"בזמן שהמנתח תופר אותי, הוא שואל אם על הדרך אני מעוניינת בשאיבת שומן", מספרת יערית מתנה, 41, אם לארבעה ממרכז הארץ. היא התלבטה האם להתראיין בשמה, וההתלבטות עצמה, לדבריה, הבהירה לה שכך עליה לעשות. היום היא מספרת את הסיפור בגלוי, אבל אז, לפני שמונה שנים, לא הצליחה להוציא מילה מפיה.
"אני נשארת לשכב שם", היא משחזרת. "אפילו לא הספקתי לראות את התינוקת, כי לקחו אותה - וזה מה שהוא רואה לנכון להגיד לי". המומה מהצעת המנתח, מתנה מחייכת במבוכה. משנותר ללא תשובה, מפנה הדוקטור את השאלה לבעלה. "הוא הפך אותי לרכוש", היא אומרת. "ואני שוכבת שם כמו איזה גוש בשר, בלי יכולת לזוז". מתנה, פגועה, מותשת ומבוישת עד לשד עצמותיה, מאשימה רק את עצמה.
"אמרתי לעצמי שאם במצב הזה, כשאני פיזית חשופה מול כולם - זה מה שבוחרים להגיד לי, סימן שאני באמת לא בסדר", היא נזכרת. "זה אנשי רפואה, למי אני אקשיב אם לא להם? הרופא הוא הסמכות לכל נושא הבריאות". אותו רופא מנתח הותיר אצל מתנה טעם מר מכל חוויית הלידה. "כשיצאתי מחדר הלידה, לא חשבתי על זה שהבאתי ילדה לעולם, אלא שאני צריכה לרזות".
רק שנים לאחר מכן, כשפרסמה הבלוגרית נעמה פסקה-דיוויס את סיפורה של מתנה תחת ההגדרה 'שמנופוביה רפואית', נפל לה האסימון; לראשונה, היא הפסיקה להאשים את עצמה. היום, כשהמושג "שמנופוביה" ניבט מכל פינת רשת רעננה, כבר ברור שגם שמנופוביה רפואית היא תופעה שרירה וקיימת. אף על פי כן, לא תמצאו שום מחקר בארץ שעוסק בה - עד עכשיו. בקרוב, נוכל לדבר על היקף הבעיה, חומרתה ומאפייניה, ומכאן, מי יודע - אולי ימצא לה טיפול שורש.
"אפילו לא הספקתי לראות את התינוקת, כי לקחו אותה - וזה מה שהרופא רואה לנכון להגיד לי. הוא הפך אותי לרכוש, ואני שוכבת שם כמו איזה גוש בשר, בלי יכולת לזוז"
יערה מתנה
מי שהרימו את הכפפה בנושא הן אותה נעמה פסקה-דיוויס, בלוגרית אקטיביסטית ומנהלת קהילת הפייסבוק "וידויים של שמנות", וד"ר לנה שגיא-דאין, רופאת נשים וגנטיקאית בבית החולים כרמל שבחיפה. דיאן נחשפה לפעילותה של דיוויס דרך פרסומיה ברשתות החברתיות, ופנתה לבלוגרית במטרה ליצור שיתוף פעולה. פסקה-דיוויס קפצה על ההזדמנות, ומשם יצאו השתיים לדרך ארוכה ומפותלת ששיאה בימים אלה ממש.
למה מפותלת? כי בישראל, מתברר, לא רק שאין מחקרים סביב הנושא, אין אפילו מסד נתונים. לכן, לפני שניגשה למחקר, נאלצה שגיא-דאין לקרוא כמות עצומה של מחקרים מחו"ל ולסכם את כולם. השלב הבא, שנמצא בעיצומו בימים אלה, הוא איסוף מידע מטופלים, באמצעות שאלון שיצרה ד"ר שגיא-דאין ועליו תוכלו להשיב גם אתם ממש בטופס הזה.
תמונה מזעזעת של המערכת
מאבקה של פסקה-דיוויס בשמנופוביה הרפואית לא מתחיל כאן. כמי שמובילה בחמש השנים האחרונות מאבקים שונים בשמנופוביה, היא הציפה לדיון גם את זו שמוגשת בחסות המדע. לפני כשנתיים פרסמה סרטון הסברה-קומי בנושא שמנופוביה רפואית שבוסס על חוויותיה וחוויות של נשים אחרות שפגשה במרחבי הבאדי פוזיטיב. הסרטון זכה לבאזז נרחב בתקשורת, והכשיר את הקרקע לקמפיין הבא שלה, שהגיע שנה לאחר מכן.
