על הרבה דברים לא מדברים בעולם הרפואה - רופאים מתמחים וצוות רפואי, שותקים, סופגים וסובלים בשקט. לקח לי הרבה זמן לכתוב את הטור הזה וזה היה קשה, אבל אני מקווה שזו תהיה חוויה טיפולית עבורי, ואולי גם קריאת השכמה למי שנמצא כרגע במקום שבו הייתי, ולמי שנמצא בעמדות מפתח, לפתוח את העיניים ואת הלב, אם קיים.
אני רוצה לכתוב היום דווקא על ההתעמרות במתמחים, בהתמחות, על ידי רופאים אחרים, חלקם מתמחים בעצמם. זהו הסיפור הכואב והאישי שלי. עברתי התעמרות בעבודה. קיבלתי יחס משפיל ולא הוגן. הפכתי לצל הדמות החיוורת והכפופה של עצמי, לשבר כלי. היום אני מבינה שמדובר ב- PTSD, הפרעת דחק פוסט טראומטית.
זהו תקציר השתלשלות תחילת דרכי האומללה במקצוע הכירורגיה, בתחילת התמחותי במחלקה כירורגית בין "הטובות" בארץ. בתקווה, קלושה אמנם, שהעתיד יהיה טוב ומבטיח יותר.
כמה שנים אחורה: אהבתי מאוד את לימודי הרפואה, במיוחד אהבתי את הסבבים הקליניים: לפגוש בחולים, כמו בלש שחוקר תעלומה, קוראת את ספרי הרפואה בשקיקה, כאילו היו מסדרת הספרים של "הארי פוטר". אבל במיוחד אהבתי להיות בחדר הניתוח בסבב כירורגיה, הייתי נשארת בלילות להשתתף בניתוחים של המחלקה הכירורגית. ועד היום חדר הניתוח הוא אחד המקומות האהובים עלי ביותר.
סיימתי את לימודי הרפואה בהצטיינות, לאחריו הגיע הסטאז' ואיתו הגיע הרבה בלבול: באיזו התמחות לבחור? הכל כל כך מעניין. גם הייתי די זקנה. שנות הלימוד הבלתי נגמרות ולאחריהן הסטאז' וההתמחות, מתנגשות עם סוף שנות הפוריות, אבל למרבה השמחה גילינו שאנחנו בהיריון. איך לעזאזל אני משלבת התמחות בכירורגיה עם תינוקת קטנה? החלטתי שאני לא מוותרת ושאצליח גם וגם: גם להיות אמא טרייה וגם מתמחה בכירורגיה, על כל הקושי שבדבר, למורת רוחם של בני משפחתי שהבינו שזה הולך להיות קשוח.
אני מניחה שאני לא כירורגית טיפוסית. אני שקטה ונעימה לרוב, ולכל אורך הקריירה שלי שמעתי הרבה: "את נחמדה, מתאים לך להיות רופאת ילדים", אבל במחלקה ההיא, אולי דווקא בגלל תכונות אלו ועוד, לא מצאתי חן בעיני חלק מהצוות.
לימים כשאני מנסה לנתח את מה שקרה בקור רוח, אני מבינה דברים ורואה את תמרורי האזהרה שהיו שם תמיד, אותם בחרתי שלא לראות. ראשית, הפכתי לאמא ומשהו בי השתנה: נתתי 200% מעצמי, הגעתי חולה למחלקה לעבוד, נשארתי לעזור ללא תשלום אחרי תורנויות אשר במהלכן לא תמיד הספקתי לשאוב חלב לתינוקת, ניסיתי לכתוב מאמרים, הייתי "חיילת טובה, שקטה ממושמעת" ובעיקר חסרת ביטחון. לא הייתי אמא טובה דיה לבתי ולכך נלוו רגשות אשמה שקיימים עד היום.
שנית, מי שהמליץ עלי לקבלה להתמחות, היה כירורג בכיר, מנתח מעולה אבל קשוח ולא אהוד. הוא הכיר אותי כשהייתי סטודנטית "מורעלת" שפורחת בחדר הניתוח במהלך הסבב הקליני. אני חושבת שהעובדה שהוא "הביא" אותי למחלקה, יצר אנטגוניזם. הוא לא היה קרוב משפחה ולא קיבל ממני טובות הנאה מכל סוג. הוא המליץ עלי כי הייתי טובה. דווקא בקשרים החזקים שיש לי, שהם אמנם לא קשרי דם אבל מהסוג שהיו פותחים לי כמעט כל דלת לכל מחלקה בארץ, בחרתי שלא להשתמש. החלטתי לנסות להתקבל וגם להיכשל לבד. ונכשלתי בהצלחה יתרה...
