אם אני מאמינה באלוהים, יש לכך סיבה אחת מרכזית: במשך שנים התפללתי שיהיו לי ציצים גדולים, ואז יום אחד, בסביבות גיל 17, קמתי בבוקר וזה פשוט קרה. ואז קרה עוד קצת. והמשיך לקרות. C הפך ל-D שתפח ל-E, ועד היום אני צובטת אותם מדי פעם כדי לוודא שלא חלמתי, ובעיקר מקפידה לא להתלונן: לא על כאבי הגב, לא על הגבלות הלבוש, לא על תשומת הלב הלא תמיד רצויה. רק על הכלא השמור המכונה "חזייה".
עם השנים התרגלתי לשאת בהכנעה את הסימנים האדומים על הכתפיים, את חובת ההידוק המעיקה והבלתי פוסקת - כי חלילה שמשהו לא יעמוד שם אסוף וזקוף ומתוח לדום, את ההוצאה הכספית והוצאת הנשמה שכרוכות ברכישת הפריט השטני, את רגע החסד השמימי של הורדת והשלכת החזייה ברגע שאני נכנסת הביתה. לאחרונה השתכנעתי על ידי חברה בעלת נתונים דומים לתת צ'אנס לאיזו פיסת תחרה אופנתית ונטולת כל ריפוד או ברזלים שנמכרת באסוס, אבל זה לא שינה יותר מדי - החזה שלי עדיין זעק כמו רונית אלקבץ ב"גט": "תני לי את החופש שלי!!!".
התסכול הזה תמיד הוביל לשאלה הפשוטה - למה אני צריכה את זה בעצם? למה אני "חייבת"? אז כשהגיעה ההצעה ממערכת מאקו בריאות, כמחווה לגברת אחת מארה"ב שניסתה לא מזמן את העניין בכתבה שעוררה חשק, קיבלתי עלי את האתגר בלי יותר מדי היסוסים, מתוך תחושת שליחות עיתונאית ופמיניסטית, בטח אחרי שגם נחשפתי למחקר שמצא כי בניגוד לתפיסה הרווחת, חזיות לא מקלות כאבי גב ולא מנטרלות את השפעת כוח המשיכה - אפילו להפך. וכך יצאתי למסע של שבוע ללא חזייה, חוויה שתיארתי בפני כל מי ששאל במילים "הדבר הכי נוח והכי לא נוח שעשיתי בחיים".
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
יומיים ראשונים: סופ"ש אצל ההורים
לכאורה, קללל. מה יותר טבעי מלהתפנן בבית שבו גדלתי וגדלו גם השדיים שלי, לצד האישה שממנה בעצם קיבלתי אותם, שתינו מסתובבות בפיג'מות ומעיפות ציצים לכל עבר. זה היה מעצים מאוד, עד ששיתפתי את אימוש במשימה הנועזת שלי. הגבות שלה התכווצו בדאגה כשאמרתי את המילים "שבוע ללא חזייה", והעיניים שלה התגלגלו כשהפלגתי בהצהרות על חשיבות המרד הקטן הזה נגד הפטריארכיה. כשסיימתי היא רק אמרה: "לדעתי זה פשוט נראה מוזנח ולא יפה", ולמרבה הצער והבושה, לא יכולתי שלא להסכים איתה.
ועדיין, הספתח עבר על מי מנוחות, לפחות עד שהלכנו לאכול חומוס בשבת, בנוהל, ואני טפטפתי על עצמי מסבחה, בנוהל. פעולת טאטוא החזה הרגילה והמוכרת אף פעם לא מוכיחה יותר מדי אפקטיביות, אבל עכשיו היא גם הייתה דרמטית, טלטלה את כל העסק כמו ספינת דיג שנקלעה לסערה ומשכה הרבה יותר מדי תשומת לב. התעלמתי מהמבט השיפוטי של אחי הקטן, שמשמש גם כמשטרת הצניעות הפרטית שלי, ואמרתי לעצמי שכדאי שאתחיל להתרגל.
היום השלישי: למה היא חושבת שהיא יכולה לצאת ככה
לא התרגלתי עדיין. היה זה בוקר יום ראשון, ואחרי דקות ארוכות של מתיחת החולצה ובחינה אובססיבית של הפרופיל מול המראה, הרמתי ראש ויצאתי מהבית, רק כדי לפגוש את הנורא מכול, את כל מה שקיוויתי שלא יקרה במסגרת החוויה הזאת, מגולם במבט אחד של גבר אחד, שאני מסוגלת להרגיש עלי גם ברגעים אלה. חוויתי אותו בסלואו מושן, את הטרנספורמציה האפלה של סריקת הגוף השגרתית, את הפליאה שהתגנבה לעיניים וזקרה את הגבות והרימה את זוויות השפתיים לחיוך ממזרי ואמרה הכול: גם "למה היא חושבת שהיא יכולה לצאת ככה מהבית" גם "אוי, זה נראה נורא", וגם "ג'קפוט! ציצים על הבוקר". הקרדיגן הגדול שהוטמן בתיק נשלף כמה שניות לאחר מכן וליווה אותי לאורך היום (שכמובן היה חם מהרגיל).
