תארו לעצמכם שמישהו היה מציע לכם לארוז מזוודה, להשאיר את הדאגות בארץ ולעבור עם המשפחה למקום פסטורלי בחו"ל? ישלמו לכם משכורת נאה, הילדים שלכם ירוויחו חינוך טוב וגם מזג האוויר יהיה נוח יותר. לא תצטרכו לדאוג מכטב"מים ממדינות אויב, מחסימת כבישים, ויכוחים סוערים ומייאוש מתמשך - נשמע כמו חלום?

ארבעת הרופאים שהתראיינו ל-mako בריאות, מספרים מדוע החליטו להישאר בארץ, אחרי שבילו תקופה ממושכת בחו"ל במסגרת ההתמחות. מדוע הם, בניגוד לקולגות ולרופאים ורופאות רבים שלקחו את ההצעה להישאר בחו"ל בשתי ידיים רחבות, החליטו שלמרות הכל - הם נשארים פה, לטפל בכולנו ולדאוג לחזק את מערכת הבריאות הישראלית.

"החלטה לא פשוטה, אבל אני חושבת שהיא נכונה"

ד"ר מעיין גלבוע ובן זוגה ד"ר יובל עבדה, עבדו בשיבא וכעת הם מסיימים שנתיים של התמחות בבי"ח ג'קסון ממוריאל שבפלורידה, מיאמי. היא רופאה במחלקה פנימית, הוא אורולוג. לזוג יש שלושה ילדים – ילד בן 7 ותאומים בני 13.  

ד"ר גלבוע יזמה וביצעה יחד עם קולגות משיבא סקר אקדמי בקרב 300 רופאים ששהו בחו"ל במסגרת תת-התמחות, חלקם עדיין שם. היא מספרת כי אף שרובם עוזבים את הארץ במטרה לשוב אליה, כ-69% הודו שהם שוקלים דווקא להישאר בחו"ל. "גם לנו לא קל לחזור, אבל אנחנו מרגישים שזה הדבר הנכון לעשות", היא אומרת בשיחה עם mako בריאות.

זה בהחלט נתון מדאיג, מה צריך לעשות לדעתך כדי לשכנע רופאים לחזור?

"אני חושבת שאחד הדברים שהכי דורשים שיפור אצלנו בארץ זה שקיפות לגבי תקנים. אנחנו לא יודעים כמה מומחים יש בכל תחום וחשוב שהמידע יהיה שקוף לרופאים. כשאתה נוסע לתת-התמחות אומרים לך פה 'יהיה בסדר, נסתדר כשתחזור'. אבל זה לא מספיק עבור רופאים שרוצים ביטחון תעסוקתי. בסוף נוצר מצב שבו יש רופאים שמקבלים הבטחה כזאת בקלות בחו"ל, והיא מגיעה ביחד עם חבילה מתגמלת של שכר ותנאים – אז הבחירה לא באמת קשה. יתרה מכך, לא מעודדים רופאים לחזור לארץ, ולא מתגמלים מספיק רופאים שמגיעים לעבוד בפריפריה. האבסורד הוא שלפעמים מעדיפים להביא רופאים עולים חדשים ולתגמל אותם, ולא לדאוג לקיימים. הסקר שעשינו מראה שאלה שהובטח להם מקום עבודה בשובם לארץ היו בסיכוי של פי 8 יותר לשוב".

מה השפיע על ההחלטה שלכם לשוב לארץ?

"יש הרבה דברים שמשפיעים – תחושת שייכות, משפחה, חברים. שם הרבה יותר קשה לבנות את כל זה. מעבר לכך, החלטנו שאנחנו רוצים שהילדים יגדלו כישראלים. נכון שמערכת החינוך לא מושלמת ושהם יצטרכו להתגייס, אבל למרות המחיר ולמרות העובדה שנפרסו לפנינו אופציות טובות, החלטנו שאנחנו ישראלים ופה אנחנו רוצים לחיות".

ומה הילדים אומרים?

"הגדולים קשורים למשפחה ולחברים בארץ. הם חיו כאן רוב החיים והרגישו מאוד ישראלים, גם כשגרנו בחול, בעיקר בכל מה שקשור לעניין המנטליות. פה יש תרבות צרכנות של מותגים מאוד חזקה והם פחות מתחברים לזה. הקטן, כרגע בכיתה ב' קצת חשש כי הוא שמע שיש בישראל מלחמה, והוא זכר את האזעקות. הוא שאל אם כשנחזור תהיה מלחמה ועניתי שאני מקווה שלא. לצערי טעיתי".

ובכל זאת את שלמה עם ההחלטה?

