תומר פרץ בן ה-41 לא יכול היה לדעת שבזמן ביקורו המשפחתי בארץ, יתחיל סבב לחימה מדמם מול חמאס. ״גדלתי בירושלים ובצבא הייתי קצין בגולני, ויום אחרי שהשתחררתי עזבתי את הארץ״, הוא מספר בשיחה עם mako בריאות. הוא מגדיר את עצמו "אומן קונספטואלי שמתעסק באופנה", וכבר 18 שנים הוא חי בלוס אנג׳לס. "ב-2 באוקטובר באתי לביקור משפחתי בארץ עם שני הילדים הקטנים שלי, בני 5 ו-9. היינו בירושלים כמה ימים ואז לקחתי דירה בתל אביב. היינו קצת בים, ובשישי אפילו נפגשתי עם כמה חבר׳ה מהיחידה. בשבת בבוקר כבר התעוררנו מהאזעקה לתופת הזאת", הוא נזכר.
ילדיו גדלים בארה״ב, ואף שהוא עצמו שרת כקצין קרבי, האזעקה וכל מה שהגיע אחריה תפס אותו - כמו את מדינת ישראל כולה - בהפתעה מוחלטת. ״הילדים שלי לא כל כך הבינו מה זה, אבל הם ישנו בממ״ד, אז לא הייתי צריך לקחת אותם מהבית. הייתי קצת שוקיסט. אני חי בחו״ל כל כך הרבה שנים, שאני כבר לא זוכר איך זה עובד הסיפור הזה עם הממ"ד״, הוא מספר. במקביל, חברים המשרתים בכוחות הביטחון כבר התחילו לכתוב שקורה משהו גדול. "בראשון גייסו את כולם למילואים. אחרי השירות אובחנתי עם ptsd אז שחררו אותי די מהר מהמילואים, והתחלתי לחשוב איך אני יכול לעזור. התקשרתי לחבר שמתנדב בזק״א כבר 25 שנה, ואמרתי לו שאני רוצה לבוא לדרום״.
"נסענו לקיבוץ בארי ושם היה השוק הגדול"
כששמע שהוא רוצה להצטרף לעומק אזור הלחימה, ולהביא לקבורה עשרות גופות במצבים קשים להחריד, אותו חבר הגיב בהיסוס. ״למה הוא לא אהב את הרעיון? כי הוא ידע מה אני הולך לראות, אבל הוא מכיר את הראש שלי והוא הבין שאפשר לקחת אותי לשם״, מספר תומר. ״זה היה ה'אמא' של אזורי המלחמה. בלגן, אקדחים שלופים בתוך הרכבים, כולם חמושים חוץ ממני עם כדורים בקנה, וכל הדרך אני רק מקווה שלא עשיתי טעות. נסענו לאזור הפסטיבל והיו שם הצוותים האחרונים שהרימו מלא גופות. הרמנו 10 אלונקות על המשאית, נסענו לקיבוץ בארי - ושם היה השוק הגדול״.
בסבב הלחימה הנוכחי דיברנו כבר עם עשרות ניצולים, נפגעים ומשפחות חטופים. השיחה עם תומר הייתה הפעם הראשונה שנאלצנו לבקש ממרואיין הפוגה מתיאורי הזוועות שראה, שאת חלקם ה״מעודן״ נביא פה. יחד עם זאת, ראוי להזהיר: מדובר בתיאורים קשים מאוד לקריאה. ״בסיטואציות האלה הפחד מתורגם למסירות. הייתי בראש של ׳אם צריך למות - נמות׳״, הוא אומר. ״כשראיתי את הגופות הראשונות היה לי ממש קשה. הריח. זה החזיר לי דברים מהעבר. אחרי כמה שעות כבר הכניסו אותי לצוות רגיל, ואספתי את הגופות לבד. בכל 4 דקות היה צבע אדום, כולם עם אקדחים שלופים, הצבא בכוננות, יציאות, יירוטים, בלגן. אני מדבר על זה עכשיו ומשחזר את התמונות בראש. בכל כמה דקות שמים גופה על הרצפה ורצים להתכופף מתחת לאיזה אוטו״.
"כשהוא שם אותה על הרצפה הוא אמר לי באוזן שזה תינוק שנשרף״
תומר מספר שבכל בית שנכנס אליו היה דם בכל מקום. "בחלק מהבתים השרופים הרמנו גופות שרופות או מחוררות מכדורים. לחלק מהגופות נכרתו איברים, והיו צוותים שלמים שחיפשו אותם. היו כאלו שעברו עינויים, מכריתת אצבעות דרך ילדים שנקשרו. לא ראיתי גופה שרופה בחיים שלי, ואני חושב שזה היה אחד הדברים הקשים שראיתי. בשלב מסוים הביאו לי שקית קטנה. לקחתי אותה בידיים וניסיתי שלא לחשוב על זה, ואחרי 10 שניות העברתי אותה למישהו אחר שאמר עליה קדיש. כשהוא שם אותה על הרצפה הוא אמר לי באוזן שזה תינוק שנשרף״.
תומר התנדב לצד אנשי זק״א מהיום השני ללחימה ועד שחזר לארה״ב. ״החזרה לא ברורה. לא ברור כלום״, הוא אומר. ״לא ברור איך יום אחד אתה רואה דברים כאלה, ויום אחרי אתה צריך לנהל חיים בצורה רגילה, כשאתה רק משקר לילדים ולא יודע איך להתמודד עם זה. פה בארה״ב הכל פתוח ורגיל ועובד, אין מלחמה. אני עדיין מעבד את הקונטרסט הזה. יש רגעים שאני יושב ובוכה לבד, ויש רגעים שאני בן אדם רגיל, אבל אני לא יודע כלום. אין לי תשובה על שום דבר ואני לא יודע איך אני מרגיש. אני מתכן לחזור לארץ בשבוע הבא, וחוץ מזה אין לי איך להתמודד. הכל כמו רכבת הרים של רגשות שבאים והולכים״.
לסיום הוא אומר על המתנדבים של זק"א: ״אני לא יודע איך הם עושים את זה. הם לא רואים בעיניים. פגשתי מישהו שעושה את זה 25 שנה שהיה בכל מקום בעולם. לא ראיתי אומץ ורוח לחימה כזה באנשים בחיים שלי״.