זו לא המלחמה הראשונה שבה השתתף ד"ר מיכאל סגל. הפעם האחרונה שבה טיפל בפצועים הייתה באוקראינה. הוא עצמו נולד בקייב, עלה עם הוריו לארץ כשהיה ביסודי, חזר לשם כדי ללמוד רפואה וב-2011 חזר לישראל. מאז הוא משמש ככירורג ילדים בשניידר.

כשהתחיל הבלגן בדרום ב-7 באוקטובר, הוא מייד התייצב שם. "ביום שישי בדיוק עברתי דירה, ויום לפני זה נחתי מטיסה. לא הספקתי בכלל להבין מה קורה אבל כששמעתי שצריך עזרה מיד קפצתי על האוטו ונסעתי ביחד עם מג"ד שמשרת איתי לעוטף", הוא מספר.

כבר יצא לך לשמש כרופא שמסייע במלחמות. איך זה עכשיו לעומת מה שעשית באוקראינה?
"זו חוויה מאוד שונה. שם פעלנו מטעם שניידר כמשלחת סיוע הומניטרית, ופעלנו בבי"ח שדה שהוא מקום די בטוח. לעומת זאת, עכשיו זו מלחמה אמתית והיא שלנו. המטרה שלי עכשיו היא להיות עם החיילים בשטח ולספק עזרה רפואית מיידית תחת אש למי שזקוק לה.

איך משלבים את הפעילות הצבאית עם העבודה בשניידר?
"אני כבר חודש לא נמצא במחלקה. אבל מאוד תומכים בי. כל הזמן מתקשרים ושואלים אם חסר לנו משהו. אם אני אומר שצריך ציוד מסוים מיד שולחים לנו. בכלל, יש תחושת אחווה מדהימה – כל אחד נותן כתף בימים האלה".

איך המורל בשטח?
"גבוה מאוד. אני חושב שזה מגיע גם מהחיילים שהם חדורי מטרה, ולא פחות – מהאזרחים שנותנים לנו תמיכה אדירה ומפגינים אכפתיות".

ד
"כשהגענו לעוטף לחלץ אנשים, עדיין לא הבנו את גודל הזוועה" ד"ר מיכאל סגל|צילום: שניידר

חלק מהמשפחה שלך עדיין באוקראינה, מה אומרים שם על ישראל?

"חלק קטן מהמשפחה שלי עדיין שם ויש לי גם המון החברים שגרים שם. אני דווקא חושב ששם יש לנו יחסית תמיכה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש לנו בעיה הסברתית. זה קשה גם מפני שיש הרבה אנשים שפשוט לא מבינים את הסיטואציה באזור, וגם כי מספרית אנחנו מעט לעומת רבים שהם תומכי חמאס".

מה היה הרגע הכי מאתגר שאיתו נאלצת להתמודד בינתיים?
"אני חושב שהשוק הראשוני היה הכי קשה. כשהגענו לעוטף לחלץ אנשים ולא הבנו עדיין את גודל הזוועה. היו שם מראות שהנפש מתקשה להכיל. קשה לתאר את זה במילים. אבל כשהצלחנו לחלץ משם אנשים בחיים זה בהחלט היה מרגש".

משפט לסיום?
"החיילים מגינים עלינו ואנחנו עליהם. זה מה שאנחנו יכולים לעשות ואנחנו עושים את זה הכי טוב שאפשר, עד לניצחון".