"שניים משורדי הילסבורו שמו קץ לחייהם מאז גמר ליגת האלופות בפריז". זו, בתרגום חופשי, הייתה הכותרת של ה"ליברפול אקו" ביום שלישי שעבר, כותרת שהתבססה על דבריו של יו"ר עמותת שורדי הילסבורו פיטר סקארף, בכנס שנערך בליברפול לפני שבוע. הילסבורו, למי שלא מכיר, הוא אצטדיונה הביתי של קבוצת וונסדיי מהעיר שפילד שבצפון אנגליה. אבל מעבר להיותו אצטדיון כדורגל מיתולוגי, הילסבורו הוא גם שם נרדף לאסון הגדול ביותר שפקד את הכדורגל הבריטי אי פעם.
ב-15 באפריל 1989, טרם פתיחת משחק חצי גמר הגביע האנגלי בין קבוצת ליברפול לבין נוטינגהאם פורסט, החליטה המשטרה לפתוח את אחד משערי הכניסה אל המגרש במטרה להקל את העומס שנוצר על שערי האצטדיון. העומס היה תוצאה של עיכובים בתנועה בדרך לשפילד, שגרמו לרוב האוהדים שבאו מליברפול להגיע לסביבת האצטדיון זמן קצר מדי לפני פתיחת המשחק. הדבר הוביל לזרימה בלתי מבוקרת של אוהדים אל תוך היציע, ואלו נדחקו בכמויות גדולות וחסרות שליטה בין גדרות האצטדיון המיושן. הימים היו ימי השיא של החוליגניזם בקרב אוהדי הכדורגל באנגליה. אירועים אלימים רבים הובילו לאכיפה משטרתית יתרה, והתחושה באצטדיוני אנגליה הייתה שכל משחק כדורגל מועד לפורענות, וכי יש להתייחס אליו בהתאם: כל אוהד כדורגל נתפס בעיני המשטרה כעבריין בפוטנציה, שלא לומר כעבריין בפועל. לכן, אין זה מפתיע שהשוטרים נמנעו מלאפשר לאוהדים לברוח מהיציע העמוס אל כר הדשא ולהקל מעט את הדוחק. רבים נלכדו ביציע, והתוצאה הייתה מחרידה: 94 אוהדים נמעכו למוות ביציעי הילסבורו באותו היום. מאות אוהדים סבלו מפציעות בדרגות שונות, שלושה מהם נפטרו בהמשך והוגדרו משפטית גם הם כקורבנות האסון.
האשמה שהטילה התקשורת הבריטית על אוהדי ליברפול ועל חלקם בגרימת הטרגדיה הוכחה כשגויה כמעט לחלוטין. תדמית החוליגנים שדבקה באוהדים האדומים ממרסיסייד ותרבות השתייה המוגזמת בקרב האוהדים הבריטים בכללותה היו קרקע נוחה להניח עליה את כל האשמה באירועים המחרידים שקרו באצטדיון הוותיק בשפילד. רק חקירה מעמיקה ומאמצים לחשוף את האמת (חלקם נמשכים עד היום) הביאו להבנה כי התנהלות רשלנית, חסרת אחריות ובמקרים מסוימים אף קרה ואכזרית של שוטרי משטרת שפילד, היא זו שגרמה לאסון הנורא ביציע שנצבע אדום מהסיבה הגרועה ביותר שניתן להעלות על הדעת.
"חווינו השנה שלושה מקרי התאבדות. זה שלושה יותר מדי"
נחזור לכותרת של ה"ליברפול אקו". "שניים משורדי הילסבורו", נכתב שם, "שמו קץ לחייהם מאז גמר ליגת האלופות בפריז". המדובר הוא במשחק גמר ליגת האלופות שנערך בחודש מאי האחרון בין ליברפול לבין ריאל מדריד. מי שצפה במשחק, זוכר בוודאי שהוא נפתח באיחור של 37 דקות, אירוע חריג ביותר בסטנדרטים הגבוהים של מפעל כדורגל המועדונים המאורגן, הממוסחר והמצליח ביותר בעולם.
