"מתי הייתה הפעם הראשונה שמחט עוררה בך חרדה?" שואלת המטפלת.
"נדמה לי שבכיתה ג'. היינו אמורים לקבל זריקת טטנוס. ברחתי מחדר האחות והתחבאתי בחצר והיו צריכים להביא את אמא שלי כדי שתשכנע אותי לחזור".
"ואיך הרגשת כשראית את המחט?"

איך הרגשתי? הלם. צמרמורות. רעידות. אין מצב שהדבר הזה נכנס לזרוע שלי. הוא דק מדי. כל כך דק! אין לי מושג למה דווקא הדקיקות הסטרילית של המחט חרפנה אותי ככה, סף הכאב שלי היה בלי עין הרע, כל הפסקה הקפדתי ללכת מכות עם לפחות שלושה ילדים וספרתי חבורות ופצעים כמו מדליות. אבל מחט היא לא כאב שטוח כמו אגרוף אלא כאב דק וקריר, היא לא הולמת בך אלא חודרת, מתחת לעור העדין עם כל הרקמות הקטנטנות והוורידים המתוחים והאוקיי התעלפתי.

"זה אופייני לחרדה ממחטים", מסבירה המטפלת, "למעשה, רוב האנשים שסובלים מהחרדה הזאת הם גברים. והגברים הכי מאצ'ואים שיש, כן? הם לחמו בקרבות והסתערו לתוך האש, הם יכולים לחטוף כדור בלי למצמץ, אבל כשהמחט של האחות במרפאה מתקרבת אליהם הם מאבדים את זה".

גם אני מאבדת את זה. זה בלתי נשלט. בכל פעם שרופאת המשפחה שולחת אותי לבדיקת מעבדה – וגם זה לא בלי מו"מ מקדים – אני מרימה הפקה שלמה שכוללת גרירת בן זוגי איתי למרפאה, התנשפויות היסטריות לאורך ההמתנה בתור, פטפוט חסר פשר בחדר האחות והדיפת המזרק ממני שוב ושוב תוך מלמול התנצלויות. האחות מתקרבת – בוף! העפתי לה את המזרק מהיד. מחזיקה לעצמי את הידיים, האחות מנסה שוב  – בוף! בעטתי בה. מחזיקים לי את הידיים והרגליים, אולי הפעם – בוף! נוגחת בה עם הראש. "סליחה, לא התכוונתי, זה הגוף שלי משתגע", אני מתנצלת בזמן שאני חונקת אותה בנעילה אחורית. בסוף היא איכשהו תוקעת את המחט ואני תופסת את בעלי באוזניים וצורחת עליו "תסיח את דעתי, מהר, תספר לי משהו", והוא מבוהל – "אממ, הבוקר רציתי לקנות לי קולה, אבל היה רק קולה זירו, אז התלבטתי אם לקנות זירו או להמשיך לפיצוצייה אחרת..." ואני מטלטלת אותו בפאניקה – "אז מה קנית בסוף?! מה קנית בסוףףףעעעעאאהה מה זעעע כמה דם את מוציאה שם כלבה מטורפתתת".

אני יודעת שזו רק מחט, אבל משהו עתיק ממני משתלט עליי כמו דיבוק ברגע שאני רואה את הדבר הדק הזה, אלוהים למה כל כך דק, מנסה להתקרב לעור החמוד שלי. זו פוביה (איכמופוביה, אם תהיתם איך קוראים להפרעה) לא רציונלית, ואלה לא רק מחטים - מספיק להדק חוט דקיק מסביב לאצבע או לחדד את העיפרון יותר מדי ואני כבר נתקפת סחרחורת. כיוון שהחיים האלה יזמנו לי יותר ויותר בדיקות ככל שהגוף שלי יתפורר, הבנתי שכדאי לטפל בבעיה, במקום להדחיק אותה עד הפעם הבאה שצריך לבדוק לי ברזל או שיהיה שידור חוזר של "האוס".

פחד ממחטים, למה אלוהים היא כל כך דקה (צילום: OrangeVector, shutterstock)
יאללה תתקדמי|צילום: OrangeVector, shutterstock

>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?

