לכל אחד מאיתנו יש ככל הנראה חרדה ממשהו, אבל מתי החרדה הזאת מוגדרת כפוביה? על פי הלקסיקון של הפסיכולוגיה הקלינית, פוביה היא הפרעת חרדה שבאה לידי ביטוי בפחד מתמשך ולא פרופורציונלי מסיטואציות או חפצים. התגובה במפגש עם הפוביה תהיה בדרך כלל מלווה בפחד גדול ותלווה בתופעות פיזיות האופייניות להתקפי חרדה כמו זיעה, קושי נשימה ויובש בפה.
יש פוביות מוכרות למדי, כמו פחד גבהים, פחד מעכבישים, פחד מטיסות או מג'וקים; ויש כאלה שפחות, כמו פחד מצבע מסוים, ממוזיקה, מהליכה, ממיץ פטל, ממים חמים, או מעלים ירוקים.
>> מתי יודעים שהפחד הפך לפוביה?
>> "רק אל תיתנו לי להיות בחדר סגור עם קלמנטינה": פוביה מפירות
"בפוביה, שבדרך כלל נגרמת מטראומה, נמנעים מלעשות דברים כדי לא להיתקל באיום, כמו לא לטוס, לא ללכת למקומות עם כלבים וכו'", מסבירה ליאת בן אלי לביא, מטפלת NLP, "ראשית יש לזכור שפחד הוא דבר טוב, כלומר הוא בא כדי לשמור עלינו, כמו פחד מהתחשמלות, מטביעה, מפגיעה. מתי הוא עובר את גבול הנורמה? כשגורם ספציפי או סיטואציה ספציפית מובילים לפאניקה בלתי נשלטת ומשבשים בצורה קיצונית את החיים".
"בפוביות תמיד יש תגובה פיזיולוגית לטריגר. הטריגר הזה יכול להיות ספציפי כמו פחד ממעליות, או הרבה יותר רחב כמו פוביה ממקומות סגורים. פוביה יכולה להיות צרה כמו ג'וקים או רחבה כמו חרקים", מוסיף שניר כץ, פסיכותרפיסט תרפיה בתנועות עיניים EMID, "פוביה צרה היא בדרך כלל תוצאה של אירוע טראומטי אחד. פוביות רחבות יותר הן בדרך כלל תוצר של אמונות, ערכים וסדרת אירועים. למשל אדם חרדי שלמד שכלב הוא טמא. הוא מעולם לא הותקף, אבל הוא חונך שהם טרפים ויטמאו אותו, והוא מתרחק, לפעמים עד רמת הפוביה, תלוי עד כמה העבירו לו את הבעיה ובאיזו רמה של היסטריה".
"כל הגוף שלי מגרד כאילו הוא מתמלא בתולעים או זחלים"
אז עד כמה מפריעות פוביות לתפקוד היומיומי? יהודה רחנייב, בלה רבוי, רוני גבריאל שדה, אבי צדקה סיפרו לנו על הפוביות שלהם, איך הכול התחיל ומה המשמעות של לחיות בצילה של פוביה.
יהודה רחנייב, 37, רווק, אמן, מגיש תוכנית רדיו // פוביה: חושך
"מגיל צעיר מאוד, ארבע-חמש, אני מפחד מחושך", מספר רחנייב, "זה מדהים שכמעט כל המשפחה שלי מצד אבא סובלים מהפוביה הזאת, אולי זה קשור לסבא שלי שנלחם במלחמת העולם השנייה בצבא האדום, ואחרי המלחמה היו לו בעיות שינה ופחד מהחושך. אם במקרה מישהו שלא יודע יעבור דרך החדר שלי ויסגור את האור הקטן הפתוח לידי, אני אתעורר בצרחות. זה מלווה בתחושה שמישהו חונק אותי. אני מתחיל להזיע, דפיקות לב מואצות, לחץ דם גבוה, אני לא הולך לסרטים אם יש חושך מוחלט, גם לא לכל מקום שיש בו חלל חשוך כמו גלריות".
איפה זה הכי מפריע לך?