"תראי, תת-התמחות בחו"ל היא קריטית לרופאים שמעוניינים להתקדם. די הרבה חברים שלנו מהתחום, כאלה שאנחנו מכירים מהלימודים, החליטו להישאר לעוד שנה-שנתיים וחלק גם החליטו להישאר, חלקם כבר מצאו פה משרות שאינן במסגרת ההכשרה. אני יכולה להבין אותם כי זו החלטה ממש לא פשוטה. מעבר לעובדה שיש כרגע מלחמה בארץ, וגם אם נשים בצד בעיות אחרות כמו פקקים ויוקר מחיה, בשורה תחתונה התנאים שם הרבה יותר נוחים. בארץ עובדים קשה מאוד סביב השעון, לילות. בארה"ב יש רווחה כלכלית. גם אנשים שמאוד אוהבים את המדינה החליטו להישאר שם, חלקם אמרו לנו שאנחנו עושים טעות, אבל זה מה שבחרנו. להגיד לך שאני שלמה עם זה במאה אחוז ושהיה לי קל להחליט? לא. אבל בכל זאת, אני חושבת שזו ההחלטה הנכונה".

ד
ד"ר מעיין גלבוע ובן זוגה ד"ר יובל עבדה|צילום: פרטי

"בעיניי, אנשים מפספסים את מה שטוב בישראל. יש המון בעיות, אבל יש הרבה טוב ואנשים לא מעריכים את זה"

ד"ר אייל מעוז

"כיהודים, אין לנו מקום אחר"

ד"ר אייל מעוז הלוי הוא נוירולוג משיבא, ולאחרונה סיים תת-התמחות בקונטיקט. מי שנשאר בזמן הזה עם הילדים (בת ארבע ובן שנה) הוא בן זוגו, ד"ר ארז מעוז הלוי, גם הוא רופא משפחה במכבי. לפני כחודשיים הם התחלפו - ארז החל תת-התמחות בניו יורק, שצפויה להימשך כשנה, וכעת אייל בבית עם הילדים. למרות האפשרויות הפרוסות לפניהם - אין להם כל התלבטות – בתום ההתמחות, הם חוזרים ארצה.

איך מחליטים החלטה כזאת מראש?

ארז: "טסנו לתת-ההתמחויות שלנו בידיעה שנרצה לחזור לארץ. טסנו לארה"ב כשלושה שבועות לפני 7 באוקטובר, ואחרי שזה קרה, התחושות בדבר חזרה לארץ רק התחזקו אצל שנינו, בייחוד כשעקבנו אחר כל ההתפתחויות מרחוק. המשפחות והחברים שלנו בישראל. זה המקום שלנו".

אייל: "עשיתי את ההתמחות שלי בשיבא. שנינו ידענו מראש שיש לנו לאן לחזור. בשיבא מאוד רוצים שאני אחזור והם שומרים איתי על קשר. גם במכבי מאוד רוצים שארז יחזור להיות רופא משפחה. שנינו היינו מרוצים מקצועית. גרנו בפלורנטין ואנחנו מאוד אוהבים את החיים בתל אביב. השילוב עם הגעגוע למשפחות ולאזור שלנו גרם לנו להבין שמטרת הטיסה מבחינתנו הייתה בעיקר מקצועית. בזמנו כתבתי את הביוגרפיה של סבא שלי, צבי ספרן ז"ל, שהיה שורד שואה. המסקנה בעקבותיה הייתה שכיהודים, אין לנו מקום אחר. מבחינתי, השואה הייתה ביטוי של אנטישמיות ואירוע מחזורי בהיסטוריה, והיא תמיד חוזרת על עצמה".

"תלינו שלט מחוץ לבית שמביע תמיכה בישראל. ילדים זרקו עליו אצטרובלים ושרטו את הרכב שלנו"

ד"ר אייל מעוז

לא מפתה אתכם להישאר שם?

ארז: "לא. יש בארה"ב הרבה דברים טובים. החיים כאן הרבה יותר נוחים מאשר בישראל. אבל אנחנו פחות מתחברים לתרבות האמריקאית. זה מתבטא בעיקר בסביבת העבודה ובצורת התקשורת הבין-אישית. אנחנו מתגעגעים למנטליות הישראלית".

אייל: "אנחנו לא אוהבים לעבוד עם מערכת הבריאות האמריקאית, בייחוד לנוכח נושא הביטוחים הפרטיים. זו רפואה מאד מתגוננת. היחס של המטופלים לרופאים מאוד שונה, משום שביטוח הבריאות הפרטי הוא פונקציה של כסף. ישראלים שמקבלים טיפול במערכת הבריאות הציבורית לפחות אמתיים איתך. הם מבינים שהגיעו לרופא שרוצה לעזור להם. אם הם מרוצים הם מביעים הערכה ואם לא - הם לרוב ידאגו לומר לך. לעומת זאת, מטופלים אמריקאים יגידו לך תודה, אבל אתה אף פעם לא יודע אם הם מרוצים או לא. חוסר הישירות הזה מאוד מתסכל. אומנם הגענו לקהילה מאוד נחמדה ועבדו שם קשה כדי לגרום לנו להרגיש בבית, אבל לא התחברנו לתרבות הזאת. בקונטיקט חווינו לראשונה אנטישמיות. אחרי 7 באוקטובר תלינו שלט מחוץ לבית שמביע תמיכה בישראל. ילדים זרקו לנו עליו אצטרובלים ומצאנו גם שריטות על הרכב שלנו".