דרוש רס"ר למשטור הפוביה

רציתי את הטיפול הכי פרקטי, בלי להתבכיין סחור סחור, פשוט תזרקו אותי למים ותלמדו אותי לשחות. ידעתי שטיפולים התנהגותיים עובדים על חשיפה הדרגתית של המטופל למקור הפוביה - אם יש לכם פחד גבהים יעמידו אתכם על כיסא גבוה, אם זו פוביה מכלבים מתחילים להתבונן בהם בתמונות ומתקדמים בהדרגה לליטוף כלב אותנטי. אני בנאדם ענייני, מספיק אני מתבחבשת אצל הפסיכולוגית פעם בשבועיים עם תת-תובנות שהקרצתי מהנפש, פה אני רוצה רס"ר שימשטר לי את הפוביה עם שורת מטלות ממוקדות ויעילות. מהחיפוש באינטרנט עלה טיפול CBT - טיפול קוגנטיבי התנהגותי, שמתמקד בשינוי דפוסי התנהגות באמצעות תרגול ולמידה. מעולה, אני אלופה בלהתאבסס על תרגילים, פעם הפיזיותרפיסט אמר לי להניע את המרפק 100 פעמים ביום והנעתי 200 סתם כדי להרשים אותו. תטחנו לי את הצורה בתרגילים, אני כבר אעיף את הפוביה הזאת מהחלון באמצעות כוח הרצון האלוהי שלי.

האחות מהקופה הפנתה אותי למטפלת נ' אחרי עוד בדיקת דם שבסופה היה צריך לקלף אותי מהתקרה. CBT, מתברר, הוא טיפול שנכלל בשירותי הקופה, אז בכלל שיחקתי אותה, חוסכת לייק א בוס. נ' התגלתה כאישה נעימה וחייכנית, אחות בעברה, כך שהיא מכירה היטב את מחורפני המזרקים. "בטיפול הזה נעבוד יחד, בשיתוף פעולה והפרייה הדדית", בישרה לי בשמחה, "הוא מבוסס על הרבה פידבק, שיתוף במחשבות ורגשות וצלילה יסודית לתוך מקור החרדה".
"כן כן", אמרתי בחוסר סבלנות, "איפה המחט שאני צריכה ללטף כדי להתרגל אליה?"
"אנחנו עדיין לא בשלב של החשיפה למקור החרדה", הבהירה נ', "קודם כול אני רוצה קצת להכיר אותך".

אלוהים אדירים. אני לא מסוגלת לעבור עוד טיפול פסיכולוגי שבו מחטטים לי במוח. אני רוצה רס"ר, לא את אמא שלי בארוחת שישי. "מה את רוצה לדעת?" שאלתי בחשדנות.

אז התחלנו עם שיחה היכרות. נ' ביקשה שאשב בצורה הכי נינוחה שלי. אמרתי שככה הכי נוח לי, רגל על רגל, משקפי שמש על המצח והתיק על הברכיים. היא התעקשה שאוריד את הרגל, את משקפי השמש והתיק, מה שהעלה אוטומטית את סף העצבנות שלי. אני לא אוהבת לשבת מול אנשים זרים בלי חוצצים. אחר כך נ' שאלה שאלות דייט לגיטימיות, בת כמה מאיפה מה עושה בחיים, ומשם המשיכה לאגף החפירות: איזו ילדה הייתי? איך הייתי מתארת את ההורים שלי, אז והיום? למה הייתי בדיכאון בגיל ההתבגרות? איך זה הרגיש? ולמה?

פסיכולוג (צילום: By Dafna A.meron, shutterstock)
מרגיש כמו טיפול פסיכולוגי, רק יותר מעיק|צילום: By Dafna A.meron, shutterstock

הצלילה הזאת לפרטי פרטים של נ"צים רגישים בעבר שלי גרמה לי להתפתל בחוסר מנוחה. בשלב הזה כבר התחלתי לייחל בסתר למחט שתינעץ לי בעין ותהפוך את הסשן המעיק הזה לכאב חד ויחיד. רגע, אולי זו מטרת הטיפול? להתיש אותי בפטפוטים עד שבדיקת דם תיראה כמו יום כיף? "אולי רק תראי לי מחט מרחוק?" הצעתי לה בתחינה, "ונתחיל כבר עם החשיפה ההדרגתית? רק מרחוק, נו". "לא", היא אמרה, "קודם מכינים את הקרקע. אנחנו צריכות לדבר עוד כמה פגישות לפני שנגיע לשלב של חשיפה למחט".

היא נתנה לי שיעורי בית - שאלוני חרדה למלא בשעות הפנאי, שמתייחסים לכל מיני התנהגויות על הספקטרום החרדתי והטורדני-כפייתי: האם אני חשה חרדה כשאני משאירה משימה לא גמורה ואם כן מאיזה גיל ועד מתי, האם אני חשה צורך לרחוץ ידיים ואם כן באיזו תדירות. סוף הפגישה הוקדש לפידבק: איך הרגשתי במהלך הפגישה, מה אני חושבת על הטיפול, מה הוא שינה אצלי, מה אני לוקחת ממנו, למה אני מצפה בהמשך, איך איפה למה מתי והכיצד.

יצאתי מותשת. החלום על רס"ר קפדן נגוז בענן מילים אינסופי. נ' ביקשה שאקנה קלסר לכל הדפים שתיתן לי בהמשך, והבנתי שיותר מטיפול נרשמתי עכשיו לחוג. ואין לי פאקינג זמן לחוג. אני בשלב צמצום הצלילות בחיי, לא רוצה יותר לחטט בעבר, רק לדחוף קדימה. כשאני צוללת יש לי נטייה לשקוע, וכבר אין לי את הפריבילגיה לשקוע, אני בנאדם עסוק.

