אדם מבוגר תחת אספירין נפל מגובה מסולם, כואב לו בגב ובצוואר ומתקשה לזוז ואני ניגשת אליו קודם. למרות שהיו לפניו. ככה זה במיון. לפעמים מישהו שהגיע אחריך צריך בדיקה לפנייך בגלל מצב רפואי דחוף יותר. לא בגלל שהוא דוד של גיסתה של סבתא שלי ולא בגלל שהוא יפה במיוחד או עשיר במיוחד. המטופלת שהגיעה לפניו במצב כללי מצוין צורחת לעברי: "אבל אני הייתי קודם!"

אני מטפלת בו, נרגעת קצת לאחר שבודקת אותו ומזמינה לו סדרת בדיקות. חוזרת לחדר שלי, יש עוד חולים במיון "שוכבים" שהם לרוב במצב קשה יותר ואני צריכה להגיע למיטתם מהר ועוד רבים במיון "הולכים", שהולכים. או עומדים. ליד הדלת שלי. ולפעמים, הרבה פעמים, גם פותחים אותה באמצע בדיקה של מטופל אחר.

עוד תורנות מתחילה, נשימה עמוקה, אקמול בכיס לכשיתחיל כאב הראש. התיקים נערמים, זו שעה "חמה" בה הרבה אנשים מגיעים יחד, בדרך כלל לקראת הערב, בתום שעות עבודה נורמליות של אנשים שפויים. עוד אחות עם עוד תיק. עוד אח עם עוד תיק. זה כבר מצטבר לערמה גדולה. לפעמים זה מרגיש לי כמו משחק פינג פונג - התיקים נערמים ואני מטפלת, משחררת, הודפת הלאה ובכל פעם שמחזירה תיק - מקבלת בחזרה עוד שני תיקים בתמורה. פינג פונג סדיסטי.

החלום ושברו

כל חיי חלמתי להיות רופאה. הדרך להגשים את החלום הייתה ארוכה וקשה וכמו כל דבר בחיים שלי, זה לא בא בקלות. היכולת לעזור לבני אדם שסובלים, לתת יד ולפעמים גם רק להקשיב, האתגר שבחידה שיש לפתור, כמו בלשית שאוספת פרטים כדי להגיע לאבחנה הנכונה.

מלמדים בבתי הספר לרפואה שבכדי להגיע לאבחנה, צריך בעיקר אנמנזה טובה, כלומר, לאסוף פרטים לגבי ההיסטוריה והתסמינים של המטופל. לפעמים פרט קטן, משהו שפתאום השתנה, הוא הרמז שמוביל לפתרון - לאבחנה ובהתאם לטיפול. בשביל זה צריך זמן וריכוז וכדאי לא להיות עייף. המיון, הוא המקום האחרון בעולם שמאפשר את קיום התנאים הללו.

מערכת באי ספיקה. בה אין מספיק כוח אדם, וגם הכוח הזה, כבר בלי כוח אחרי יותר מיממה על הרגליים. המיון הוא המקום שאליו מגיעים אלו שזקוקים לעזרה, שחולים וכואבים, אבל גם כאלו שפחות. ולפעמים, מי שבאמת צריך להגיע, כלל לא מגיע, ואם מגיע לבסוף, כשהסבל הפך לקשה מנשוא, לעיתים יותר מידי זמן קריטי מתבזבז. אחת מתוצאות כשלי מערכת הבריאות היא ההמתנה הארוכה לרופאים, שפשוט לא מצליחים לעמוד בעומס העבודה שבתנאים אידיאליים הייתה מתחלקת על פני יותר אנשי צוות.

אומרים: "IT'S ALL ABOUT THE MONEY" ואומרים גם: "TIME IS MONEY", אבל ברפואה, בהשאלה, אומרים לפי הדיסציפלינות השונות: "TIME IS BRAIN" - כשיש דימום מוחי, כל דקה קריטית להציל עוד רקמת מוח, "TIME IS BOWEL" - כשכלי דם שמזין את המעי נחסם, ככל שהזמן חולף, הסיכוי להציל מעי פוחת. "TIME IS MUSCLE" - "התקף לב"- חסימה בעורק הקורונרי גורמת לפגיעה באספקת הדם לשריר הלב. ככל שנמהר לזהות ולפתוח את החסימה, נציל שריר לב, נציל את הלב ואת האדם שנושא אותו.

יש אלפי דוגמאות. זיהוי וטיפול מוקדם הוא קריטי. זה עניין של חיים ומוות. אבל בתוך הכאוס של מערכת הבריאות בישראל, בה לרופאים ולרופאות בקופות החולים יש בין חמש לעשר דקות לכל מטופל, ובעיקר במיון, כשהצוות אינו מסוגל למצוא את הידיים והרגליים של עצמו מרוב עומס, וודאי יתקשה למצוא את הידיים והרגליים של המטופלים בזמן, במיוחד את אלו שצריך לטפל בהם מהר. כך מתעכבות ומתפספסות אבחנות. נוצרות טעויות, כך מתרחשים אסונות. קטנים. אישיים, שלא שומעים עליהם, ולכן אין שינוי במצב. 

