מה הצעד הכי קשה שעשית במהלך הקריירה?
"תחילת המפעל. אשתי ואני התחלנו את זה עם הלוואה של 5,000 דולר. שכרנו מבנה של 100 מטר מרובע ושילמנו 115 דולר לחודש. והתחלנו מאפס בבני ברק. התחלנו לייצר ולנסות למכור".
איזה ספורט אתה עושה?
"שחייה, כל בוקר אני שוחה 40 בריכות שזה בסה"כ קילומטר אחד. כל בוקר כבר הרבה שנים".
מה חטא התזונתי שלך?
"זה לא טוב לבריאות. אני שומר מאוד על הבריאות ועל אוכל מאוזן. אני לא חושב שאני חוטא. אולי לפעמים עוגת גבינה, אבל לעיתים רחוקות. אני אוכל כמו שצריך. אני שם לב לדברים כמו עלייה או ירידה במשקל".
מה משמח אותך?
"קודם כל המשפחה. יש לי 11 נכדים. אני מאוד נהנה שכולם לומדים, כולם עובדים, כולם היו בצבא, חוץ מאחד שעוד לא גמר תיכון. כולם בארץ זה הכי משמח אותי, אף אחד לא היגר מפה. גם אם למדו בחו"ל, הם חזרו לארץ. כמוני אגב, אני גם למדתי ארבע שנים וחזרתי חודש אחרי גמר הלימודים. זאת אף על פי שהציעו לי באוניברסיטת קליפורניה, בסן פרנסיסקו להיות פרופסור. לא רציתי להישאר באמריקה".
הבנות שלי, ד"ר נורית הראל וסיגל בר און, הן יושבות ראש שהן הדור הבא. כבר קרוב ל-10 שנים והן מנהלות יופי. יותר טוב ממני אני חושב. נורית למדה רוקחות ותואר שני בגנטיקה, ודוקטורט במדעי הרפואה והיא פעילה מאוד בהתאחדות התעשיינים ועושה דוקטורט נוסף עכשיו. סיגל למדה כלכלה ויחסים בין לאומיים ויש לה תואר שני".
באיזה מוצר אתה הכי גאה?
"יש כמה מאות. אבל אני חושב שאני לא גאה במוצרים. כל המוצרים שאנחנו עושים מאז ההתחלה הם מוצרים שאנשים צריכים לבריאות. גם המוצרים שנקראים קוסמטיים הם חצי רפואיים למשל – אולטרסול זה על הגבול בין תרופה לקוסמטיקה.
"אני פיתחתי אישית חלק גדול מהמוצרים, היום כבר יש לנו מעל 30 איש במעבדות. אבל בהתחלה, 40 תרופות עיניים אני פיתחתי. אני שמח שעד היום חלק גדול מתרופות העיניים נמצאות על כל שולחן של רופאי העיניים, רופאי העור ממליצים על חלק גדול המוצרים שלנו, וכמובן שהאמהות משתמשות הרבה במוצרי התינוקות שלנו – קמיל בלו והלאה.
"ופולידין – סדרת מוצרים אנטיבקריאליים, נגד חיידקים, שהצילו הרבה פצועים של כוויות במלחמת יום כיפור. לכן אולי פולידין".
מה רגע השיא בקריירה שלך?
"פיתחתי תרופת עיניים נגד גלאוקומה. זה היה הדוקטורט שלי באוניברסיטת קליפורניה והתרופה הזו נמכרה בכל העולם. במשך כמה שנים היא הייתה התרופה מספר אחת לגלאוקומה. אבל ממש שיא לא היה. כי ההתפתחות הייתה הדרגתית כל הזמן. לא מצאנו איזה באר נפט. כל יום עוד מוצר ועוד מוצר ועוד ייצוא. כיום אנחנו מייצאים ל-30 ארצות. אז העבודה היא עבודת נמלים, כל הזמן, עד היום.
"בזמנו אני פיתחתי את פולידין. במשך כמה חודשים הגשתי בקשה למשרד הבריאות וחיכיתי לקבל אישור לייצר. אז התחילה מלחמת יום כיפור ועוד לא היה לי אישור. כמובן שבזמן המלחמה, השוק מת, כולם היו עסוקים במלחמה, ואז ביום השני למלחמה אמרתי למנהלת המעבדה - בואי נייצר פולידין כי יצטרכו את זה במלחמה לכוויות. אז אמנם לא היה לי אישור לייצר את זה אבל כבר היה לי את חומרי הגלם והכל כי הייתי בטוח שיאשרו. אז טלפנתי למשרד הבריאות והודעתי למחלקת הרוקחות שאחראית על אישורים, תדעו שאין לי רישיון אבל היום אני מתחיל לייצר ושולח את זה לבתי החולים. מנהל אגף הרוקחות אמר לי – אחרי המלחמה אנחנו נתלה אותך. וזה בעצם היה האישור לפולידין. התחלנו לשווק את זה לבתי חולים ואני יודע שברמב"ם ובצפת זה הציל הרבה אנשים. אני לא יודע אם אני גאה בזה כי אני לא בן אדם גאוותן, אבל אני מאוד שמח שזה קרה כי הצלנו הרבה אנשים".
איך התמודדתם עם הביקוש לאלכוג'ל?
