עברו כבר כמה שבועות מאז השיחה האחרונה שלנו עם אנשי זק"א, והופתענו שהם עדין לא סיימו את מלאכתם. "עברנו למיגוניות שהיו מחוץ לבתים או על הכבישים, הייתה שם הרבה עבודה. היו כ-40 מיגוניות שפוצצו", מספר חיים וינגרטן, ראש אגף המבצעים בזק"א, "עכשיו כשיורד גשם ומחלחל לאדמה מתחילים לראות דברים לא נעימים. כשניקינו בהתחלה את החצרות לא הוצאנו את המרצפות, והדם היה קבור. אחרי הגשם הדם עלה למעלה. רואים דם על המרצפות, וחייבים להביא את הדם לקבורה. זה דם של קדושים. אנחנו נעשה קבורה ענקית של כל שקיות הדם".

את שמחה גריינמן, סגן מפקד זק"א מודיעין עלית האחראי על איסוף, אנחנו מוצאים בבארי בסיור הסברתי עם קבוצה של משפיענים מארצות הברית. תוך כדי שיחה הוא מספר לאחד האורחים על הבית שבו התפוצץ להם רימון: "היינו 32 אנשים שניקו את הבית בבארי, 16 בחוץ, 16 בפנים, זה היה ב-8 בנובמבר, ומישהו פתאום צעק 'רימון רימון'. ברחנו ותוך כמה דקות הבית התפוצץ. זה היה בית ממולכד. עדיין לא סיימתי את העבודה שם. יש עדיין מכוניות שאנחנו מנקים. בחצרות, הגשם ניקה את האפר ואנחנו מגלים עוד ועוד כתמי דם מבתים שרופים. בהתחלה היינו עסוקים בלמצוא סימנים מזהים של נעדרים, עכשיו אנחנו אוספים את הדם. כל יום גשום יותר דם צף. לפי ההלכה הדם הראשון שיוצא מהגוף הוא דם הנפש, שנחשב כמו ספר תורה שנשרף, חייבים לאסוף את כל האפר ולהביא לקבורה. הדם לא חייב להיות קבור עם האדם שנפטר אבל חייב קבורה". 

"אחרי הגשם הדם עלה למעלה. רואים דם על המרצפות, וחייבים להביא את הדם לקבורה. זה דם של קדושים. אנחנו נעשה קבורה ענקית של כל שקיות הדם"

שמחה גריינמן, סגן מפקד זק"א מודיעין עלית
שמחה גריינמן זק
שמחה גריינמן. "חייבים לאסוף את כל האפר ולהביא לקבורה"|צילום: זק"א

>> אנשי זק"א מספרים על מבצע חילוץ הגופות מהשבת השחורה

>> הכי קשה זה להשתחרר מתמונות הילדים

>> עבודתם הקשה של זק"א לא הסתיימה ב-7 באוקטובר

איך אתם מתמודדים?

וינגרטן: "יש שני אירועים שהכניסו אותנו לדיכאון. אנחנו יושבים בלהב 433 ומתנדבים נשברים שם. יושבים עם חפצים, צמידים, טלפונים, ומנקים עד טיפת הדם האחרונה. כשאתה עובד בשטח אתה עושה את העבודה, יש לך שליחות, אבל כשאתה יושב על ספסל עם מגבון, ואתה יודע שהחפץ הזה יגיע למשפחה כמזכרת, ואין סיכוי שזה יגיע עם טיפת דם, אז זה קורה. יש גם יחידה מיוחדת שפורצת את הטלפונים. כי המחבלים לקחו מהאנשים את הטלפונים וצילמו בהם את הרצח. יש יחידה שבודקת שלא יחזור למשפחה טלפון עם סרטונים כאלה. האירוע השני הוא החזרת החטופים. המתנדבים יושבים מול טלוויזיה או מקשיבים לרדיו ובודקים שוב ושוב את השמות של החטופים ששוחררו, האם היו בדירה שלהם? נכנסו לסיפור של כל חטוף והסיפורים החזירו אותם לאירוע. יש חלק שמתקשים לחזור לעבודה. אנחנו מנסים לעודד אותם, לעשות ערבי גיבוש. בחנוכה עשינו הדלקת נרות כל פעם במקום אחר, אני מקווה שהצליח. כל מתנדב זק"א קיבל קודם כול שיחה ראשונית ממטפל, חלק המשיכו טיפול פרטני. לקחנו אנשים לבית מלון ליומיים של גיבוש עם אנשי מקצוע שנתנו עזרה. אין כאלה שפרשו אבל יש כאלה שאני עדיין לא מחזיר לשטח".