לכן זמן ההמתנה ארוך מידי, והצוות התשוש שמנסה לעבוד מהר, לעמוד בקצב תיקי המטופלים הנערמים בצד, לפעמים מאבד את האמפתיה. וכנראה שאותה אמפתיה הלכה לאיבוד לכולנו כבר קודם לכן, גם כלפי עצמנו, כשהסכמנו לעבוד בתנאים לא אנושיים שכאלה, לעבוד 26 שעות ברצף ולעיתים יותר, מבלי לדאוג לצרכים הבסיסיים ביותר של האדם, כמו מנוחה, אוכל ושתייה, להתפנות לשירותים. ומה שעצוב הוא, שממשיכים לעבוד ככה שנים, ושום דבר במציאות הנוראית הזו לא משתנה, ולהיפך, מספר הפניות למיון רק עולה, ומנגד, מספר הרופאים שעובדים, לא משתנה.

מה נסגר עם אנשים?

מטופל שחיכה הרבה, יושב אצלי, חשד לבקע מפשעתי אבל הקליניקה והמעבדה מרמזת דווקא על העברת אבן. אורולוגיה. זה לא המקצוע שלי אבל מנסה להסביר לו כל מה שצריך. תוך כדי האחות ממיון קורונה מבקשת שוב שאגיע לבדוק את המטופל עם הבטן התפוחה. המטופלת שהייתה לפני הקשיש שנפל אבל אחרי המטופל הנוכחי, שוב פותחת את הדלת. מזל שהמטופל כבר לבוש, כי הבדיקה כללה גם אשכים ומפשעה, וזה יכול היה להיות לא נעים. אני תמיד מסיטה את הווילון אבל לא תמיד זוכרת לנעול את הדלת. אני לא מצליחה להשלים משפט ולהסביר למטופל מה תוכנית הבירור עבורו בזמן שמקבלת שיחת טלפון מאחות במיון קורונה ובמקביל שיחה בפלאפון מהמחלקה. המטופל אומר לי: "משגעים לך פה את השכל!" ואני מחייכת אליו ובליבי חושבת שהנה, סוף סוף מישהו רואה אותי. אני באמצע ההסבר אבל שוב נפתחת הדלת - אחות צועקת שמגיע מקרה טראומה. תאונת דרכים של אופנוען ואני צריכה לעזוב הכל ולרוץ לחדר הלם.

כך זה נמשך עד הבוקר. חוזרת למיון, עוד תיקים הצטברו, המטופל שלא הספקתי להסביר לו על האבן בדרכי השתן נעלם, הבין שזה ייקח זמן. אנשים צועקים שכואב להם ולמה אני לא בודקת אותם?!. אין ספק, גם מניסיון אישי שלי אחרי לידה, שטחורים זה כואב, אבל האחות יכולה לתת תרופה לכאב ובאמת שזה פחות דחוף. גם האבצס בישבן ובגב ובצוואר ובבית השחי. גם המטופלת שנכנסו ברכבה ברמזור ב- 10 ק"מ לשעה והגיעה אלי בריאה לחלוטין בשביל הביטוח. לפעמים צריך את השומרים שיעזרו להפריד ולהרגיע את הרוחות, לפעמים לא.

זה ממש לא כיף להמתין במיון, הם צודקים. במיוחד כשכואב. אבל זו רק אני אחת קטנה במערכת אחת גדולה באי ספיקה. הם רואים אותי רצה ממקום למקום, ממטופל למטופל, לפעמים מכוסה דם שתן/צואה/מוגלה מאבצס ענק שהשפריץ עלי ולא תמיד מספיקה להחליף את המדים, לפעמים תוהה אם הם חושבים שבין מטופל למטופל אני הולכת לעשות פדיקור או מסאז'? שאני נחה? אוכלת ארוחת ערב מפוארת? אמבטיה עם קצף? אפילו את הפיפי אני מחזיקה חזק חזק עד שלא יכולה יותר להחזיק. אני מקנאה במעשנים, שחייבים לצאת מידי פעם החוצה להתפרק על הסיגריה ולפחות להם יש רגע של שקט ואוויר אמיתי, לא של בית חולים, גם אם בענן עשן.

ודווקא במיון, האנושיות הולכת לאיבוד. "אני הייתי קודם" הכל כך ישראלי. אבל היא בהיריון, והוא ילד קטן, וההוא חיכה המון, וההיא שילמה לבייביסיטר. וממולם הסבתא, תחת מדללי דם שנפלה ומדממת, כל הרצפה ובגדיה ספוגי דם, היא מולכם, מדממת. עלי. מה נסגר עם בני אדם?

כל כך הייתי רוצה להיות הרופאה שתמיד חלמתי להיות, ואני פוחדת לאבד את האמפתיה, את היכולת לבכות עם המטופל או להביא שמיכה חמה לסבא שקופא מקור אחרי שעות במיון. כשהייתי ילדה, הייתי מכריזה בפני כל רופא ורופאה שיצא לי לפגוש, שיום אחד אהיה רופאה. התגובה של כולם ללא יוצא מן הכלל הייתה: "לא כדאי לך, תמצאי משהו אחר, זה לא שווה את זה!" אבל אני התעקשתי. חשבתי שאצלי זה יהיה אחרת, שאני אצליח לפצח ולנצח את המערכת.

דווקא בבית החולים, קל לראות מה באמת חשוב בחיים - המשפחה, הבריאות הפיזית והנפשית, וכמה קל לאבד זאת, לפעמים ברגע אחד. ובסוף כל תורנות, כשאני נושמת לרווחה שהצלחתי להגיע הביתה מבלי להרוג את עצמי ואחרים על הכביש, אחרי עוד אקמול, אני חושבת שאולי זה לא שווה את זה, אבל אז נזכרת בסבתא שהגיעה אלי באמצע הלילה ושהצלחתי לעזור לה. אולי בכל זאת זה שווה את הכל?