בחיים לא חשבתי שאמצא את עצמי מחלק הוראות בטלפון איך לעצור דימום מול נוף פסטורלי של הים התיכון, תוך כדי נסיעה של 150 קמ״ש לסורוקה, שבמהלכה אני מדבר עם הילדים שלי שמתחבאים בממ״ד.
יום לפני שהכל התחיל, בסוף השבוע ההוא של שמחת תורה, יצאתי עם אשתי ושניים מארבעת ילדיי לצפון, אחרי שביום שישי, פחות מ-20 שעות לפני השבת השחורה, משכתי את הבן הקטן שלי מהשער של קיבוץ בארי. הוא התעקש לישון אצל חבר שלו בשבת, ואנחנו התעקשנו שיבוא איתנו לסופ"ש צפוני. כמעט וויתרנו לו. אתם מכירים את המבט הזה בין ההורים שאומר "נוותר? נשאיר אותו אצל החבר?" ובכן לא. משכנו אותו אתנו ויצאנו מאשכול צפונה.
בבוקר שבת 7 באוקטובר, הבת הגדולה שלי התקשרה בהיסטריה. הסתבר שהיא והבן הגדול שלי שנשארו בעין הבשור, מתחבאים בממ״ד. יש מחבלים מחוץ למושב, אולי כבר חדרו? במקביל קיבלתי טלפון מכיתת הכוננות של המושב, ומדווחים לי שיש פצועי ירי, אבל שאין לאן לפנות אותם כי יש מחבלים מסביב למושב. ניסיתי לחלק הוראות בטלפון איך לעצור דימום באגן, כשבמקביל אשתי מארגנת לי תיק. התחלתי בנסיעה מטורפת דרומה לסורוקה, ובדרך אני מדבר עם ילדים ועם תושבים מהעוטף שנפצעו. חלקם בממ"ד בלי יכולת פינוי. "תפנו את אלעד (בחור מכיתת הכוננות) לסורוקה דרך השטחים החקלאיים מכיוון משאבי שדה!", אני צועק על כביש שש דרומה. והלב צונח. למרבה המזל, הילדים יצאו בשיירות מאובטחות לאילת, שם נפגשו עם אמא שלהם.
"עבדנו בחדר טראומה על אוטומט - עוד חייל ועוד ניצול מסיבה - סרט נע של זוועה שלא נגמרת"
ד''ר ליאור פוקס
בכניסה לבאר שבע עוד טלפון - מהצבא, צו 8. עשיתי פרסה לכיוון הבסיס שלי. כעבור מספר קילומטרים טלפון מסורוקה. תגיע מיד. שוב פרסה - הפעם לכיוון לסורוקה. שם כבר נשארתי עד עכשיו.
מהרגע שנכנסתי לבית החולים לא יצאתי ממנו במשך חמישה ימים. עבדנו בחדר טראומה על אוטומט - עוד חייל ועוד ניצול מסיבה, מכניסים קתטר לוורידים מרכזיים, מחליטים מי ל-CT ומי לניתוח, מנות דם מתחברות לחולים - סרט נע של זוועה שלא נגמרת. במקביל לטיפול במאות פצועים בחדר הטראומה ובמיון הכירורגי, התחילו לזרום חולים למחלקות הטיפול הנמרץ. כשחדר הטראומה התרוקן לאט, עלינו לטפל שם. המיטות נתפסו בזו אחר זו על ידי פצועים שחזרו מחדרי ניתוח בשעות אחרי הצוהריים של השבת השחורה. הרבה לפני שמחלקות הטיפול הנמרץ התמלאו, הכשרנו יחידה נוספת לטיפול נמרץ בניהולי, כדי שנוכל לספק מענה לעשרות הפצועים שהיו במצב קריטי וקשה. אין מספק יותר מלראות את התמונות של אותם חיילים ולוחמי שב"כ ששכבו אצלנו במצב אנוש שולחים בימים אלה תמונות שלהם עומדים על רגל או רגליים במחלקות השיקום השונות בארץ.
כרגע ההתמודדות היא בכמה מעגלים: היבט אחד - הטראומה של ארבעת ילדיי, שכל אחד מהם איבד חברים ומורים, חלק נחטפו וחלק נרצחו. הם השתתפו בלוויות לראשונה בחייהם. היבט נוסף - ההתמודדות עם הריחוק של המשפחה שנמצאת באילת, במלון, עם ילדים ללא מסגרת ועם המון שאלות שלרובן אין למבוגרים תשובות. התמודדות היא גם עם ההתנפצות של הקהילה של אשכול, אובדן חברים, ערעור הקהילה, פליטות ואובדן תחושת העוגן. זווית נוספת היא ההתמודדות מול המסה האדירה של הפצועים בטיפול נמרץ ועם המשפחות החרדות שלהם. אלה חיילים צעירים, ממש ילדים, עם פגיעות קשות הדורשות טיפול אינטנסיבי וארוך בטיפול נמרץ עד ייצובם.
וכשברקע המלחמה, הורים בעוטף לא מוכנים לעזוב, ויש סוסים וכלבים במושב שצריך להאכיל והרבה שאלות של איך, מתי ולאן הולכים מכאן. בימים האחרונים הגלים נרגעו, הפצועים מתייצבים ואיתם מצב הרוח. נכונו לנו עוד ימים קשים ומשברים, אך אנחנו כבר עומדים יציב, הדופק הואט והמשימה ברורה.
הכותב הוא ד"ר ליאור פוקס, רופא בכיר במחלקה לטיפול נמרץ פנימי בסורוקה