קיבוץ זיקים הוא אחד הקיבוצים היחידים צמודי הגדר שחדירת המחבלים לתוכו סוכלה בזכות מהירות התגובה של כיתת הכוננות. חיים יונוסוב, אחד הכוננים, משוחח איתנו כשהוא מאושפז במחלקת אורתופדיה בבית חולים חירום שהוקם במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא).
חיים' 35, אנליסט בחברת ביטוח, נשוי לאילנה ואב לשתי בנות, נפצע מרימון בעת שחתר למגע עם המחבלים ביחד עם חבריו. הכל החל בשבת בבוקר, כשהמשפחה התעוררה לשמע קולות הפיצוצים. "ראינו שאין צבע אדום ואצלנו כיפת הברזל ממוקמת 200 מטר מהבית. גיסתי ובתה ישנו אצלנו ורצנו כולנו לממ"ד, שם ישנות הבנות. סגרנו את הדלת ואת החלון. אני זוכר ששמעתי מטח רציני ואמרתי לעצמי שזה בטח לא סתם כמה שיגורים. השארתי את הטלפון בחוץ, ואחות של אילנה הראתה לי שיש חשש לחדירה מכיוון הים". כיוון שחיים שייך לכיתת הכוננות, היה לו ברור שיוקפץ. "יצאתי מהממ"ד, סגרתי את כל התריסים והחלונות, הצטיידתי בווסט קרמי, קסדה ו-M16 ויצאתי. החלטתי לצאת ברגל כדי שתהיה לי יכולת טובה לירות. לחמ"ל הגיע מישהו נוסף מכיתת הכוננות".
"אני שומע אותו צועק 'רימון!'. ידעתי שאם אני מתכופף - אני מוגן"
הכל עדיין קצת מעורפל אצלו, אבל חיים ממשיך לשחזר: "הלכנו לכיוון הגדר, ושמעתי קרב יריות. לאורך הגדר יש בטונדות וחבר כיתת כוננות ניהל שם קרב יריות עם 8 מחבלים חמושים שירו מטחי מקלעים. נשארנו בבטונדות, וראינו שהגיע הרבש"צ - רכז הביטחון השוטף הצבאי של הקיבוץ. התחיל ירי מסיבי של נשק קל. כדורים התחילו לשרוק מעל ראשינו, ולא ראינו מאיפה. ואז אני שומע את הרבש"צ צועק 'רימון!'. ידעתי שאם אני מתכופף - אני מוגן. הרימון התפוצץ ושוב שמענו יריות, ושוב רימון, וככה 4-3 פעמים, עד שבפעם הרביעית הרמתי את הראש וראיתי את המחבל על הגדר במרחק שישה מטרים. אני רואה אותו צועק וזורק רימון. כיוונתי את הנשק, ואז ראיתי שהרימון בין הרגליים שלי וזה ממש עניין של שניות. אני מבין שאני חייב לעוף מהבטונדה לכיוון הגדר, אבל שאז אני בעצם חשוף למחבלים".
מה עשית?
"פשוט ברחתי מהרימון תוך כדי יריות. הוא התפוצץ והרגשתי שנפגעתי. הרגל דיממה וראיתי שיש בה שני חורים. גם החבר השני מכיתת הכוננות נפצע. באותו הרגע הרבש"צ גורר אותי ומחזיר אותי לבטונדה. הבנתי שאם נופל רימון נוסף, לא אצליח לברוח במהירות מספקת, ואני פשוט מתחיל לזחול, ואז אנשים נוספים מהקיבוץ מגיעים לשטח עם הנשק הפרטי שלהם. הם המשיכו את הקרב ואנחנו זחלנו 150 מטר אחורה לתוך הקיבוץ. כשהגענו לכביש פנימי של הקיבוץ, חילצו אותנו עם קלנועית לחמ"ל הקיבוץ, שם חיכה פרמדיק עם מעט ציוד וחבשו אותנו".
מתי אתם מבינים שמדובר באירוע עצום?
"כשהתחלנו לשמוע בקשר את הבקשות לעזרה של קיבוצים אחרים, שמתחננים שהצבא יגיע לעזור. בשלב מסוים חשבנו שאולי בכל זאת חדרו גם אלינו. שמענו צעדים לעבר החמ"ל, והפרמדיק היה מוכן לירי, אבל זה היה בן קיבוץ. אז אנחנו מבינים שזה אירוע גדול".
ובשלב הזה אתה עדיין פצוע – מה עשית?
"בשלב הזה, הגוף נכנס להלם, מתחילות רעידות ואני מתחיל להקיא. מד"א לא הגיעו כי הכל היה חסום ולא הייתה גישה. חיכינו בחמ"ל כמה שעות טובות. הייתה לי חבישה זמנית לפצע, והתחלתי להרגיש את כף הרגל נרדמת. ניסיתי לעסות אותה, אבל זה לא עזר. רק אחרי כמה שעות פינו אותנו עם רכב כוננות של הישוב. יצאנו לצומת זיקים ומשם לבית החולים ברזילי. קיבלתי טיפול ראשוני. נפצעתי בגב התחתון בישבן וברגל. העבירו אותי לניתוח באסף הרופא".
יש לך קשר עם אשתך?
"הנייד אבד לי באיזשהו שלב, ואיבדתי קשר עם אילנה והבית. הן ידעו שאני פצוע. קצין הביטחון הלך אלינו הבייתה כדי לוודא שהן בסדר וסיפר להן על מצבי. הן היו בממ"ד, ניסיתי לדבר איתן מטלפונים של רופאים בברזילי ואסף הרופא אבל לא הצלחתי. הצלחתי לשלוח הודעה לשכנה, והיא הרגיעה אותי ואמרה שהן בממ"ד. הן הצליחו להתפנות לבני עטרות, שם גרה המשפחה של בעלה של גיסתי".
איך הרגשת באותם רגעים?
"התפרקתי. ירדה לי אבן מהלב".
מה מצבך כעת?
"כבר עברתי ניתוח ברגל באסף הרופא. בגב התחתון ובישבן הפגיעה הייתה שטחית, אבל נפצעתי בשוק ברגל שמאל מרסיסים של רימון. הייתה פגיעה בעצב, ולכן החליטו להשאיר את הרסיס ברגל כי לא רצו לעשות נזק גדול יותר".
בימים אלה חיים מתאושש באסף הרופא ומחכה למצוא מוסד שיקומי שיקבל אותו להמשך תהליך שיקום. "היום עשיתי קצת הליכות עם הליכון", הוא מספר, "כף הרגל מוגבלת כמעט ללא תחושה בבוהן. הרופא אמר שעם הזמן העצב יחזור לעצמו. זה יכול לקחת שלושה חודשים עד חצי שנה. אשתי במצב רגשי מאד קשה. אנחנו לא יודעים מה יהיה בהמשך. כל כך אהבנו את הקיבוץ ואת האזור. אנחנו מאד אוהבים את החיים שלנו. והיה קשה לראות את זה. כרגע אנחנו לא רואים איך אנחנו חוזרים לעוטף לצערי".