ממש בימים אלה סיימה את תת-ההתמחות שלה בטראומה ד"ר רונית בר-חיים, מומחית בכירורגיה כללית, טראומה וכירורגיה דחופה בבית החולים וולפסון. נכון להיום, היא האישה היחידה בארץ שעוסקת בתחום.
תת-התמחות בטראומה וכירורגיה דחופה שייכת לתחום הכירורגיה הכללי. מטרת ההכשרה בה היא להעניק לרופאים כלים להתמודדות עם מצבים כירורגים דחופים כמו: פציעות, דקירות תאונות דרכים וכו'. לא רבים בוחרים בהתמחות הזאת. בארץ יש כמה שמות מוכרים שאפשר לציין כמו למשל ד"ר יורם קליין מנהל היחידה לטראומה וכירורגיה קריטית משיבא, או פרופ' אבי ריבקינד, מחלוצי רפואת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים שהדליק משואה השנה. בכל מקרה, מאוד נדיר לראות נשים בתחום הזה.
סקר שבוצע באוניברסיטת וושינגטון בסיינט לואיס, שפורסם ב-2019 בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי JAMA, מראה שכירורגים בתחומים שונים סבורים שמנתחים גברים טובים יותר מנשים, ולעומת זאת שנשים טובות יותר ברפואת המשפחה. גם בארץ ישנן יותר ויותר נשים בתחום הכירורגיה, אבל זו עדיין טריטוריה של גברים. לפי דוח כוח אדם במשרד הבריאות מ-2021, 42% מהרופאים עד גיל 67 הן נשים, בהשוואה ל-41% בשנת .2005
הרופאה שיוצאת נגד המוסכמות המקובלות
ד"ר בר-חיים,43, גרה ביפו עם חתול. היא "אל-הורית" מוצהרת, ואם תשאלו אותה מה הוביל אותה לתחום, היא תספר שהחלום המקורי שלה הוא בכלל להיות צלמת של נשיונל גיאוגרפיק או ביולוגית ימית. "בצבא הייתי חובשת ולהפתעתי זה מאד עניין אותי. כשראיתי סרט על קבוצת רופאים ללא גבולות - זה מה שרציתי".
רופאים אומנם רגילים להיתקל במוות, אבל אצל בר חיים ההסתכלות על המוות היא גם קצת פילוסופית. "כולנו נמות בסוף", היא אומרת, "כשהייתי בת 16 עברתי תאונת דרכים. מצאתי את עצמי עם היד תקועה מתחת לגג חצי גוף בחוץ. מאז כל הגישה של חיים ומוות מאד השתנתה לי. לא הייתי במצב של סכנת חיים, אבל שברתי יד ופתחתי את הפרצוף, עברתי שני ניתוחים ביד, כולל השתלת עור. אנחנו מנסים לעשות את כל מה שאפשר עבור האנשים שמגיעים אלינו אבל לצערי לא את כולם אפשר להציל".
אחרי מסלול שכלל טיול אחרי צבא בדרום אמריקה, לימודי רפואה בסלובקיה, התנדבות בהאיטי, בטנזניה, ואוגנדה; וכן בארגונים שונים בארץ כמו "למענם", שם היא מתנדבת עד היום, ד"ר בר-חיים עשתה סטאז' בביה"ח אסף הרופא ואת ההתמחות בכירורגיה כללית עשתה בנהריה. ממש בימים אלה היא מסיימת כאמור את ההתמחות בטראומה בבית חולים בוולפסון.
יש רקע משפחתי בעולם הרפואה?
"יש במשפחה, אבל אני הראשונה בדור הצעיר שהלכה לרפואה. אבא שלי אח במקצועו עבד שנים רבות במיון ועבר לנהל את המרפאה בשדה התעופה, אמא שלי היא פיזיותרפיסטית פרופ' העוסקת במחקר שבץ ושיתוק מוחין. דוד שלי ז"ל היה רופא אף אוזן גרון, דודה שלי רופאת ילדים, יש לנו וטרינר במשפחה, יש לנו מרדים".
גאים בך?
"אבא שלי אמר לי לעזוב את הרפואה וללכת למחשבים, אז הלכתי לרפואה. כשבישרתי להם שאני רוצה ללכת לכירורגיה, המשפחה לקחה אותי לשיחה שאלך לכירורגיה 'קטנה' כמו אף אוזן גרון או עיניים, אז כמובן שהלכתי לכירורגיה כללית, ואז בכירורגיה כללית, הלכתי לטראומה ואח"כ לכירורגיה דחופה שמבחינתי זה השיא".
למה בחרת בכירורגיה?