שלישית, התחלתי את ההתמחות בהיריון. זה נשמע כמו משפט בנאלי אבל זה לא, המשפט הזה צופן בחובו הרבה משמעויות: חלף הרבה זמן מאז שהתחלתי לעבוד במחלקה בתור תורנית חוץ ועד לתחילת ההתמחות הרשמית. אמנם קיבלתי הבטחה לתקן עתידי וקרוב, אך תקן זה ניתן למתמחה חדש שבחר להפעיל את קשריו ואפילו לא עשה תורנות אחת לרפואה. תופעה זו של קידום תקנים, חזרה על עצמה גם לפני שהתחלתי התמחות וגם במהלכה, למתמחות שחיכו לתקן אשר נתפס ברגע האחרון על ידי מתמחה אחר, תופעה נתעבת אך מוכרת שאינה מוגבלת למחלקה זו או לבית החולים ספציפי. זמן אבוד שהוביל לעיכוב משמעותי בתחילת הקריירה המקצועית שלי ולעוד חודשים רבים של עבודה ללא תקן, בחלק מהזמן בחינם. כשסוף סוף התפנה תקן נוסף עבורי, כבר הייתי בהיריון שני. מה לעשות, החיים קורים בזמן שמחכים לתקן...
אחד הדברים השנואים ביותר במחלקה הכירורגית, הינו מתמחה שנכנסת להיריון ובכך "דופקת" את המחלקה. לכן יש יתרון ברור שלא מדברים עליו בקבלה להתמחויות לזכרים, כאילו לצאת לחודשי מילואים זה לא אותו הדבר. כך שלהתחיל התמחות בהיריון, פרט לכך שזה קשה, מייצר מיידית "אנטי" אצל הצוות, ידעתי את זה מראש ועשיתי כל מה שיכולה כדי לא "לדפוק" אף אחד: עם כל המגבלות של ההיריון שלי, הייתי יחסית בריאה, חזקה ומתפקדת. המשכתי לעשות תורנויות אחרי שבוע 20, נכנסתי לחדרי ניתוח ואפילו נחשפתי לקרינה (בטיפשותי הרבה דאז, עד היום יש לי נקיפות מצפון לגבי הקטנה שלי), עבדתי כמעט כרגיל עד לשבוע 39 של ההיריון כשהחלו הצירים, בסוף יום ארוך על הרגליים בחדר ניתוח ומשם היישר למחלקת נשים ובהמשך ללידה.
אחרי שלושה חודשי חופשת לידה קיבלתי טלפון זועם מהבוס: "נגמרה חופשת הלידה, את חוזרת למחלקה!". בכיתי, התחננתי ובסוף הגעתי לפשרה של כיסוי המחלקה בימים שחסר צוות, על חשבוני כמובן, במהלך חופשת הלידה, כמו גם חזרה לתורנויות. הפחד הגדול שלי היה שוב, שיגמר לי החלב בגלל הסטרס, חוסר השינה, ומיעוט ההנקה או השאיבה, שלא נדבר על מי יגדל אותה. תחושת האשמה בערה בתוכי על כך ששוב אני אמא מחורבנת ושזה לא מגיע לתינוקות שלי.
כשחזרתי לעבוד, כעבור כחמישה חודשים, הכול הפך לגרוע יותר, אני הייתי אני, כנראה שעייפה ומרוטה הרבה יותר אבל אני. במחלקה מספר מתמחים התחלפו, חלקם יצאו לרוטציות, אחרים שבו למחלקה. כמו תמיד, ככה זה במחלקות בתי החולים, הכל עשוי להשתנות ולהתהפך ברגע לפי מצבת כוח האדם באותו רגע נתון.
בית החולים, בפרט במחלקה הכירורגית, מושתת על חינוך צבאי ואפילו הז'רגון דומה: יש "צעירים" ש"טוחנים" יותר וכל מי שעם שנייה פז"ם יותר ממך הופך במיידי לבוס שלך. גם אם אומר שטויות ולא מצדיק את עצמו בתור שכזה. ויש היררכיה של בוסים כמובן. לכל בוס יש בוס משלו ויש הרבה סתירות, כי "במקום שבו יש שני כירורגים יש מאה דעות". המתמחה הצעיר נזהר ללכת בין הטיפות. אני הצלחתי ליפול ולטבוע בהן.
