אם תפגשו את בתחן ברחוב, תהיו בטוחים שמדובר בבחורה רגילה לחלוטין, ובצדק. היא חייכנית, תזזיתית ואנרגטית באופן מעורר קנאה. אחרי שסיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל, שם היא מתגוררת, החליטה לפנות קצת זמן לכתיבת ספר על חייה, "על רגל אחת". אך שם הספר הוא יותר מביטוי לשוני מוכר, שכן בת חן, בת ה-28, אכן חיה את חייה על רגל אחת – הרגל שלה מסתיימת בברך, וידה קטועה קצת מתחת למרפק.
"אין לזה שם או אבחנה, פשוט ככה נולדתי", היא מספרת. ולא, לשאלתנו, לא גילו את זה כבר בהיריון של אמה. "אמא שלי סיפרה לי שהיו אומרים לה שאני שוכבת בתנוחת עובר, מקופלת כזו, ולכן לא חשדו בשום דבר".
כבר בגיל שבעה חודשים בת חן ואמה הגיעו לבית החולים וביקשו שתי פרוטזות מתאימות, אחת ליד ואחת לרגל. "למדתי ללכת כמו כולם, כאילו הייתה לי רגל אמיתית. הפרוטזה ביד הייתה רק קוסמטית, היא לא ממש עזרה לי כי אי אפשר כל כך לשלוט בה, אז לרוב אני מסתובבת בלעדיה".
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
חוץ מלערוך את ספרה, המתאר את ההתמודדות עם החיים על רגל אחת, בתחן עובדת בלשכה להכוונת חיילים משוחררים. "את הספר כתבתי גם כדי ללמוד על עצמי דרך הכתיבה. בשנים האחרונות כתבתי הרבה פוסטים בפייסבוק ושמתי לב שאנשים מתלהבים מהכתיבה שלי. לפני שנה אספתי את כל מה שכתבתי אי פעם לקובץ אחד והחלטתי להוציא מזה ספר".
"תמיד התעניינתי איך אנשים כמוני חיים, האם גם להם נמאס מהפרוטזה, האם גם בהם מביטים באותה צורה שמביטים בי, האם גם להם מקלים בהמון דברים, שהם בעצם כן יכולים לעשות אבל הסביבה לא מודעת לזה.. התחלתי לחפש באינטרנט אנשים כמוני..
תוך כדי החיפוש שלי, הכרתי בחורה שנולדה עם יד כמו שלי, היא סיפרה לי על הקשיים שלה שבעצם דומים לשלי, על תגובות הסביבה, והיא גם סיפרה לי שרק לאחרונה אחרי קושי רב מצד משפחתה וחוסר הביטחון האישי שלה, רק בגיל 16 היא החלה ללכת ללא הפרוטזה"
"כשהתחלתי שירות לאומי בגיל 18 נכנסתי לדירת השירות החדשה שלי בהחלטה של 'אני נכנסת בלי הפרוטזה וכך יכירו אותי' וזה מה שעשיתי, נכנסתי לדירה כך, השותפות היו קצת בשוק, אבל התרגלו. יום אחד בבוקר כשקמתי לשירות (בבי"ח) הלבשתי את הפרוטזה שלי ואחת השותפות הסתכלה עלי ואמרה "מה זה? יש לך יד?" היא הייתה בשוק, האמת שאותי זה הצחיק. הסברתי לה והלכתי לעבוד" 
מתי הבנת שאת שונה?
"אני חושבת שזה היה כשהייתי בכיתה ג'. באותה שנה הגיעה לכיתה שלי ילדה חדשה ולא ממש הסתדרנו, באחד הריבים שלנו היא רדפה אחרי לכיתה ורצתה לסגור עלי את הדלת. באותו רגע, בלי מחשבה, הכנסתי את הפרוטזה למשקוף הדלת ועצרתי את הסגירה. כל מי שראה את זה לא הבין איך לא כואב לי ואיך אני לא בוכה. אני זוכרת שאחרי האירוע הזה הסברתי לכולם שזו לא באמת היד שלי, ושאני לא מרגישה שם שום דבר.
"תמיד הייתי גרועה בשיעורי ספורט, אבל כשהייתי בכתה ה' זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת התבאסתי על זה. הייתה לנו מורה חדשה לספורט והרגשתי שהיא מרחמת עלי. כל פעם שהייתי צריכה לצאת לריצה היא ביקשה מכל התלמידים לעודד אותי ולהחמיא לי, זו הפעם הראשונה שהרגשתי חוסר ביטחון".
אבל היא התכוונה לעודד אותך!
"זה מעליב כי אני יודעת שזה הגיע מרחמים. אני זוכרת שאחרי השיעור הזה ביקשתי מחברות שלי להפסיק להחמיא לי כי אני יודעת שזה לא אמיתי. ידעתי שאני לא באמת טובה בספורט ושהכל הגיע מרחמים".
אוקיי, רחמים בצד. הצקות והערות פוגעניות קיבלת?
"ברור. אני זוכרת שהבנים בכיתה היא מחקים את איך שאני הולכת. הם היו עומדים ליידי במדרגות וצוחקים. כשעליתי לכיתה ז' היה עלי חרם. אני לא יודעת אם בגלל זה, אבל בטוחה שזה היה חלק".
איפה את מרגישה "נכה", שהחיסרון ברגל וביד פוגע בך?
"רק כשאני רוצה להרים משקולות".
משקולות?
"כן. אני מתאמנת בחדר כושר ויכולה לעשות הכל חוץ מלהחזיק את המשקולות, שזה מבאס. מעבר לזה אני יכולה לעשות הכל עם יד ורגל אחת. אני אוספת את השיער, קושרת שרוכים, שמה עדשות, מתאפרת, מבשלת, הכל!"
עוד ב-mako בריאות:
>> רוצים לרדת במשקל? תעשו את זה לפני השינה
>> זה מה שקורה בגוף כשאוכלים שני תפוחים ביום
>> מי שנולד בחודש הזה נמצא בסיכון למות ממחלת לב
אני חייבת לשאול - איך מספרים דבר כזה בדייטים?
"אני תמיד מספרת עוד לפני שאני נפגשת עם הבחור. אני מעדיפה לא להתמודד עם המבטים והשאלות. רוב הגברים נרתעים בהתחלה כי הם מפחדים שזה גנטי, למרות שזה לא. ויש כאלה שפשוט נעלמים, אבל אני מניחה שזה קורה לכל אחת, גם למי שיש לה שתי ידיים ושתי רגליים!"
>> אהוד קינן: הסיפור המלא על איך איבדתי רגל ואיך זה לחיות בלי