פחד ממחטים, למה אלוהים היא כל כך דקה (צילום: OrangeVector, shutterstock)
אלוהים, למה היא כל כך דקה|צילום: OrangeVector, shutterstock

תביאי כבר את המחט

הפגישות הבאות רק נעשו יותר גרועות. איזה גרעין חרדה נבט בי לקראת כל פגישה, לא יכולתי עוד לשמוע שאלות, להעלות באוב תשובות, לפרוט הכול לאלפי מטבעות של אגורה. "מתי הייתה הפעם הראשונה שמחט עוררה בך חרדה", שאלה נ' כאמור, עניתי כיתה ג', והיא התעקשה - "בטח זה קרה גם לפני זה, נסי להיזכר בילדות, אם היו לך גם אז חרדות, אולי תשאלי את אמא שלך". לעזאזל, מה זה משנה אם בגיל שלוש או תשע או שלושים, אני מפחדת וזהו, בואי נתקדם. למה הסיבות כל כך חשובות? מילא בטיפול פסיכולוגי, שם את חופרת כדי להבין את עצמך טוב יותר ביום-יום, אבל אני בסך הכול רוצה לעבור בדיקת דם בלי לחנוק את האחות, תביאי כבר את המחט ונעבוד על זה.

אני זוכרת חרדה אחרת שהייתה לי פעם - פחדתי ממגע בעיניים שלי. כל ניסיון להוציא לעצמי ריס מהעין נגמר באיבוד הכרה, בבדיקות עיניים רדפו אחריי מסביב לכיסא כמו בסרט מצויר. ואז יום אחד, בגיל 20 ומשהו, החלטתי פתאום שאני רוצה עדשות מגע. העיניים שלי לא מתאימות לניתוח לייזר - הסביר לי רופא העיניים כשהתעוררתי מעלפוני באיזו בדיקה - ולא עלה בדעתי שאי פעם אצליח להחדיר לעצמי גוף זר כמו עדשה לעין. אבל יום אחד קמתי בבוקר ופשוט אמרתי פאק איט, נמאס לי ממשקפיים אני פאקינג יפיפייה, נכנסתי למשרד האופטומטריסט וציוויתי "שים לי עדשות מגע, לא משנה כמה אצרח ואשתולל". זה לקח כמה שעות טובות, אבל ההתנגדות שלי הלכה ופחתה מקרב לקרב, עד שבסוף הביקור היו העדשות בתוך עיניי ואפילו הצלחתי להוציא ולהחזיר אותן בלי דרמה מיותרת. חרדת העיניים נעלמה כלא הייתה. כך קיוויתי שייראה הטיפול הפעם: ענייני, קשוח, ללא מילים, רק הכנעה שקטה של האינסטינקטים המשתוללים שלי. להרגיל את הגוף לדבר שממנו הוא חרד. כמו דיאטה טובה: את לא מתעסקת בפאתולוגיה הפסיכולוגית שהובילה אותך לאהוב שוקולד לראשונה בגיל 8, את פשוט קונה פריכיות ויאללה לעבודה.

via GIPHY

בינתיים, בפגישות השבועיות של ה-CBT, למדנו לפרק כל חרדה למשולש של מחשבה -> רגש -> תגובה. בכל פעם שאנחנו חרדים, הסבירה נ', אנחנו נכנסים לתוך הלופ הזה, והמטרה היא לשנות את התגובה על ידי שינוי המחשבה. היא נתנה לי יומן חרדות, שבו עליי לכתוב בכל יום לפחות שלוש פעמים מתי חשתי חרדה, באיזו עוצמה ומה עורר אותה, ומה היו המחשבה, הרגש והתגובה בכל אפיזודה. שלוש פעמים ביום כל יום! האם בכלל יש לי כל כך הרבה חרדות? אולי יש לי ואני לא שמה לב אליהן. אז למה שהיומן הזה יאלץ אותי לשים לב אליהן? למה להדגיש ולנפח ולנמק כל תחושה חולפת? האם זה לא יעצים אותה? כמו שלפעמים אנחנו שמים לב פתאום לעובדה שאנחנו נושמים, או לאיך שהלשון מונחת בתוך הפה, ומאותו רגע אנחנו לא מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר. יש דברים שעדיף לא להתעסק בהם, דברים שהמוח - בעיקר המוח הכפייתי - רק ינפח ויזהם כמו עקיצה שגירדנו יותר מדי.

