הרבה אנשים לא ממש אוהבים ללכת לרופא כשצץ בחייהם משהו בריאותי מדאיג. לא תמיד נחמד לחשוב על האופציות שעלולות להתעורר שם, ולפעמים יותר קל להיבלע בשגרת החיים ולדחות את העניין. אבל כשתום תשבי גילתה שיש לה דימומים מהשד בזמן שהניקה את בתה השנייה, היא החליטה לא להתעלם. אף שהיה אפשר לשייך את הדימום הלא רציף לעובדה שהיא מניקה, היא יצרה קשר עם יועצת הנקה. זו שלחה אותה לד"ר מריאן חטיב, כירורגית שד מבית החולים "איכילוב", כדי לרדת לשורש העניין. "מיד התחברתי אליה, היא הייתה מאוד מיוחדת ואנושית, כזו שגורמת לך להרגיש כאילו את המטופלת היחידה שלה", מספרת תשבי. ד"ר חטיב שלחה אותה לבדיקות, אחת מהן צריך לבצע כשיש דימום פעיל, אבל הדימומים לא היו רציפים והיא לא ביצעה אותה. "בתור בן אדם לא מאוד חרדתי פשוט שכחתי מזה". בסופו של דבר, היא נותרה ללא אבחנה והדימומים הלכו כלעומת שבאו ונפסקו לחלוטין כשהפסיקה להניק. עד היום היא לא יודעת אם היה קשר חד משמעי בין הדימום לסרטן ("זה לא בוודאות היה קשור, אולי סתם סימן ששלח אותי להיבדק").
"חשבתי שאני אמות"
תשבי, בת 36 מתל אביב, המשיכה בשגרת חייה, ורק כשנה לאחר מכן, כשהבת שלה כבר הייתה בת שנה וחודשיים, היא הרגישה לפתע גוש בשד. "הגוש לא היה שם קודם, אבל כיוון שעד לא מזמן הנקתי חשבתי שזה עדיין משהו שקשור להנקה, צינוריות סתומות או משהו", היא אומרת. תשבי חזרה לד"ר חטיב, ולאחר כמה בדיקות קיבלה אבחנה די מהירה של סרטן שד. "קיבלתי את הבשורה וברגע הראשון הייתי ממש כמו כל אחד שאומרים לו שיש לו סרטן", היא נזכרת. "מה שהכי הבהיל אותי זה שחשבתי שאני אמות וממש התרכזתי רק בקטע הזה. אחרי שהבנתי שזה סרטן שכנראה לא אמות ממנו, היה לי פנאי ויכולתי לחשוב מה אני עושה הלאה".
תשבי החליטה להיצמד לד"ר חטיב וללכת עם תכנית הפעולה שלה. "אני אוהבת ומעריכה אותה, החלטתי שאני לא אלך להרבה רופאים ואישאר עם התחושה הפנימית שלי, לא רציתי להתבלבל מחוות דעת נוספות". היא עברה בדיקות גנטיות שגילו שהיא לא נושאת את הגן של סרטן השד BRCA, ושמדובר בסרטן הורמונלי. "גילינו את זה מוקדם יחסית אז גם יכולתי לוותר על טיפולים כימותרפיים", היא מסבירה. ד"ר חטיב המליצה על כריתה מלאה של השד מאחר שהגוש היה גדול יחסית לשד. תשבי החליטה להסיר גם את השד השני. "החלטתי את זה עוד לפני שקיבלתי את התשובות, זה החליט לי נכון גם בריאותית".
ד"ר חטיב, כך התברר, היא הרופאה היחידה בארץ שהיא אונקופלסטית, כלומר מבצעת גם את הכריתה וגם את השחזור באותו הניתוח. "אמרתי למריאן שאני רוצה לחזור לגיל 16 אז שתרים לי", היא צוחקת. "בדרך כלל זה ניתוח שעושים אותו בארבע ידיים, כירורג מבצע את הכריתה ופלסטיקאי את השחזור, אבל היא עושה את זה לגמרי לבד". הניתוח עצמו מורכב ואורך שמונה שעות, "זה ניתוח מאוד עדין, צריך לתפור עדין. היה איזה רגע שמריאן גם חשבה שיהיה צריך להוציא את הפטמה ואז הייתי נשארת עם ציצי כמו של ברבי. לשמחתי זה לא קרה. יש כל כך הרבה פרוטוקולים ודרכים לטפל באותו חולה וכל רופא עם הגישה שלו והאינטואיציה שלו. זה לא שיש לך סרטן ואת הולכת למות. יש הרבה אופציות ויש כאלה שעושות ניתוח כריתה ואז שחזור".