"הקורונה תפסה את רוב הישראלים לא מוכנים, גם אנחנו לא הבנו בהתחלה את עומק המשבר הגלובלי. אנחנו עובדים מול מדינות רבות בעולם, מייצאים ומייבאים חומרי גלם. בגל הראשון לצערי לא הצלחנו לספק את כל הביקוש עקב מחסור בפרטי אריזה ועצירת ההובלה העולמית. האלכוהול המשמש לייצור האלכוג'ל הוא רכיב מאד יקר. זו גם הסיבה שייצור האלכוג'ל הוא יקר – היות שהוא מכיל 70 אחוז אלכוהול. בתוך זמן קצר נגמרה אספקת האלכוהול המשמש לייצור האלכוג'ל בארץ. נדרשנו להפעיל קשרים עם ספקים בכל העולם על מנת לרכוש חומרי גלם כדי לעמוד בביקוש. במקביל לכך, רכשנו שני קווי ייצור נוספים כדי לעמוד בייצור ההולך וגובר. בעוד חברות אחרות שחררו עובדים לחל"ת אנחנו גייסנו עובדים כדי לאייש את המשמרות הארוכות שנדרשו כדי לייצר את האלכוג'ל".
רגע של משבר בחיים האישיים?
"כשאשתי נפטרה לפני 13 שנה זה היה משבר גדול. יחד איתה עשיתי את הכול, כל השנים. את המפעל, גידלנו שלוש בנות, והיא נפטרה מסרטן. למעשה באותו זמן חשבתי להפסיק ולמכור את המפעל. כי אמרתי לעצמי – עשיתי עם אשתי את הכול, ועכשיו מה יש לי להמשיך".
מי ההשראה שלך?
"היה לי מדריך במעבדה שלי באוניברסיטה בקליפורניה – ד"ר הנרי ליבי, שהקים מפעל בחצר שלו עם איזה מכל שהוא קנה בתחנת דלק, והוא ערבב חומרים. אני הצעתי לעזור לו באותם ימים אז הוא סיפר לי על מה שהוא עושה ואמרתי לו 'אולי יום אחד גם אני אקים מפעל'. זה בגלל שראיתי איך הוא מצליח, באמריקה הגדולה, לעשות משהו מאפס. הייתי בקשר איתו כמה שנים והוא ייעץ לי הרבה. זה הראה לי שיש סיכוי בכלל כי גם לי לא היה הרבה כסף".
מה מעצבן אותך?
"אני לא כל כך מתעצבן אבל אם כבר, מעצבן אותי שמעוותים את העברית – גם בטלוויזיה וגם ברדיו. למשל – שאומרים במקום מספר אנשים, אומרים כמות אנשים. כמות זה משהו כמו משקל של עגבניות ולא בני אדם. המילה הזו נכנסה לשפה בתקשורת וזה ממש שגיאה. אפילו פעם התלוננתי למישהי שהייתה אחראית על איכות השפה ברשות השידור. החשש שלי שהדברים האלה בסוף ישתרשו בשפה והטעויות האלה יהפכו לשפה".
מה היית משפר בעצמך?
"יש החלטות שקיבלתי שהיו לא נכונות. חלק גדול מזה זה בגלל שאני מתייעץ עם הרבה אנשים. בהשפעה של אנשים קיבלתי החלטות לא לעשות פעולות מסוימת וחבל. היו דברים שהייתי צריך לעשות כי התייעצתי עם אחרים וסמכתי עליהם יותר מעל עצמי. לדוגמה, היו חברות שלא קניתי כי אמרו לי שלא כדאי. רואי החשבון עשו לי חישוב ואמרו לי שלא כדאי. בסוף התברר שהן התפתחו יפה מאוד כמו שחשבתי ולא כמו שהחשבונאים חשבו".
עוד ב-mako בריאות:
>> רופאים חושפים: זה המקרה הכי מדהים שנתקלתי בו השנה
>> מודל קנדי מגלה: מה עדיף - סגר כללי או סגרים מקומיים?
>> בעקבות מירית הררי: אלה התסמינים של סרטן הלבלב
טיפ ליזם צעיר?
"אם אתה לא משוגע ולא עקשן, אל תתחיל כי אין לך סיכוי. זה נכון לאז וזה נכון עד היום כי יש המון בעיות ובירוקרטיה .יש כל כך הרבה בירוקרטיה, זה מכונות, אנשים, חומרי גלם, בדיקות מעבדה, זה מסובך מאוד. בנוסף על כך שיש בעיות רגילות של תעשייה בכל העולם, הבירוקרטיה כאן נוראה. אף אחד לא הקים מפעל בישראל ב-15 שנים האחרונות אלא כדי לעשות אקזיט, אבל לא להחזיק פועלים, בניין וכו'. הרבה תעשיינים מעדיפים להקים את המפעלים וקווי היצור שלהם בסין, בהולנד או בארה"ב. פחות בירוקרטיה. כאן מוציאים לך את הנשמה. הם לא מבינים שהם מרוויחים את האנשים. היום עם הקורונה, הממשלות הבינו שצריך לעבור לייצור עצמי ולא רק ייבוא. וכאן אצלנו כולם יבואנים. ככה שבמשבר הבא, אני לא יודע איך נתמודד".
טיפ לחיים
"לך עם הדמיון שלך והרצונות שלך לעשות דברים ואל תיבהל מזה שאנשים יגידו לך שאין סיכויים שתצליח. תנסה ואל תפחד. אם לא תנסה זה כאילו נכשלת. תעשה כמו בדמיון שלך. גם כשאנשים אומרים לך שאין סיכוי. ברור שככל שהרעיון יותר גדול יגידו לך לא לעשות. תדע שרוב האנשים לא מבינים".