הקמפיין השני התחיל מפוסט שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה, ובעקבותיו פנתה אליה הד"ר. "זה היה פוסט שנורא היה בא לי שכל רופא יקרא, משהו בסגנון 'אני אמנם נראית לכם כמו צבר שומנים אבל אני בן אדם'", מספרת פסקה-דיוויס בדרכה המצחיקה-עצובה. "הזמנתי נשים לכתוב בתגובות מה הן היו רוצות להגיד לרופא שלהן. פוליטיקלי קוראת לקחו את המושכות מכאן ועשו מזה קמפיין שלם, כשפרסמו ציטוטים של נשים תחת ההשטאג שמנופוביה_רפואית".
בעקבות הקמפיין קיבלה פסקה-דיוויס פניות רבות ממטופלות פגועות, אך גם מרופאים ורופאות. "פנה אליי גינקולוג שמאוד רצה להבין את המטופלות", היא מספרת. "היה לו חשוב להבין איך זה לטפל במטופלות שמנות". לצד הפנייה המלבבת הזו, מעידה הבלוגרית כי קיבלה גם הצצה פחות נעימה אל עולם הרפואה. "היו רופאות שתיארו לי תמונה מזעזעת של המערכת", היא מגלה. "אמרו לי שבפנים זה אפילו יותר חמור, כי מה שאנחנו חוות מול הרופאים זה כאין וכאפס לעומת השיח שלהם על המטופלות והמטופלים".
"היו רופאות שתיארו לי תמונה מזעזעת של המערכת. אמרו לי שבפנים זה אפילו יותר חמור, כי מה שאנחנו חוות מול הרופאים זה כאין וכאפס לעומת השיח שלהם על המטופלות והמטופלים"
נעמה פסקה-דיוויס
יחד עם תחושת אובדן האמון במערכת הבריאות, דיוויס מגלה גם חמלה כלפי רופאיה. "צריך להגיד שהם חיים במציאות קשה", היא מציינת. "יש להם 7-5 דקות למטופל, משמרות כפולות, שעות מטורפות, הם קורסים תחת העול ואני מבינה שזה גורם להם לחוסר סבלנות. מצד שני, ראיינתי פעם רופא ששאלתי אותו אם הוא יציע באופן חסר הקשר למטופל לרדת במשקל בלי קשר לבעיה שאיתה הגיע. הוא אמר 'בקושי יש לי זמן לדבר איתו על הבעיה שאיתה הגיע, אז למה שאני אשב בכלל ואעלה סוגיות נוספות בוול-ביאינג שלו כשאין לי זמן לתת לו אפילו את הטיפול הישיר?'. הוא אמר גם שזה מאוד תלוי בקשר המתמשך שבין המטופל לרופא. צריך להיות קשר טוב, והסולם המוטיבציוני של המטופל לרזות צריך להיות גבוה. זה מורכב, סיטואציה מאוד מורכבת גם לרופאים".
כאקטיביסטית מנוסה, פסקה-דיוויס יודעת לטפוח לעצמה על השכם, אך גם להנמיך ציפיות. היא לא מתיימרת לפתור לבדה את הבעיה החברתית-עולמית, אלא לעורר אליה, לפני הכל, מודעות. "בזכות המודעות הזו, סוף סוף נשים יכולות לתת מילים למה שהן שהרגישו", היא מסבירה. "נורא קשה לעמוד מול סמכות רפואית ולהגיד 'את טועה באיך שאת עושה את זה'".
חיזוק מעגל התחלואה
מלבד הפגיעה הרגשית יכולה להיווצר מהשמנופוביה חיזוק של מעגל התחלואה, כפי שהוצג בכתבה ב"כאן 11". למרבה הצער, גם בנושא הזה לא תמצאו נתונים מחקריים. לדעת נעמה פסקה-דיוויס, חסרים נתונים מהסיבה הפשוטה שחסרות תלונות. "אני אומרת כל הזמן שחשוב להתלונן, ושיש למי - למשרד הבריאות, לקופות החולים, לוועדות האתיקה", היא אומרת. "אבל את מגיעה לשם בעמדת חולשה, את חולה, את לא מרגישה טוב, את מתביישת בזה, את אפילו לא שלמה עדיין עם הזהות שלך כשמנה, אפילו לא רוצה להודות בזה מול עצמך, אז למה שתלכי להתלונן? את עדיין תקועה במעגל האשמה עצמית".
