לפני מספר שנים צפיתי בחזרות למופע המחול בו השתתפה הבת שלי, במרכז החוגים השכונתי. זו הייתה שעת בין ערביים ואם נדייק הייתי די עייפה ואחרי תורנות. החזרות נמשכו ברצף ארוך של ילדות בבגדי גוף ורודים וחצאיות תואמות. הייתי גאה ומאושרת אבל לבסוף נרדמתי בישיבה על הכיסא. התעוררתי למגע יד בכתפי וקול נעים של אישה ששאלה: "שלום דוקטור מה שלומך? זוכרת אותי?". הסתכלתי עליה ולאחר מספר שניות אכן נזכרתי.
נזכרתי בילדה בת השנתיים שחגגה יום הולדת בגן, יצאה בהפסקה לגינה ופתאום ניגשה לגננת ואמרה לה: "אני עייפה", ונשכבה עליה. "היה משהו לא טבעי בגוף של הילדה", תיארה הגננת בהמשך, שהבינה מהר מאוד שהילדה מחוסרת הכרה. כשמד"א הגיעו הפעוטה כבר הייתה במצב קשה שהצריך הכנסת צינור לקנה הנשימה שלה והנשמה מלאכותית.
>> טורה האישי של ד"ר רחל גרוסמן: "אחרי הניתוח הרגשתי שאני כל פרט בחייה"
בשביל סיפורים כאלה אני באה לעבודה
פגשתי בה לראשונה במיון של "דנה", תינוקת יפה ומתולתלת, מחוסרת הכרה עם אישון מורחב - סימן מבשר רעות המלמד על פגיעה מוחית. בבדיקת ה- CT נצפה דימום מוחי משמעותי, ככל הנראה ממום מולד בכלי הדם במוח. תוך זמן קצר הפעוטה הועברה לחדר ניתוח בו נוקז הדימום ומשם אושפזה אצלנו בטיפול נמרץ ילדים.
במשך שבועיים לא היינו בטוחים אם היא תצליח לנשום בעצמה, שכן הניסיון הראשון להוצאת צינור ההנשמה נכשל. בסוף החלטנו לתת לה עוד הזדמנות והניסיון השני הצליח. הקטנה חזרה להכרה ונשמה בכוחות עצמה! מצד שני, היא לא הצליחה לשבת, לאכול או לדבר. לא היה לה כלל שיווי משקל ואף נדמה היה שאינה רואה חלק משדה הראייה. הרושם היה שנגרם נזק כבד מאירוע הדימום אבל היא בחיים. לאחר שבוע נוסף הועברה הילדה למחלקה ובהמשך למחלקת שיקום. מאז לא שמעתי על המקרה.
בשביל סיפורים כאלו אני וכל הצוות המופלא של טיפול נמרץ ילדים בבית החולים "דנה" באים כל בוקר לעבודה. מאז שאני עובדת בטיפול נמרץ ילדים לא עבר יום שבו לא נשאלתי איך אנחנו עומדים מול ילדים סובלים. התשובה שלי הייתה ונשארה אחת - עם המון אהבה ואמונה במקצוע שלנו. ילדים מבריאים בצורה יוצאת דופן אם הם מקבלים את העזרה הנכונה וצוות היחידה שלנו תמיד גאה להיות חלק מהעזרה הזו. נכון שלצערי, לעיתים אנו פוגשים גם עצב אך לרובם של המקרים יש סוף אופטימי. על המקרים האלה אכתוב בטור הזה.