"ברוסיה, שם נולדתי, היו הרבה רחובות חשוכים, אז היה די מלחיץ. כאן הכול מואר אבל קרה לי שהייתי בטיול ביער בן שמן והחשיך, וזה הלחיץ אותי. אני מצליח פחות או יותר לקיים אורח חיים רגיל. פעם ציירתי שחור היום אני מצייר מאוד צבעוני. בסיטואציה רומנטית תמיד הדלקתי אור. ניסיתי טיפולים שונים, היפנוזה, NLP, אבל שום דבר לא עזר".
בלה רבוי, 34, גבעתיים, רווקה // פוביה: עלים ירוקים
"אתמול נגע בי עלה כותרת של ורד נבול וכמעט נפטרתי", מספרת רבוי, הסובלת מפוביה מעלים ירוקים, "הדבר הכי נורא שאת יכולה לעשות לי זה לזרוק אותי לשיח. יש לי צמחים בבית שאני לא מסוגלת לגעת או להזיז, אני משקה אותם מרחוק. שנים לא היו לי צמחים בכלל. בשנתיים אחרונות הצלחתי לגעת בבמבוק. אני גם לא מסוגלת לאכול ירק – חסות, שמיר, פטרוזיליה, כל דבר שהוא בצורת עלה. ברגע שאני מסתכלת או נוגעת בעלה, כל הגוף שלי מגרד כאילו הוא מתמלא בתולעים או זחלים. זאת תחושה איומה. זאת לא אלרגיה. אם אני אוכלת מאכל שאין לי מושג שיש בו עלים לא קורה לי דבר".
מתי זה התחיל?
"כשהייתי ילדה היו לנו שיעורי חקלאות, והיה לנו בחממה פרח 'אל תיגע בי' (המימוזה הביישנית, ש"ש), פרחים קטנים שנוגעים בהם והם נסגרים. את הילדים זה מאוד הצחיק ואני זוכרת שבפעם הראשונה שהוא נסגר עלי פשוט צרחתי את נשמתי. זה היה הדבר הכי מפחיד שקרה לי. הפרח התקיף אותי. זאת פעם ראשונה שעולה בדעתי שזה בעצם היה הטריגר".
מה הסיטואציה הכי קיצונית שקרתה לך עם הפוביה?
"אם אני הולכת ברחוב ונופל לי ארנק לתוך שיח, הוא יישאר שם עד שאמצא מישהו שיביא לי אותו. אני לא מתקרבת. כשהכלבה שלי הייתה ממש קטנה היא הסתבכה מסביב לעץ. הלכתי הביתה, חזרתי, גזרתי את הרצועה וקניתי לה חדשה. כשהייתי ילדה, המשפחה הייתה נוסעת המון לפיקניקים, בעיקר ביער בן שמן. לא ראיתי את היופי ראיתי רק עצים חתוכים ופטריות. וברחתי. טיולי חו"ל שלי יהיו בעיקר ערים. אם אני ביער אני צריכה שביל רחב שהעצים לא יהיו קרובים אלי. אני מאוד אוהבת פרחים, יש לי חנות פרחים קבועה שבה המוכרת מכינה לי זר מיוחד בלי עלים. גם כשאני עומדת אצלה בחנות כל העלים סוגרים עלי. אף פעם לא התייחסתי לזה כפוביה, זה לא מפחיד אותי, זה יותר גרוע זה דוחה אותי פיזית. הדבר הכי נורא שאדם יכול לעשות לי זה לזרוק אותי לשיח".
רוני גבריאל שדה, 33, רווק, עוסק בתחום התקשורת // פוביה: שתייה חמה
כשרוני גבריאל שדה היה כבן 20 נשפכה עליו כוס של שתייה חמה והשאירה לו כווייה בדרגה גבוהה על היד. מאז הוא לא מסוגל לשתות או להגיש משקאות חמים. "אני מאוד אוהב קפה אבל אני תמיד אשתה אותו קר, בתוספת חצי כוס מים קרים או חצי כוס חלב קר", הוא אומר, "מפחיד אותי המגע של הכוס החמה בידיים. המרק שלי אף פעם לא יהיה חם, תמיד פושר. להתקלח עם מים חמים זה בסדר, כי יש לי שליטה על החום".