"עד שנתקלתי בפוסטים של נעמה, חשבתי כמו הרבה אחרים: לאדם שמן יש בעיה בריאותית וצריך להגיד לו"
ד"ר מלנה שגיא-דאין
גם ד"ר שגיא-דאין רואה לנגד עיניה קודם כל את העלאת המודעות. לדבריה, עד לא מזמן גם היא עצמה לא הייתה ממש מודעת לנושא. "עד שנתקלתי בפוסטים של נעמה, חשבתי כמו הרבה אחרים: לאדם שמן יש בעיה בריאותית וצריך להגיד לו", היא מודה. "אבל צריך לשאול איך אומרים, למי אומרים, האם אומרים, האם הוא בכלל רוצה לשמוע. לפעמים משהו קטן שרופא יזרוק לך יכול ללכת איתך לכל החיים".
יערית מתנה תסכים עם טענותיה. לדבריה, אפשר לשוחח עם מטופלת שמנה על משקלה - רק צריך לדעת איך. "כשהגעתי לאורתופד בתקופה שרצתי והיו לי בעיות בברכיים, הוא הסביר לי שיש משמעות למסת הגוף על השחיקה של הסחוס, אבל באותה נשימה הסביר לי איך אני יכולה לעבוד על שרירים אחרים כדי להוריד לחץ מהברכיים". במקרה הזה מספרת מתנה שכלל לא נעלבה. "הוא לא אמר 'את שמנה, תעשי דיאטה'", היא מסבירה. "זה לא שאנחנו נפגעות בגלל רגישות יותר, או כי ספגנו עלבונות כל החיים שלי. זה לא פוגע כשזה פרקטי ונכון עובדתית".
אם כן, דבריה של שגיא-דאין צודקים ונכונים, אך מעל הכל - גם היא משכילה לראות זאת עכשיו - אין טעם להודיע לאדם שמן שהוא שמן או שעליו לרדת במשקל. "אנשים יודעים שהם שמנים, זה לא עוזר להגיד להם את זה וכנראה ניסו גם לרדת במשקל", היא מבינה היום. "זה יכול אפילו רק להחמיר הפרעות אכילה, יש מחקרים על זה". "לא מבינים שהסיבה להשמנה נעוצה הרבה פעמים באזור הרגשי", מחזקת את דבריה פסקה-דיוויס. "נותנים לנו כלים לגמרי לא אקטואליים ולא רלוונטיים, שרק מסלילים אותנו יותר להשמנה".
העלבון צורב עוד יותר כשאותן הערות מלוות ביחס משפיל ומזלזל, תחת אמתלה של מקצועיות רפואית. מקורו של היחס הזה, לדברי הגינקולוגית, הוא בדעות קדומות. "אנשים ככלל ורופאים כחלק חושבים אוטומטית ששמן הוא אדם עצלן ולא שולט בעצמו, וזה אוטומטית מוריד את הכבוד כלפי האדם. שלהשמנה יש אלף ואחת סיבות", היא מבהירה. "גנים, מחלות, סיבות רגשיות ועוד ועוד. יש שמנים שהם פעילים ועושים המון כושר ועדיין לא מצליחים לרזות, אז הסטיגמות האלה פשוט לא נכונות".
"את תשמיני עוד, וחבל עלייך"
באותה התקופה, המושג הפלאי "שמנופוביה" טרם פרץ למיינסטרים, וטרם הגדיר שנאת שמנים כמחלה בפני עצמה. אבל דקלה (שם בדוי) לא הייתה זקוקה למינוח הזה כדי להבין שנעשה לה עוול. היא פנתה לרופא אחר, וזה לדבריה, מיהר לשפוט אותה אפילו יותר. ברגע שראה אותה, הוא טען שמוטב לה לא ליטול גלולות במשקלה. "הוא אפילו לא ידע מה המשקל שלי", היא נזכרת. "כשאמרתי לו את זה, הוא התחיל למלמל, 'לא… את דווקא מאוד יפה…' מה הקשר יפה?", היא מתקוממת, "הוא אפילו לא בדק אותי!".