זק
יש עדיין מכוניות וחצרות לנקות|צילום: זק"א

"אנחנו יושבים בלהב 433 ומתנדבים נשברים שם. יושבים עם חפצים, צמידים, טלפונים, ומנקים עד טיפת הדם האחרונה"

חיים וינגרטן, ראש אגף המבצעים בזק"א

גריינמן: "אני מקבל חיזוקים כל הזמן. יש לנו קבוצה של סיוע נפשי של חוסן, טיפול בטראומה. לפעמים הסיוע קבוצתי ולפעמים פרטני. אני פחות מתחבר לקבוצתי. יש לי אישה מאוד מיוחדת שהיא אחות במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים מעייני הישועה, היא כל הזמן עם היד על הדופק. אנחנו אנשי החוסן יודעים כמה חוסן צריך. אני כל הזמן נמצא בקשר עם אנשי מקצוע כדי לקבל את החוסן הזה. הסיוע הוא מה שמקדם אותנו הלאה. יש אנשים שלקחו כמה צעדים אחורה אבל לא פרשו".  

זק
"אין כאלה שפרשו אבל יש כאלה שעדיין לא חזרו לשטח"|צילום: זק"א

"אני האחרון שנתתי להם חיבוק"

ראובן ראובן, אחראי רכב לוגיסטיקה שעובד בזק"א מגיל 19, עדיין לא הצליח למצוא מטפל מתאים. "הגיעו אלי שני מטפלים ושניהם אמרו שהם לא יכולים לעזור לי. הם פשוט לא יכלו לשמוע את מה שאני מספר. אמרו שישלחו מישהו יותר חזק אבל הוא עדיין לא הגיע. תחשבי על זה, אדם יושב בבית עם אשתו וילדיו, מגיע מחבל, מאיים עליו באקדח, מפשיט ואונס את אשתו, רוצח אותה מול הילדים וחוטף את הילדים. כל מה ששמעתם לא מתקרב למה שהעיניים שלי ראו. בהתחלה עשיתי את העבודה כמו אוטומט, השארתי את הדמיון ואת הרגשות בצד. עכשיו הכול צף. אתה שומע חדשות, שומע סיפורים, ומתחיל לקשר בין הגופות שאספת לבין האנשים. מה אותה נערה חוותה באותו רגע שאנסו אותה וחתכו את שדיה? מה אותו נער חווה? את יכולה לדמיין מה זה אומר לארוז בלילה אחד 450 גופות ואחר כך להבין שאני האחרון שראיתי אותם, אני האחרון שנתתי להם חיבוק. אני האחרון שסגר את האזיקון האחרון שממנו הם לא יצאו. הם כבר לא יקבלו חיבוק של אבא ואמא, הם לא יאכלו יותר, לא ישמעו יותר מוזיקה, מישהו יכול לדמיין את הסיטואציה הזאת? 450 גופות בלילה אחד? כל עוד אני לא מדבר על זה הכול בסדר. אני צריך את המוזיקה שלי, החברים שלי וזה עובר. אבל אם כבר העולם כל כך מכחיש, בואו שבו איתי כמה שעות תשמעו איך זה לראות יהודי בן 60 שפוצצו לו את הראש בגרזן או קשישה שקשרו את ידיה מאחור, היכו אותה וערפו את ראשה. ואז נראה שיסתכלו לי בעיניים ויגידו לי שהכול בסדר. בוא נשמע את ההכחשה".