"כמו שאומרים, זר לא יבין זאת. כירורגיה זה לא מקצוע שאתה בוחר בו. אתה בוחר משהו אחר ואז אתה מבין שרק בכירורגיה אתה תהנה. זאת התמחות קשה, וחיים קשים שמעמידה אותך באין-סוף מצבים ומבחנים שבודקים מתי אתה נשבר. זה המקצוע הכי יפה בעולם. זה מקצוע שבו אתה ממש עושה משהו, נכנס מתקן או מוציא את מה שלא בסדר ויוצא".
מה זה אומר "טראומה"?
"תאונות דרכים, ירי, דקירות נפילות מגובה, מעיכות - כל הפציעות. התקופה הכי קשה שהייתה לנו הייתה תקופת מבצע שומר חומות, היה גם ירי על ישובים, וגם התפרעויות ביפו. היו ימים שלמים שד"ר אדם לי גולדשטיין ואני לא יצאנו מבית החולים. לי יש חתול, אז היה לי תירוץ לצאת להאכיל את החתול להתקלח ולחזור. אני עובדת משבע בבוקר עד שלוש, ובכל יום יש כונן אחר בתורנות בבית החולים וכונן בבית להקפצה. בניגוד למה שחושבים, יחידת טראומה זה לא רק הטיפול הראשוני בפצוע. המטופל נשאר אצלנו במחלקה באשפוז טראומה או בכירורגיה או בטיפול נמרץ. אנחנו רואים אותו מדי יום, עד שהוא משתחרר ואז מגיע לביקורות".
לא היה רגע ששאלת את עצמך 'למה אני צריכה את זה'?
"יש רגעים כאלה, ברור. בעיקר במהלך ההתמחות לפני מבחנים, או כשמגיעים מקרים קשים שלא מצליחים להציל. אבל אז יוצאים עם החברים לשתות ומדברים על זה, כי כולנו מכירים את המצבים האלה. התמיכה של הקולגות מאוד חשובה ולשמחתי יש לי את זה. לא מזמן הגיע אלינו בחור שנדקר מחולון. עבדנו כל הלילה בניסיון להצילו, ולצערי הוא נפטר ממש רבע שעה אחרי שהצלחנו להוציא אותו מחדר הניתוח. זה לא קל. אבא שלי לא מבין מה אני צריכה את זה. הוא היה מעדיף שאלך לרפואה פרטית, אבל אני מאד מאמינה ברפואה ציבורית עם כל הקשיים שבדבר".
את נתקלת בקשיים משום שאת אישה?
"ברור. היו בכירים שאמרו לי בפנים 'אישה לא צריכה להיות כירורגית'. הם אפילו לא מנסים להסתיר את זה, והם גם לא מרגישים צורך להסביר למה. יש לא מעט מתמחות שממש מתייאשות מהיחס של הכירורגים. אני תמיד הייתי 'טום בוי', תמיד הסתדרתי עם בנים ואני צוחקת עליהם בחזרה ועונה להם, כך שרוב ההערות שלהם עוברות מעליי. לשמחתי הבכירים שלי גם בנהריה וגם פה מאד פרגנו לי".
את זוכרת את מקרה הטראומה הראשון שלך?
"בהחלט זוכרת את המקרה שבעקבותיו הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הגיע אלינו בחור דרוזי צעיר שנדרס וסבל מפגיעה קשה בכבד. לצערי הוא לא שרד, אבל אני זוכרת שתוך תשע דקות עברנו מחדר הלם לחדר ניתוח, תוך שלוש דקות כבר פתחנו לו את הבטן. מנהל המחלקה סמך עליי ואפשר לי לנתח. אי אפשר לתאר את האדרנלין שזרם לי בגוף באותו זמן הרגע. למרות העובדה שהוא נפטר, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אני זוכרת שבתחילת ההתמחות שלי בטראומה וכירורגיה דחופה הייתה מאושפזת אצלנו סבתא מאד נחמדה שאושפזה בגלל דלקת בכיס מרה. מאד התחברתי אליה ואל המשפחה, בסופו של דבר גילינו שזה אונקולוגיה והיא נפטרה אצלי בתורנות. היא הייתה הראשונה שנפטרה לי והיה ממש קשה".
למה בעצם אין נשים בטראומה?
"אני לא יודעת, אבל אני יכולה להבין למה באופן כללי אנשים לא הולכים לטראומה. אין לך חיים, אתה משועבד לבית החולים, יש הרבה הקפצות בלילה. צריך לפעול מאוד מהר, להגיע להחלטות מאד מהר, זה אופי מאד שונה של עבודה ואנשים. לא כולם רוצים או מסוגלים לעמוד בזה".