אין דבר שמומחי שניידר חיכו לו יותר מאשר לראות את הילדים שנחטפו לעזה בשבת הארורה ב-7 באוקטובר, שבים לאזור המוגן שנבנה עבורם בקפידה בבית החולים. אבל שום דבר לא באמת יכול היה להכין אותם להתמודדות עם הטראומות הקשות שעברו. ד"ר יעל מוזר גלזברג, מנהלת יחידת מושתלי כבד במרכז שניידר ורופאה בכירה במחלקת הילדים השבים, מתקשה לישון בלילות מאז שפגשה אותם לצורך טיפול. "אני מתעוררת כל לילה במקום אחר", היא מספרת בראיון ל-mako  בריאות. "אנשי הצוות הרפואי מקבלים טיפול, אבל אי אפשר להמשיך כרגיל אחרי שמבינים מה עבר על ילדים בשבי".

היא מספרת על סיטואציות בלתי נתפסות לצד רגעי גבורה גדולים שהתגלו במהלך התקופה שבה נקלטו בבית החולים 26 חטופים, מתוכם 19 ילדים. "אין שום תקדים למה שהילדים האלה עברו. קודם כל, כולם ללא יוצא מן הכלל איבדו בין 10%-15% ממשקל גופם. חלקם אף סיפרו לנו איך חילקו את מעט האוכל שנתנו להם לפירורים קטנים כדי שיחזיק להמשך היום. הילדים הגדולים יותר סיפרו איך הרשו לעצמם לאכול רק אחרי שהבינו שהאחים הקטנים כבר זכו לקבל מספיק אוכל. כשהם הגיעו לשניידר הכנו עבורם מזון במינון שמותאם לאנשים שהורעבו, אבל הם כמעט לא אכלו, רק חילקו אותו לפרורים קטנים. נראה שהפחד ממש הוטמע בהם, זה פשוט נורא".

"לא צריך דמיון מפותח כדי להבין מה קורה לצואה כשמתאפקים כל כך הרבה זמן"

ד"ר יעל מוזר גלזברג

יתרה מכך, היא מתארת הפרעות ההיגיינה המשמעותיות שמהן סבלו הילדים. "אף אחד מהם לא התקלח מעל 50 יום. במקרה הטוב נתנו להם מגבת עם מים קרים כדי שינגבו את עצמם מעט, ואני מדברת על בני המזל שבהם". חלקם, היא מספרת, אף סיפרו על רגעים קשים במיוחד, כמו למשל ילד קטן שלא אפשרו לו ללכת לשירותים במשך שעות. "לא צריך דמיון מפותח כדי להבין מה קורה לצואה כשמתאפקים כל כך הרבה זמן. ושוב, אני מזכירה שלא הייתה אפשרות להתקלח".

ילדי משפחת גולדשטיין פוגשים לראשונה את בני משפחתם (צילום: דוברות שניידר)
ילדי משפחת גולדשטיין פוגשים את משפחתם|צילום: דוברות שניידר

תופעה מטרידה נוספת, מטרידה ואולי מפתיעה יותר שהיא מזכירה היא הכינים שמילאו את ראשי הילדים. "מדובר בכמות כינים ובגודל שלא ראיתי מימיי. סביר להניח שהם נדבקו בהן באחד הבתים שבהם שהו. היום אנחנו מבינים שכל אחד מהם הועבר ממקום למקום ואין לדעת עם מי באו במגע".

מעבר להיבטים הפיזיים הקשים, ד"ר מוזר מדברת גם על הטרור הפסיכולוגי שעברו הילדים. "אמרו להם שאף אחד לא מחפש אותם, שלאף אחד לא אכפת מהם, שהם ייאלצו להישאר בשבי לפחות שנה. תחשבי מה עובר לילד כזה בראש. יתרה מכך, אילצו אותם לשמור על שקט מופתי במשך שבועות רבים, אולי זה מסביר מדוע כשקיבלנו אותם למחלקה כולם היו מאוד שקטים. הם נראו עצובים, אבל גם ממש לחשו כשדיברו, אני מניחה שזה כבר מתוך הרגל".

עמית שני ששוחרר משבי חמאס נפגש עם משפחתו (צילום: באדיבות המשפחה)
עמית שני עם משפחתו|צילום: באדיבות המשפחה

איך ממשיכים את היום אחרי ששומעים סיפורים כאלה?

"במשך התקופה שבה טופלו הילדים בבית החולים כמעט לא נחנו לרגע, היינו כולנו בתוך הסיפור הכי עמוק שאפשר. זה משהו שקשה מאוד להכיל. במהלך העבודה השוטפת שלי אני מנהלת את יחידת השתלות הכבד הארצית לילדים. אני מטפלת בילדים חולים מאוד. אפשר לומר שמגבוני הטישו מונחים אצלי באופן קבוע על השולחן כי אני רגילה לבשר להורים בשורות קשות. ובכל זאת, העומס הרגשי שחוויתי אחרי טיפול בילדים שחזרו מהשבי היה חריג ביותר".

"הכרתי אימהות לביאות. אני תמיד אומרת שבאופן טבעי יש לנו יכולת כמעט חייתית שמאפשרת להגן על הילדים שלנו"

ד"ר יעל מוזר גלזברג

מה עזר להם לשרוד לדעתך?

"אני באמת לא יודעת. זה מצב מורכב מאוד אבל מסתבר שילדים מסוגלים לפתח מנגנונים שונים שעוזרים להם. העובדה שחלקם שהו יחד עם נשים מבוגרות ששמרו עליהם עזרה מאוד, אבל חלק מהילדים נאלצו להתמודד עם שבי כשהם בגפם. כמה ילדים סיפרו למשל על חפיסת קלפים שעזרה להם לעבור את התקופה. היא הייתה חסרה ולכן בכל יום המציאו קלף חדש, מעין משחק יצירתי שהגו. דברים קטנים כאלה החזיקו אותם ועזרו להם לשמור על שפיות, זה מאוד עצוב".

ד
"העומס הרגשי שחוויתי היה חריג ביותר". ד"ר מוזר גלזברג |צילום: שניידר

איך התחושה להיות בתפקיד הזה בזמן הזה?

"אני רוצה להגיד תודה על הזכות הגדולה שניתנה לי ללוות ילדים ומשפחות כאלה. הכרתי אימהות לביאות. אני תמיד אומרת שבאופן טבעי יש לנו יכולת כמעט חייתית שמאפשרת לנו להגן על הילדים שלנו גם בסיטואציות קשות ביותר. כרגע יש לי רק בקשה אחת בלב – שבקרוב נזכה לטפל בשני ילדים נוספים, בילדי משפחת ביבס".