בעוד השחקנים ערוכים ומוכנים לעלות אל כר הדשא לקראת אירוע הכדורגל הגדול של השנה, יציעי הסטאד דה פראנס עוד היו ריקים למדי. הצופים שהיו אמורים לאייש את כל הכיסאות הריקים עוד היו בשעה הזו מחוץ לאצטדיון. פקקי תנועה אדירים בדרך אל האצטדיון הלאומי של צרפת בשעות שקדמו למשחק יצרו עומס אדיר על הכניסה ליציעים, גם בשלב בו טקס הפתיחה של המשחק כבר אמור היה להתחיל. אי הסדר שנוצר הוביל שוטרים צרפתים לפזר את האוהדים באמצעות גז מדמיע ותרסיס פלפל, מה שהגביר את הכאוס והביא לרגעים ארוכים של אובדן שליטה. האירוע הסתיים ללא נפגעים בנפש, אבל עם 240 פצועים ועוד עשרות עצורים, וכל זאת לעיני מאות מיליוני צופי טלוויזיה מכל העולם. בעבור חלק מאותם הצופים, הייתה זו תזכורת מכאיבה במיוחד לאירועים של 1989.
גם בפריז, כמו בשפילד 33 שנה קודם לכן, האשמה הוטלה בתחילה על אוהדי ליברפול. המסר הרשמי שהגיע מאופ"א היה כי העומס החריג נוצר בשל ריבוי של כרטיסים מזויפים שהופצו בקרב אוהדי ליברפול, ובגלל ניסיונות אלימים של אוהדים להיכנס למשחק ללא כרטיס. אבל גם כאן, כמו בהילסבורו, התברר שהאשמה היא לא באוהדי ליברפול, כי אם בהיערכות לקויה במיוחד מצד התאחדות הכדורגל האירופית, משטרת צרפת ועיריית פריז.
"רק השנה חווינו שלושה מקרי התאבדות", אמר פיטר סקארף השבוע באירוע לקידום "חוק הילסבורו", שמטרתו להביא להכרת הרשויות באחריותן למאורעות שקרו ב-1989 ולחייבן לשתף פעולה בהליכי חקירה שטרם הושלמו. "אלו שלושה מקרי התאבדות יותר מדי. אחד מהם היה בדיוק לפני אירועי השנה להילסבורו, בגלל שאותו אדם לא רצה להתמודד עם הזיכרונות הללו שוב. הטריגר לשני המקרים האחרים היה בסטאד דה פראנס".
"גופות נערמו מאחורי המנהרה ולצדה. הפצועים הושכבו ביחד עם המתים"
מחקרים מראים כי כ-20% מתוך אנשים שחוו טראומה קשה יפתחו הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). מכאן ניתן להסיק כי מספר האנשים שפיתחו את ההפרעה בעקבות אירועי הילסבורו עומד ככל הנראה על מאות רבות. למרבה הצער, אנשים הסובלים מ-PTSD הם גם אחת מהאוכלוסיות בעלות הנטייה הגבוהה ביותר לבצע ניסיונות התאבדות.
מקרי ההתאבדות שתוארו לעיל לא פורסמו על פרטיהם. 33 שנים אחרי האסון ששינה את חייהם של אלפי אנגלים, קשה לכאורה לייחס את המקרים הללו דווקא למה שקרה בהילסבורו. ועם זאת, שלושה מקרים דומים בשנה אחת מצביעים על דפוס חריג; שלושה מקרים של אנשים שחלקו חוויה טראומטית משותפת, וסיימו את חייהם בגורל משותף וטראגי.
"טראומה מתעוררת כתוצאה ממגוון סיבות כגון תאונות, אסונות טבע, אירועי טרור או תקיפה אלימה", אומרת ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן. "היא מתעוררת כאשר קיים איום על השלמות הגופנית או הנפשית שלנו. טראומה יכולה להיגרם גם כאשר אנו נחשפים לפגיעה שלא באופן ישיר, אלא לפגיעה באנשים היקרים לנו, אנשים הסובבים אותנו או אפילו פגיעה באנשים עם מאפיינים משותפים המעוררים בנו הזדהות".
כמעט מיותר לציין כי אירועי הילסבורו אכן היו טריגר טראומתי ביותר בעבור אלפי האוהדים שנכחו באצטדיון באותו היום. לא רק למאות הפצועים, שחלקם נמעכו תחת ערימה בלתי נגמרת של אנשים, משוועים לאוויר לנשימה ומחפשים דרך להימלט; גם לאנשים שנחלצו מהיציע ללא פגיעה פיזית, אבל סוחבים איתם מראות קשים מאז.