בצד העלבון, דקלה מתארת תחושת בלבול דומה לזו שמתארת יערית מתנה. "ידעתי שגלולות יכולות לגרום להשמנת יתר, והוא הרופא, הוא יודע", היא מסבירה. "לכן לא באמת הבנתי שמה שקורה פה זה שמנופוביה, אבל הרגשתי שמתייחסים אליי כסוג ב'". לדבריה, רק כשפגשה רופאה אחרת, שהקשיבה לסיפור בפה פעור, הבינה את חומרת הפגיעה שנגרמה לה. "יש כל מיני סכנות בנטילת גלולות, כמו סכנה לקרישיות בדם, אבל זה ממש לא קשור למשקל", מצטטת דקלה את אותה רופאת נשים. "היא הייתה בהלם, כי גם לא הייתי אוביס או משהו, וידעתי את זה בעצמי. הכרתי נשים הרבה יותר שמנות ממני שנטלו גלולות - אז למה אני לא?".
איפה הגברים?
הסיפורים המובאים בכתבה כולן מפיהן של נשים - כמעט. המוזיקאי והקומיקאי איתי לוקץ', שעלה לכותרות ממש לאחרונה בעניין דומה, מספר קיבל אבחנה רפואית שגויה כתוצאה משמנופוביה רפואית. הוא היה אז בן 23, ולדבריו, אובחן עם חשד לאירוע מוחי קל כשבפועל סבל ממיגרנה. בעקבות האבחון השגוי נרשמו לו מדללי דם שסיכנו את מצבו הבריאותי. "בהמשך הלכתי לבדיקות, והרופא שראה אותי היה בהלם מהאבחנה והטיפול", מספר לוקץ'. "הוא הסביר לי מה באמת יש לי והורה לי להפסיק עם המיקרופירין מיד. אגב, כשרשמו לי את התרופה הזו, אפילו לא טרחו לספר לי שצריך להיזהר מפצעים כי היא גורמת לדם להיקרש פחות". 
ובכל זאת, הנשים הן ייצוג נאמן למדי לאוכלוסיית המחקר, נכון לרגע זה. עד כה ענו על השאלון כ-1,290 משתתפים, 96 אחוז מהם נשים. לתפיסתה של פסקה-דיוויס, הנתון הזה קשור ישירות לדיכוי נשי. "גם גברים שמנים סובלים", היא מבהירה, "אבל כהדיוטה, אני אגיד לך שזו תופעה שיותר קשורה לנשים. עניין של אישה צריכה לשמש פונקציה בחברה של נראות, יופי, אטרקטיביות". לצד האמת הכואבת הזו, יש משתנים נוספים שככל הנראה תרמו לפער המגדרי. "יכול להיות שנשים יותר רגישות, מחוברות לעצמן, מודעות, ולגברים קשה יותר לדבר על זה", משערת האקטיביסטית.
נתון משמעותי נוסף שכדאי להביא בחשבון הוא שפסקה-דיוויס פועלת במרחבים נשיים, בהם גם הופץ השאלון. לאחר שקודם על ידי גוף התקשורת הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת" ועוקבותיה של פסקה-דיוויס (נשים בעיקרן), אפשר להניח שזכה לחשיפה מוגברת בקרב נשים, תוך פספוס הקהל הגברי. לכן, שתיהן מקוות שהפרסום כאן יביא אל השאלון קהל נרחב יותר ומגוון מגדרית. "עברתי שאלה שאלה ווידאתי שהשאלות מופנות לשני המינים", מבהירה ד"ר שגיא-דאין, בציפייה למענה נוסף מצד הקהל הגברי.
נכתב בעמוד המחקר: "השאלון נועד לאנשים בעלי BMI השווה או גדול מ-25 (הנוסחה לחישוב ה-BMI היא משקל בק"ג חלקי גובה במטר בריבוע). השאלון הינו אנונימי, מילוי השאלון לוקח סביב 5-10 דקות, ואפשר להפסיק למלאו בכל שלב. תוצאות השאלון יסוכמו ויפורסמו בצורת מאמר מדעי בספרות הרפואית המקצועית. בהתבסס על מסקנות שיעלו מניתוח התוצאות ניתן יהיה לשנות מדיניות ולשפר את גישת הצוות הרפואי לאנשים בעלי משקל עודף".
לדברי פסקה-דיוויס ושגיא-דאין, בתוך יומיים וחצי השיבו לשאלון יותר מ-1,000 משיבות ומשיבים. אבל אז חלה סטגנציה, "ואני נהייתי גרידית", צוחקת הדוקטור. "אנחנו רוצים להגיע לכמה שיותר אנשים, לפחות 5,000, כדי להגיע לייצוג שמשקף באמת את האוכלוסייה. כמה שיותר, יותר טוב".