כמה זה מפריע לך בחיים?
"לפעמים זה לא נעים. אם אני מכין למישהו אספרסו אני אבקש ממנו ללכת לקחת את הכוס, אני לא אביא לו אותה. אני זוכר שהייתי אצל חברים לארוחה ומישהו הגיש לי כוס קפה שחור. כל כך נבהלתי שהעפתי את הכוס. מזל שזה היה על דשא. זה פחד בעיקר מנוזל חם. כוסות וצלחות חמות. ניסיתי פעם לטפל בבעיה ב-CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי, ש"ש), לימדו אותי להרפות את השרירים כשאני מחזיק משהו חם, אבל לא הייתי מסוגל להרפות כי אני בלחץ. לא ניסיתי עוד שיטה".
אבי צדקה, 30, רווק // פוביה: מיץ פטל
אצל צדקה הכול התחיל עם הסדרה האלמותית "שמש". "הייתי אז ביסודי, בסדרה היה ילד שהיה יושב על הבר ומתלונן על מצבו, ומכיוון שהיה קטן, במקום אלכוהול נתנו לו מיץ פטל. כל פעם שהיה לוגם היה מוציא קולות של הנאה", מספר אבי, "אף פעם לא אהבתי מיץ פטל אבל הדיבורים על זה ב'שמש' גרמו לי ממש סלידה מהמשקה. הצבע, המראה, הכול. אני לא מסוגל אפילו להסתכל על מיץ פטל. אני מתחיל להרגיש לחץ, דופק מהיר, זיעה, כמו התקף חרדה. אני גם לא מסוגל לראות מיץ פטל במסך. מישהו הראה לי בטיק-טוק מישהו מכין מיץ פטל, ביקשתי שירחיק את זה ממני. בבית אצל ההורים הוויטמינצ'יק הכי פופולרי זה פטל, אז יודעים להסתיר את זה ממני כשאני מגיע. אנשים מרימים גבה כשאני מספר את זה. הייתה לי אקסית שאהבה מיץ פטל אז היא פשוט לא שתתה לידי".
"לזכור את האירוע בצורה שונה"
האם אפשר לטפל בפוביות? התשובה היא בהחלט ויש לא מעט שיטות. בן אלי לביא טוענת כי הטיפול בפוביה על ידי NLP משבש את הקידוד הישן וגורם למוח "לזכור" את האירוע בצורה שונה, כלומר האדם יזכור את האירוע, אבל הפוביה כבר לא תהיה שם. "לכל פוביה יש כוונה חיובית, וחשוב להבין אותה לפני תחילת תהליך הריפוי. הטכניקה מאפשרת שימור של הזיכרון הטראומטי לצורך למידה והגנה עתידיות, לצד הקלה משמעותית בחוויה הרגשית ויכולת התמודדות חדשה".
"כל אירועי חיינו מאוחסנים במוח, יחד עם כל הפרמטרים שהיו שם, פיזיים, רגשיים, מנטליים", מסביר כץ, פסיכותרפיסט המטפל כאמור בשיטת EMID-Eye Movement Desensitization and Reprocessing, שפותחה על ידי ד"ר פרנסין שפירו, פסיכולוגית שגילתה שתנועות עיניים יכולות להפחית את ההשפעה של זיכרונות קשים. "גם מיקום העיניים נרשם. וכשמזיזים את העיניים תוך כדי החזקה של הזיכרון הטראומטי, הקידוד הזה מבוטל והאירוע מקודד מחדש בהתאם לצורך שלנו היום", הוא אומר, "אם כלב קפץ עלי, הזיכרון הזה מאוחסן עם מיקום ספציפי של העין. הזיכרון אוחסן כשהייתי בן חמש מול הכלב ונבהלתי, היום אם המוח צריך לאחסן את הזיכרון מחדש זה כבר יהיה אחרת".