המטופלים שלי אהבו והעריכו אותי, לא עשיתי טעויות חריגות, לא נעדרתי כמעט למרות המחלות התכופות של התינוקת, תודות לעזרה שלא תסולא בפז מצד ההורים שלי וההורים של בן הזוג, הידיים שלי טובות, תמיד עסקתי ביצירה ואני אוהבת לנתח, אבל עם זאת, הפכתי למושא להתעללות מתמדת. בעיקר על ידי ה- CHIEF RESIDENT החדש, המתמחה "הבוס", זה שמקבל את כל הכוח לידיים, שבונה את לו"ז התורנויות, שמשבץ לניתוחים, שאחראי לגורל המתמחים. פעם אחת שחלקתי בנימוס על דעתו, ניסיתי להבין מדוע מטופלת חייבת לעבור טיפול מסוים, כאשר ישנה אופציה אחרת, בטוחה יותר, או לפחות לשקול אותה...
וזהו. מאותו רגע הלך עלי. התחלתי לקבל באופן קבוע הכי הרבה תורנויות שישי ושבת, תורנויות שהתחילו, רק עבורי, מהבוקר במיון וגם הסתיימו שם למחרת, בקושי שובצתי לניתוחים ולא הצלחתי להתקדם ולהתפתח ככירורגית. הייתי אמא לשתי קטנטנות ומתמחה צעירה, נוסף על תחושת הכשלון והדיכאון התגעגעתי לתינוקות שלי, לא ראיתי את בן הזוג, חברים ומשפחה, והתחלתי לתהות אם זה שווה את זה...(ספוילר- זה לא!) הייתי בתחילת דרכי, ואכלתי אותה.
תבינו, כל התמחות היא קשה, בפרט כירורגית, וכולם עוברים מסע מפרך בדרך הארוכה, הפתלתלה והמפוקפקת בדרך לתואר "המומחה" הנכסף. אבל האמינו לי שאיתי זה היה שונה. זה היה ברור שקיבלתי יחס אחר, ששמים לי רגליים בכוונה, שהפכתי לשק החבטות של המחלקה. שמנסים להתיש אותי כדי שאפרוש, ושתקתי, אז זה המשיך והמשיך, והחברים שלצידי, ראו ושתקו גם. מפחד.
לימים זיהיתי אצל אותו מתמחה דפוס מעולם הפסיכיאטריה, הוא נראה ומתנהג באופן נורמטיבי, אפילו חכם ומוכשר, אבל, נהנה להתעלל במי שחלש ממנו, בקיצור פסיכופט. גם חברה טובה של אותו הצ'יף לא הייתה חפה מפשע. בכירה צעירה, חסרת ביטחון בבסיסה ממש כמוני, אבל שמתוקף תפקידה קיבלה סוף סוף את הכוח לידיה, שמצאה בי מטרה נוחה להאשמה ולהתעללות. כל דבר רע שקרה במחלקה נקשר אליי, גם אם לא היה לי יד בדבר. נאלצתי להישאר לעזור במחלקה באופן כמעט קבוע לאחר התורנות, כאשר שאר תורני הלילה שוחררו לביתם. יצאתי הביתה לאחר תורנות שהתחילה בשש בבוקר,והסתיימה למחרת בצהריים, עם לא מעט תורנויות "סנדוויץ" כבר למחרת. צעקות, האשמות, השפלות בפרהסיה, אני לא אשכח זאת לעולם. לא ידעתי לענות ולהתגונן בזמן אמת. שתקתי. שום דבר שעשיתי לא היה טוב מספיק. החלב לתינוקת פחת. אני השמנתי. נכנסתי לדיכאון. חוסר הביטחון שלי גבר.
מתמחה שלישי היה שותף למסכת ההתעללות. כשאני חושבת עליהם כעת, עדיין בא לי להקיא. אני מאמינה שזו הייתה דרכם להרגיש חזקים ומנצחים, כך, על גבם של חלשים. על הגב שלי. ואולי כמו במשפחות מוכות, אותם היכו כשהיו צעירים ולכן זה מה שידעו לעשות, להכות. אבל אני לא הייתי מכה בחזרה לעולם. אולי זו הבעיה ואולי גם הפתרון, אבל לא שלי.