שגיא-דאין ערוכה לספקנות המתבקשת כלפי מחקר המבוסס על נתונים שלוקטו דרך הרשת, ומוכנה מראש עם תשובה לספקנים. "אנשים חושבים אולי, 'מה מחקר בפייסבוק?', אבל יש כבר מחקרים על מחקרים בפייסבוק, שמראים שגם הם איכותיים, מייצגים ואמינים", לדבריה.
כמי שנתקלה כבר בתגובות הציבור למחקר, דיאן מחזיקה גם תשובות מוכנות למי שמאשים אותן בעידוד השמנה. "זה כל כך לא נכון", היא מוחה. "אנחנו מעודדות יחס מכבד, שוויוני, כי מגיע גם לנשים עם עודף משקל. אנחנו מעלות גם מודעות למיכשור הרפואי. למשל, באחד המאמרים, ענתה אחת המשתתפות במחקר שמכשיר לחץ הדם לא עולה עליה, וכל פעם זה סיפור, האחיות מתחילות לצעוק 'איפה מד הלחץ הגדול?' והיא מחליפה צבעים. כמה וכמה נשים ציינו שהציוד של בית החולים, בכל מיני תחומי רפואה, לא מתאים לגוף שלהן".
גם פסקה-דיוויס, כמובן, חוותה שמנופוביה-רפואית שראויה להיכלל במחקר. "הגעתי לגינקולוגית שרציתי שתלווה אותי בעיר שלי, אריאל", היא מספרת. "הגעתי בשבוע 6-7 עם דימומים, כבר אמרו לי שאני הולכת להפיל. אבל הציוד של האולטרסאונד בקופות החולים כל כך מעפן שבשבוע הזה אף אחד לא רואה כלום, זה לא כמו מכון אולטרסאונד רציני. ולמרות שהיא ידעה שאני בשלב כל כך מוקדם של ההיריון, היא דיווחה שלא רואים כלום בגלל השמנת יתר.
"אחר כך פניתי לרופא פרטי, שאמר לי, 'מישהו שיגיד לך שבגלל השומן בבטן שלך המכשיר לא רואה - הוא פשוט לא מקצועי, זה בולשיט'. הייתי בהלם. ותחשבי שזו הייתה האופציה היחידה בעיר שלי. הייתי צריכה לנסוע כל יום במשך כל ההיריון מחוץ לערים אחרות כדי שלא אצטרך להמשיך טיפול עם האישה הזו. עזבי שהיא הייתה קרה כפסגת הר בשווייץ", מתפייטת פסקה-דיוויס, "היא פשוט שיקרה, וזו הסיבה שאני לא מאמינה ברפואה הציבורית".
פעם נוספת שבה פגשה בשמנופוביה הרפואית, הייתה בשיחת סיכום שאחרי ניתוח. "לא יודעת מה הרופאה חשבה לעצמה, אבל על הדרך היא החליטה להמליץ לי לעשות קיצור קיבה", מספרת דיוויס. "כלומר, לסכן את החיים שלי כשאני בחורה לגמרי בריאה וחיונית. ואז היא הוסיפה, ממש מול בן הזוג שלי, 'יש נשים שהבעלים מבקשים מהן והן עושות'. עוד פטרוניזם תנו לי, כי באמת חסר לי מזה בחיים. לא האמנתי שרופאה שולחת אותי לקיצור קיבה כי לדעתה זה אולי מה שבעלי רוצה".
אף שדיוויס, כמו שמנות רבות, איננה חסידה של רופאים, היא פוגשת בדרכה כאלו שמתבלטים לטובה וחשה צורך להצביע גם עליהם. "דוגמה לחוויה מתקנת זו רופאת המשפחה שלי", היא מספרת. "כשהגעתי אליה הפלתי עליה את התיק הזה. היא סיכמה איתי שברגע שהיא תחשוב שיש לי בעיה שקשורה למשקל שלי - היא תגיד לי, וביקשה אבין שהיא אומרת את זה רק כי באמת יש קשר. היא הבטיחה שלא תפנה אליי ולא תדבר על זה כל עוד אין טעם. היא אמרה בעצמי שאני בריאה, הבדיקות שלי תקינות, ולכן אין צורך להתייחס לזה. היא לגמרי מדהימה וקשובה".