שקטים ושום רעש לא יכול להעיר אותי. אסור למעבד להיות במגע במים, אז גם המקלחת שלי שקטה לגמרי, זה הדבר הכי מרגיע ונעים שיש. וכשילדים קטנים ששואלים מה יש לך על הראש והאוזן, אני מסבירה להם ש"כמו שאנשים שרואים פחות טוב נעזרים במשקפיים, אני נעזרת במכשיר שמיעה" (למרות שהשתל שונה לגמרי ממכשיר שמיעה וזה לא דומה כלל להרכבת משקפיים שדרכו ישר רואים ומסתדרים).