"התמונות של אוהדים מתים הנישאים מעבר לגדר אל המגרש מוכרות לכולם עכשיו", תיאר מייק בראקן, שורד הילסבורו, בראיון שהעניק ל"גארדיאן" ב-2009 לרגל 20 שנה לאסון. "אני הייתי עד למראות מחרידים הרחק מהמצלמות. מאחורי היציע המערבי, גופות נערמו מאחורי המנהרה ולצדה. הפצועים הושכבו ביחד עם המתים. בהיעדר יכולת לעזור או להבין את חומרת הפציעות, נכנסתי לפאניקה וניסיתי נואשות להשיג עזרה...אתם אולי חושבים ש-20 שנה אחרי האסון, כל מה שיש להגיד כבר נאמר ושהדיבור על הילסבורו כבר נגמר. אני חושב שבשביל רבים, זה אפילו לא התחיל. יש אלפי עדים ושורדים שלא יכולים להמשיך הלאה, כיוון שהמציאות שלהם עדיין לא זכתה להכרה....בשבילי, כמו בשביל רבים אחרים, השנים שלאחר האסון היו הבעייתיות באמת. אחרי מספר חודשים של הלם ושנים של הכחשה, ההשפעה של האירועים פתאום הורגשה. פתאום הדמעות הגיעו. שמונה או עשר שנים אחרי האירוע, ההכחשה כבר לא יכולה הייתה למנוע את התחושות".
"בעידן של שידורים חיים מאסונות, הטראומה עלולה להתעורר גם מצפייה מרחוק"
"טראומה יכולה להיות מושהית ולהתעורר שלא בסמיכות לאירוע" מסבירה ד"ר דניאלס. "אחד מהסימפטומים המרכזיים של הפרעת פוסט-טראומה הוא הימנעות מגורמים שמעוררים מחדש את הטראומה דוגמת מקומות, קולות ופעילויות המעוררים באדם את תחושת האיום. כל אדם מגיב לאירוע טראומטי בדרכו. בעידן שבו מועברים שידורי חיים ממקום האסון, אנו מוצאים שלעיתים אנשים שמאוד מרוחקים פיזית ממקום האסון מפתחים סימפטומים טראומטיים בשל פגיעות קודמת המתעוררת מחדש, או תחושת איום המתעוררת בשל הזדהות עם הקורבנות".
המאבק להכרה בחפותם של אוהדי ליברפול והדרישה למצות את הדין עם האשמים באסון, רק העצימו את תחושת הפגיעה בקורבנות הילסבורו. מחקר משנת 2011 קבע כי בעבור תושבי ליברפול, אסון הילסבורו הוא בגדר טראומה תרבותית, בהגדרתה "אובדן דרמטי של זהות ומשמעות, קרע במרקם החברתי המשפיע על קבוצת אנשים שהשיגה מידה מסוימת של לכידות".
אסון הילסבורו הוא רק טיפה בים של אסונות, פיגועים, מלחמות ואירועים טראגיים רבים אחרים שהיוו את הטריגר להתפתחות של PTSD בקרב לא פחות מ-4% מאוכלוסיית העולם. גם ישראל הפכה בעל כורחה למדינה שמובילה בתחום הפוסט-טראומה כתוצאה מחשיפה לאירועים ביטחוניים רבים, מלחמות, פיגועים וחוויות אישיות. רבים מהאנשים הללו מרגישים שקופים. ההפרעה שלהם לא נראית לעין, ולעתים הם אפילו לא מודעים אליה בעצמם. אבל PTSD היא הפרעה שעלולה לפגוע אנושות בתפקוד היומיומי של אנשים הסובלים ממנה, וגם בסביבתם הקרובה.
הדיווח המטלטל אודות שני מקרי התאבדות שאירעו בחודשים האחרונים עקב זיכרונות שצפו ועלו מחדש אחרי 33 שנה, מדגיש את היותה של PTSD הפרעה כרונית קשה, שאנשים רבים לא מצליחים להתגבר עליה לעולם. במקרים רבים, טיפול פסיכולוגי ותרופתי יכול לשנות מקצה לקצה את חייהם של פוסט-טראומטיים ושל בני משפחתם, ובלבד שקיימת הכרה בכך שיש צורך בטיפול. גם אם חוויתם אירוע טראומטי לפני עשרות שנים, יתכן שהוא עדיין משפיע על חייכם באופן בלתי ישוער. גם אם מעולם לא אובחנתם, זה אף פעם לא מאוחר לפנות לקבלת עזרה. PTSD היא הפרעה שנשארת כל החיים, אבל אפשר וצריך לטפל בה. גם אם הבנתם שאתם סובלים ממנה באיחור.