אז בעצם לא חווית מה זה להיות ללא שדיים
"כן. ברגע שהבנתי שאני נכנסת לניתוח הבנתי שאני אקבל את השדיים שפעם חשבתי שאשדרג בכל מקרה. מה שמאוד פחדתי ממנו זה ההרדמה, פחדתי שאני לא אתעורר ממנה. אז פניתי לפסיכולוגית שלי, בעזרת דרך ריפוי שהיא הציעה לי, שקוראים לזה 'טאפינג', עשיתי את הטיפול עד שהרגשתי שאני יכולה לסמוך על עצמי וידעתי שאוכל לעבור את זה. עד הרגע שנכנסתי לחדר ניתוח אפילו עשיתי לעצמי טאפינג: דיברתי אל עצמי, עטפתי את עצמי בידיעה שאני אעבור את זה, ידעתי שיש לי שתי ילדות קטנות בבית ושיש לי עוד הרבה זמן לבלות איתן. אפילו תהיתי אם יהיה לי עוד ילד ועלו לי המחשבות לגבי הנקה. האם נהיה קרובים גם אם לא אוכל להניק אף פעם יותר".
התמיכה בבית ומהמשפחה עזרה לה מאוד. "היה לי ממש צי של מטפלים ותמיכה, פסיכולוגית מדהימה, והמשפחה שלי עזרה לי להקליל הכל. אחרי הניתוח חיכו לי כולם – בן הזוג שלי, אמא שלי, האחיות שלי ואח שלי, ולרגע לא הרגשתי לבד. ️ידעתי שגם אם לא אתעורר, האחיות שלי יעשו כל כך הרבה רעש והן כבר יעירו אותי. באשפוז היו החברות שלי גם כל הזמן שהשתעשעו ברעיון שעברתי שדרוג ולא שחזור".
איך הבנות קיבלו את זה?
"ילדים מקבלים מה שאת מראה להם, אם תספרי להם את זה בדרמטיות אז זה יהיה דרמטי. לגדולה שהייתה בת ארבע, אמרתי שיש לי משהו בשד ולכן אני הולכת הרבה לאחרונה לרופאה שלי שמטפלת בי ועוזרת לי ואם היא תרצה היא תוכל לראות אותי. אצל ילדים זה מאוד נקי והיא הייתה ממש סבבה".
ובן הזוג?
"הוא האבא הכי טוב שיש אז הוא היה מטפל בבנות, ותומך ובעיקר מאוד עוזר למצב רוח של הבית".
תשבי חזרה הביתה ארבעה ימים אחרי הניתוח והסתובבה כשלושה שבועות עם נקזים בחזה. "איתם הסתבכתי כי אני אדם מפוזר, והם היו נפתחים לי ונתקעים", היא מספרת. תקופת ההחלמה ארכה כשישה שבועות שבהם לא יכלה לנהוג, אבל היה חשוב לה לחזור מהר לתפקד, למרות הכאבים. "יצאתי להליכות, אפילו שאמא שלי חשבה שאני לא נורמלית. היה לי חשוב לצאת ולא לוותר לעצמי. הסברתי לבנות שלי שאסור לי להרים אותן אבל קצת 'גנבתי' פה ושם".
חודש וחצי לאחר מכן היא נאלצה לעבור ניתוח נוסף כי הסתובב לה השתל והיה צריך למקם אותו מחדש. "כנראה שהרמתי את הבנות יותר מדי", היא אומרת, "למדתי שאם מריאן אומרת משהו אז אני צריכה לקחת אותו ממש ברצינות ולהקשיב לרופאיי. לאט חזרתי לתפקוד מלא ואז הגעתי לאונקולוגית, פרופ׳ ספרא, שהמליצה על תרופה מסוימת. זה מאוד הפחיד אותי כי שמעתי שקשה להישאר איתה רזה. עם למות התמודדתי כבר, אבל עכשיו צריך להתמודד עם השמנה".
מה כל כך הפחיד אותך?
"ממש ממש רק ההשמנה. שקלתי גם לא לקחת את הכדור, משקל תמיד היה אישיו עבורי. המילה סרטן התגמדה ליד המילה השמנה. אבל גם עם זה התמודדתי, פניתי לתזונאים ולמדתי איך גם לקחת את ההתרופה וגם לשמור על המשקל - ולא עליתי".
אחרי הניתוח השני היא חזרה לעבוד די מהר. "לי ולאחותי הגדולה יש עסק של עיצוב בלונים שפתחנו בקורונה. היינו הרבה ביחד לפני ואחרי, היא גדולה ממני ב-20 שנה ואנחנו חברות מאוד טובות". תשבי היא גם אחותה הקטנה של נועה תשבי. "יש לי אח מאמא שלי, שתי אחיות מאבא שלי, ולכל האחים יש עוד אחים. אנחנו כאילו מסועפים".
והסרטן, עדיין נמצא שם ברקע?
"עם הזמן הבנתי שהבחירה האם להתעסק בסרטן או בחיים היא בידיים שלי, הבנתי מה היה הטריגר שגרם לו להתפרץ, עיבדתי את הדברים בטיפול ואני בוחרת להתרכז בחיים ולא בסרטן. עם זה אני הולכת לישון כל לילה וקמה כל בוקר, ומודה לאלוהי האהבה שאני יכולה לאהוב את הבנות שלי גם הבוקר. למדתי שככל שתופסים את הסרטן מוקדם יותר כך קל יותר לטפל בו. וכדאי לבדוק, כי סרטן לא תמיד שווה מוות, לפעמים הוא שווה טיפול ושווה חיים".