היום הרביעי: וונדר-וומן, מינוס הביטחון והעוצמה
למחרת התחלתי מחדש. לבשתי חולצת פסים מעט רפויה מעל ג'ינס מעט רפוי, והשתדלתי להרפות. זה עבד - נכנסתי בשערי האוניברסיטה והייתי סטודנטית חופשייה מתמיד. השיעור הראשון התקיים בקומת הקרקע, אבל השני דרש עלייה של שתי קומות במדרגות. אחרי קומה אחת כבר מצאתי את עצמי מצליבה ידיים על אזור החזה בפוזיציית וונדר-וומן, מינוס הביטחון והעוצמה, ונכנסתי למעלית. שם הייתה מראה, ואני לא יודעת אם היא הייתה סתם אכזרית או שחוויית העלייה הלא חיננית במדרגות הצליחה לעוות לי גם את הראייה - אבל פתאום נראיתי לעצמי, ובכן, נפולה. הלכתי הביתה, לא לפני ששאלתי חבר ותיק אם הוא מבחין במשהו שונה. "כן, את בלי חזייה", ענה מיד והבהיר שבדיוק כמו שחששתי, הסוד הקטן-גדול שלי גלוי לעיני כול.
היום החמישי: פשוט תזדקפי
חוויות האתמול הצליחו להוציא לי את הרוח מהמפרשים, אבל גם חידדו נקודה משמעותית, פיזית וטכנית אבל גם מנטלית ומטאפורית לחלוטין - אני צריכה להזדקף. בתור מי שכל חייה סופגת דחיקת אצבעות בין השכמות מצד אנשים שבדיוק גילו את היוגה או משהו ועכשיו מאוד חשוב להם להפיץ את בשורת ההזדקפות, הבנתי שהאתגר הזה מזמן אתגר נוסף, חשוב לא פחות - הכול ייראה וירגיש טוב יותר אם אקפיד לאסוף בטן, להרים כתפיים ולמתוח חזה, או איך שלא עושים את הפעולה הזאת שגורמת לך להרגיש פתאום כאילו היית סופר-מודל אתלטית כל הזמן הזה ופשוט לא עמדת נכון. התובנה הזאת שינתה לי את העמידה, את הגישה ואת התחושה. בערב יצאתי, הרגשתי בטוחה ויפה והקפדתי להזדקף היטב בין צ'ייסר לצ'ייסר, לפחות עד שאותו חבר מהאוניברסיטה שאל "את עדיין בלי חזייה?!".
היום השישי: שיכורה מביטחון עצמי
השלב הבא היה לפתח חסינות נגד הערות מסוג זה, ובאופן כללי נגד תחושת העירום הכללית, זו שכל הזמן לוחשת לי באוזן "חחחחח כולם רואים לך". החלטתי להתמודד עם זה באמצעות הכלי הטרנדי והאפקטיבי מכולם - הריקליימינג. זה כלל צעדות מוגזמות במסדרונות העבודה תוך מחשבות על ג'ואן האריס מ"מד מן", וגם את הגרסה הפחות מרומזת שכללה שאלות כמו "שמת לב שאני בלי חזייה???" ואז הכרזות כמו "אני בלי חזייה!!!". באחר הצהריים של אותו יום, שיכורה מביטחון עצמי, הרהבתי עוז ולקחתי את הבסטי לאימון בפארק הקרוב לביתנו. מהר מאוד היה ברור שריצה לא באה בחשבון, אבל דווקא סקוואטים, כפיפות בטן ומתיחות למיניהן הרגישו נינוחים מתמיד בהיעדר הבד המסיבי שאוגר בתוכו את הזיעה. אפילו המבטים כבר לא הטרידו אותי.
היום האחרון: סוף סוף היה לי נוח
וביום השביעי שבתתי מכל מלאכתי. הלכתי לעבודה ולאוניברסיטה, ושחררתי. נתתי לזה להיות, לקפץ, להתנודד, לנוח. לא הסתרתי ולא הצהרתי, פשוט התנהלתי. מישהו אפילו אמר שאני נראית טוב מתמיד. הגעתי למנוחה ולנחלה: סוף סוף היה לי נוח. גם פיזית, אבל בעיקר מנטלית.
>> זה מה שקורה לגוף כשמפסיקים לקיים יחסי מין
>> הגיעה לעשות החלקה וגוונים ויצאה עם צלקות
>> חייכו! מצאנו טריק פשוט להלבנת שיניים בבית
הנסיינית בכתבה של Health.com סיפרה כי החוויה החיובית העיקרית מהאתגר היא העובדה שהוא גרם לה לשכוח מקיומם של השדיים שלה. ובכן, I couldn't disagree more. מבחינתי היעדר החזייה הפך אותם לנוכחים מתמיד, נתן להם מקום לבטא את האישיות הקופצנית שלהם ביתר שאת. במובן הזה, היה לכך אפקט חיובי אחר: באמת "התחברתי לגוף שלי" יותר מאי פעם. שילוב הזרועות המתכנס והמסתיר הפך לחיבוק אוהב, ולראיה - עבר שבוע מאז סיימתי את האתגר הרשמי, ובמהלכו לבשתי "חזייה אמיתית" רק פעם אחת. לפיסת התחרה האוורירית מאסוס צירפתי גם טופ ספורטיבי נעים וממותג, וכשאני לא לובשת אחד משניהם, אני לא לובשת כלום ממחלקת ה"כסי את הציצים שלך, אישה!". אפילו כאבי הגב המזדמנים נדמים להזדמן פחות ובעוצמה פחותה, ומיותר לציין שלא נרשמה כל הידרדרות בגזרת הגרביטציה. לליל הסדר בבית הדודים שלי, אגב, הגעתי בלוק חגיגי שהורכב מאוברול סאטן מהמם ותו לא. בכל זאת חג החירות, לא?