שש פגישות חלפו, עם שיחות על העבר, על ההווה ועל אלף הפרטים שמרכיבים אותם. הזנחתי את שיעורי הבית, ואת יומן החרדות לא מילאתי, תירצתי בכך שלא היה לי זמן אבל אני מניחה שהדחקתי. הרגשתי שאם אתחיל לנתח כל חרדה שצפה בי במהלך היום, רק אשאב לתוכה, אמסגר אותה, אתן לה מקום בלו"ז. התחלתי להבין שה-CBT כנראה לא בשבילי. זה לא היה מרחב אינטואטיבי ורגשי כמו טיפול פסיכולוגי שבו אני יכולה לחפור בנחת, אבל גם לא תהליך פרקטי שאני יכולה לבצע בחריצות רובוטית. הודעתי ל-נ' שאני מפסיקה את הטיפול.

עוד ב-mako בריאות:

>> אזהרת מאכל: זה המזון הכי מסוכן בעולם
>> לפחות אדם אחד מתאבד מדי יום בישראל
>> חוקרים: 2 מילות הקסם שיעזרו לכם בדיאטה

בדרך הביתה מהקליניקה של נ' עברתי בסופר-פארם. חשבתי על ההתעקשות הממושכת שלה שעדיין לא הגיע הזמן לחשיפה לגורם החרדה, שצריך קודם להכין את הקרקע, הקרקע המחורבנת הזאת. ופתאום שטפה אותי נחישות מוכרת, אותה נחישות שגרמה לי לפקוד על האופטומטריסט לדחוף לי פלסטיק לעין. נכנסתי לבית המרקחת וביקשתי לקנות מזרק עם המחט הכי דקה שיש. בשלוש שקיות אטומות בבקשה.

בבית הוצאתי את המזרק מהשקית עם כפפת מטבח, המחט שלו עדיין הייתה מכוסה. הסתכלתי עליו והוא הביט בי בחזרה. כשהמחט מכוסה הוא לא נראה כל כך נורא, קצת כמו טפטפת שמאכילים בה גור חתולים. בלי להסיר עדיין את המכסה, ציירתי למזרק פה חייכן והדבקתי עליו עיניים זזות. שום דבר לא יכול להיות מפחיד באמת אם יש לו פרצוף מטומטם. אחרי שהפכתי אותו למר מזרקי החמוד, ישבתי לראות טלוויזיה כשהוא ביד שלי, משתעשעת בו באצבעותיי.

מזרק עם עיניים (צילום: רחלי רוטנר)
מר מזרקי. שום דבר לא יכול להיות מפחיד באמת אם יש לו פרצוף מטומטם|צילום: רחלי רוטנר

אחרי כמה ימים כבר הורדתי לו את המכסה. הוא עדיין היה חמוד, אבל המחט בהחלט הייתה תוספת מקריפה, ועדיין דקה אלוהים כל כך דקה. רק הסתכלתי. למחרת גם החזקתי את המזרק, בלי המכסה, בזמן שראיתי טלוויזיה.

אחרי כמה ימים התחלתי לגעת בזרוע עם המחט, לא לדקור חס וחלילה, רק להעביר אותה על העור בעדינות כמו נוצה.
ואז נוצה קצת יותר כבדה, ויותר כבדה.

אין פה איזה סיפור מופלא על איך התיידדתי עם המחט. היא עדיין נראית לי כמו חפץ שטני, קשה לי אפילו לראות את המילה "מחט" או "מזרק" או "וריד" כתובה על הנייר. אבל באותם ימים הצלחתי לצמצם קצת את ציר הבהלה, להעביר את מר מזרקי על הזרוע ולהישאר רגועה.

ולפני כמה ימים, כשהודיעו במשרד על בדיקות סוכרת לעובדים, קפצתי על ההזדמנות. מעכשיו לעכשיו, בלי הזדמנות להתכונן, להיכנס לסרט, לאמלל את בעלי. עליתי ישר לחדר הבדיקות, הושטתי את האצבע וציוויתי: "תדקרו אותי!"

"רגע, לא", קפצתי לאחור כשהאחות התקרבה, "רגע עוד לא, שנייה. הנה, עכשיו! לא לא לא רגע חכי, אימא'לה רגע, אוקיי. עכשיו! עכשיו! אעעעעעעעע".

טוב, זה היה הרבה פחות מלכותי ממה שציפיתי, אחרי כל העבודה הקשה הייתי בטוחה שגם מסור חשמלי בגרון לא יזיז לי, אבל עדיין מדובר בהצלחה: נרתעתי רק פעמיים, לא צרחתי חזק ולא היכיתי אף אחד. בבדיקה הבאה אולי ארתע רק פעם אחת, ובזו שאחריה כבר אבדוק באדישות הודעות בטלפון. אני עוד אנצח את המחט הזאת יום אחד, עם הרס"ר הפנימי שלי, כוח הרצון ומר מזרקי החמוד. עם הנצח לא מפחד ממחט ארוכה.