קיוויתי שיום אחד הם ילמדו להעריך אותי, ויום אחד הבוס הגדול יראה אותם ויבין, כי אני שקטה ולא כוחנית, אבל מסוגלת וכבר הצלחתי להתמודד עם אתגרים ואני גם אצליח. אך הבוס הגדול לא ראה ולא הבין, הוא איש טוב וחכם בבסיסו, אבל כל כך נאיבי. וכשאנשי המפתח הללו הביעו דעתם עליי הוא אמר לי שאם ימשך המצב, לא אישאר להתמחות במחלקתו ה"נוצצת". אפילו אז, עדיין לא פתחתי את הפה.
ידעתי שזה לא הוגן, אבל ידעתי גם שיש מלחמות שאני לא מסוגלת להן. ברחתי שנייה לפני שהעיפו אותי משם, ואולי לא היו מעיפים, והייתי ממשיכה עד היום להיות שק חבטות אבל באמת שלא יכולתי יותר. עד היום אני מתמודדת עם ה"כשלון" הזה, לא משנה כיצד נגמר הסיפור. זהו כשלון מבחינתי, למרות שספוילר מספר 2- יש פה סוף טוב. ואולי באמת לא הייתי מספיק טובה? אבל קשה להיות טובים עם יחס כזה. הסתכלתי על מתמחים אחרים והם לא היו יותר "טובים" ממני, למזלם, בהם לא התעמרו. מסתבר שאני אישה מוכה מצטיינת, וזה בדיוק מה שהייתי.
לשמחתי," Karma is a bitch!”,ומצאתי מחלקה כירורגית אחרת, נחשבת פחות, קטנה יותר, מה שהתגלה כדבר הטוב ביותר שקרה לי. העריכו אותי, סוף סוף התחלתי לנתח, התחלתי לצבור חזרה את הביטחון שאיבדתי, קיבלתי חיזוקים חיוביים במקום התעמרות מה שעזר לי להתפתח ככירורגית. והמטופלים? הם עדיין אהבו אותי. אני הייתי אני. כמו שהייתי שם, רק יותר רגועה, פחות מפוחדת, עם יותר שקט בלב.
והבוס החדש שלי? אני מתה עליו. עד היום הוא ה"אבא הכירורגי" שלי שמלמד אותי איך להיות מנתחת טובה, אבל בעיקר איך להיות בן אדם. זכיתי. אולי אפילו צריכה לומר תודה למתעללים שלי. ולדובדבן שבקצפת, לסיום סיפורנו זה, לא חלף זמן רב, ואותם מתמחים בכירים שהתעללו בי מצאו, כמה מפתיע, מתמחים אחרים להתעמר בהם, אך הם, למרבה המזל, לא היו פראיירים כמוני, הדבר נודע למנהל, ויחד עם עוד כמה פשלות גדולות שעשו, חטא היוהרה ושתן שעלה לראש, והשניים סולקו מהמחלקה, לקראת סיום התמחותם. כבר אמרנו ש - Karma is a bitch?
המילים הללו נכתבו מדם ליבי, בתקווה להחלים מהפצע הזה שעדיין מלווה אותי. ואני יודעת שאני לא היחידה. אין שבוע שלא נתקלת בפוסט באחד מהפורומים של הרופאים והרופאות בארץ. זה קורה כל הזמן. גם היום. לא יאמן. זה קרה, במידה פחותה אבל כואבת לא פחות לבן הזוג שלי במהלך התמחותו, גם הוא רופא ובעיקר, הבן אדם עם הלב הכי טוב וטהור שמכירה.
במחלקה שהאמנתי שמי שבוחר לעבוד בה חייב להיות בן אדם הכי טוב שיש, אבל לא, האגו, הרשע והיכולת לדרוך על אחרים כדי לצבור כוח, ההתעמרות הזו, היא בכל מקום. אז בבקשה, אל תהיו כמוני. תלחמו. תפוצצו. תעשו מלחמה. לא צריך לחיות בפחד. לא צריך להפוך לשבר כלי. שום דבר לא שווה את זה. ומקסימום לא תהיו שם יותר, וכנראה שבשבילכם גם לא כדאי שתהיו, אתם טובים ומוצלחים ותמצאו את המקום הנכון והמדויק לכם. ולמנהלי המחלקות ולכל מי שקורא את זה ונמצא בעמדת מפתח - תהיו בני אדם, פתחו את העיניים, תצאו מהמשרד ונסו להבין מה באמת קורה לצוות שלכם, יתכן שלא תאהבו את מה שתגלו.