הרבה אנשים שואלים אותי על דיאטה וירידה במשקל, כנראה בגלל שאני רופא. והאמת שזה נושא שממש חשוב לי. אולי אתם לא רואים עליי עכשיו, אבל פעם הייתי שמן. לא סתם שמן, פעם שקלתי 105 ק"ג. זה התחיל בתיכון. בהתחלה זה לא ממש הזיז לי, כי מי חשב על זה בכלל? אבל פתאום התחלתי להיות מודע לגוף שלי. המראה החיצוני שלי פתאום נהיה לי חשוב, המודעות החברתית הזאת הגיעה וכשהיא הגיעה זה היה כבר מאוחר מדי. פתאום שמתי לב שקשה לי כל מיני דברים, כמו למשל בספורט ושאני לא משחק כדורסל כמו פעם.
שמתי לב שאני לא אוהב את מה שאני רואה במראה, שמתי לב שהמשקל שלי שישב גם על גוף גבוה, יצר איזושהי דמות ענקית כזאתי שהרבה פעמים נתפסה כמאיימת. כינוי החיבה שלי בתיכון היה "באבי", זה מלשון בבון. ילדים הם חארות, מה לעשות? אבל זה לא היה החלק הכי קשה, אני חושב שהחלק שהיה לי הכי קשה היה שכולם התחילו לצאת עם בנות בתיכון חוץ ממני. כשהתגייסתי לצה"ל הייתי ענק. בתקופת הטירונות, מבלי לנסות בכלל ירדתי בערך 10 ק"ג. זה גרם לי להרגיש ממש טוב, אבל כשההכשרה הסתיימה ויחד איתה הפעילות הגופנית האינטנסיבית נגמרה, תוך כמה חודשים המשקל חזר לקדמותו בלי ששמתי לב בכלל.
ואז קיבלתי את ההחלטה: החלטתי שאני מפסיק להיות שמן. נקודה.
התחלתי דיאטה, כמה שאני שונא את המילה הזאתי, אבל התחלתי, עשיתי והצלחתי. ועם הירידה במשקל נראיתי טוב יותר וגם הרגשתי טוב יותר, גם פיזית וגם נפשית, והאמת היא שזה היה ממכר. אולי יותר מדי ממכר, כי כל כך פחדתי לחזור למשקל הקודם שלי שפשוט לא הפסקתי לרדת. ירדתי בסך הכול מעל 40 ק"ג ועשיתי את זה לבד לגמרי, בלי תפריטים, בלי דיאטנית, בלי תרופות ובלי ניתוחים. ובעצם הבנתי אז את מה שלמדתי שנים מאוחר יותר בפקולטה לרפואה. הבנתי שדיאטה זמנית זה דבר שפשוט לא עובד וזאת בדיוק הסיבה ללמה מעל 95 אחוזים מהאנשים שמנסים דיאטה נכשלים.
במוח שלנו יש משקל מסוים, משקל שהוא כמו צרוב לנו במערכת. זה משקל שהוא בעצם סוג של פריסט וכל ירידה מתחת למשקל הזה או דרך אגב גם עלייה מעליו, גורמת לגוף שלנו ממש להתאמץ ביולוגית כדי לחזור לאותו משקל שצרוב לנו במוח. הפריסט הזה אומנם יכול להשתנות, אבל זה יכול לקרות רק אחרי די הרבה שנים, כשאנחנו מבלים במשקל אחר. במילים אחרות, אם נעשה דיאטה ונרד במשקל ואז נחזור לאכול רגיל, אפילו נורמלי, פשוט נעלה את המשקל חזרה לפריסט הזה שצרוב לנו במוח ולפעמים נעלה את המשקל הזה גם עם ריבית.
אז איך בכל זאת ירדתי במשקל וגם נשארתי רזה? זה בדיוק העניין, שאני לא עשיתי דיאטה, אני שיניתי אורח חיים ושיניתי אותו לנצח. שיניתי צורת חשיבה ואימצתי הרגלי אכילה בריאים שיכולתי להתמיד בהם לאורך כל שארית חיי. אני יודע שזה נשמע מדכא, כי קשה לנו כבני אדם להתמודד עם המילה הזאתי לנצח, במיוחד כשזה קשור בהימנעות לנצח מדברים שאנחנו אוהבים או הרגלים שעושים לנו טוב. אנחנו יצור שלא מתמודד טוב עם שינויים וכמו כל שינוי בחיים, בשבועות ובחודשים הראשונים היה לי קשה. וזה טבעי. הסבל בשבועות הראשונים של כל שינוי בחיים שלנו הוא בעיניי כמו תסמיני גמילה ובשינוי אורח חיים כזה שאני עשיתי, פשוט חוויתי תסמיני גמילה מאוכל.
אבל למוח שלנו יש תכונה מדהימה של הסתגלות. הסבל שלנו, ודרך אגב, גם האושר שלנו, הם יחסיים. אחרי כמה שבועות כל שינוי הופך למצב נתון ובעצם להרגל חדש וגם תסמיני הגמילה והסבל שהם גם יחסיים, חולפים. בשבועות הראשונים גם צפים כל מיני רגשות ותחושות שיכלו להסיח אותי מהדרך אבל קיבלתי אותם באהבה ואימצתי כלפיהם גישה חיובית. פשוט נתתי להם קונוטציה טובה יותר. למשל תחושה של רעב מציק שיכולה לבוא כמה וכמה פעמים לאורך שבועות או חודשים, התייחסתי בסך הכול כסימן חיובי לכך שאני במאזן קלורי שלילי וכרגע בעצם שורף שומן. הרגשתי ממש קליל יותר, הייתי פחות עייף במהלך היום, סבלתי פחות מכאבי בטן וכל מיני מיחושים של מערכת העיכול וברור שגם נראיתי יותר טוב. ההתמקדות בהשפעות החיוביות האלה היא לא רק עוזרת, אלא יכולה גם להקפיץ את המוטיבציה ואפילו למכר.
אז זה הסוד, חברים, החלטה סופית לשנות לנצח אורח חיים, שינוי מחשבתי ואימוץ גישה חיובית כלפי השינוי והתמקדות ביתרונות הרבים שההחלטה שלכם גרמה לכם.