ד
ד"ר אייל וד"ר ארז |צילום: פרטי

מה אתם חושבים על מי שבוחר לעזוב את הארץ?

ארז: "בכנות, אני לא שופט. המצב בארץ בעייתי, בטח עבור אנשים עם ילדים. אני שמח עבור הילדים שלנו שהם לא בארץ כרגע. אבל לנו זה לא מתאים. ישראל היא הבית ושם אנחנו רוצים להיות".

אייל: "אני מכבד ולא יכול לשפוט פחדים וחששות. עם זאת, כשאני שומע אנשים מדברים על לרדת מישראל, אני יכול להגיד להם שאחרי שגרנו כאן במשך תקופה, הדשא של השכן לא ירוק יותר. בעיניי, אנשים מפספסים את מה שטוב בישראל. יש המון בעיות, אבל יש הרבה טוב ואנשים לא מעריכים את זה".

"לרגע הרגשתי שאני חלק מהמערב הגלובלי"

ד"ר יוסי לנדמן-גיגי, אונקולוג מבילינסון מסיים בעוד כשבועיים שנה של תת-התמחות בבולטימור מרילנד. יחד עם בן זוגו הפסיכולוג, הם החליטו לשוב לארץ. אם תשאלו אותו מה עומד מאחורי ההחלטה, הוא יענה במילה אחת – ציונות. "ב-7 באוקטובר חטפנו כאפה מהמציאות, ואני חושב שזה הכניס אותנו לפרופורציות. כבר בילדותי נחשפתי לסיפורי אנטישמיות של סבי, שהגיע לארץ מליטא. עם כל הקלישאה – אני באמת חושב שאין לנו ארץ אחרת, שדווקא בגלל מה שעברנו, אין לנו מה לחפש במקום אחר.

"היה לנו נחמד בחו"ל, ואני חושב שהרווחנו המון - טיילנו בכל האזורים שלידנו, נולדו לנו תאומים בזמן הזה. אבל למרות הכל, קשה לנו לחשוב על חיים קבועים כאן, הרחק מהמשפחה, מהמחלקה בבי"ח בארץ שאני כל כך מחובר אליה".

הרופאים שנשארים בארץ (צילום: פרטי)
ד"ר לנדמן-גיגי והמשפחה|צילום: פרטי

איך אתם מתמודדים עם העובדה שהמציאות בארץ לא קלה?

"ברור שזה משפיע. עמיתים ומכרים אמרו לי לא להעז לחזור, אבל בסוף כשעושים את כל החישובים מבינים שעדיף לחיות פה. שם במרילנד התחושה הייתה שאנחנו סוג ב', מהגרים וזרים. מובן שגם אי אפשר להתעלם מתחושת החרם הכללי על ישראל. אם לרגע היה לי נדמה שאני ליברל ואני חלק מהקהילה הליברלית פה, הרגשתי לא בנוח, ודווקא בתוך הקהילה הזאת התחושה הייתה לא נעימה. לא אשקר, יש חששות גם בארץ, וכשחושבים על עתיד הילדים ועל עניין הצבא זה לא פשוט, אבל למרות הכל אני שלם עם ההחלטה". 

"יש לי קרוב משפחה שגר באזור. הוא שאל אותי אם אני רוצה אקדח כדי להגן על עצמי. זה נשמע לו כל כך טבעי לשאול כי מסתבר שהרבה ישראלים שעברו לפה מסתובבים עם כלי נשק"

ד"ר לנדגמן-גיגי

במה זה התבטא?

"בגדול אנשים פה היו מאוד מנומסים עם גינונים אמריקאים, אבל ברגע שהבינו שאני מישראל, התחושה הייתה של ריחוק מסוים. פחות יצרו קשר, פחות הזמינו לאירועים. התחושות האלה התלוו לאירועים קונקרטיים שלא היה ניתן להתעלם מהם - הפגנות נגד ישראל, הרבה 'free palestine' מסביב. גם אם לרגע הרגשתי שאני חלק מהמערב הגלובלי, בסוף הבנתי שזה לא המקום שלי. בבולטימור יש קהילה יהודית גדולה שחיבקה אותנו, ולמרות זאת האווירה בחוץ והחרמות בקמפוסים מביאות לתחושות קשות. יש לי קרוב משפחה שגר באזור. הוא שאל אותי אם אני רוצה אקדח כדי להגן על עצמי. זה נשמע לו כל כך טבעי לשאול כי מסתבר שהרבה ישראלים שעברו לפה מסתובבים עם כלי נשק. יש לי מבטא ישראלי ושואלים לא פעם מאיפה אני אבל זה לא עלה בדעתי. בהחלט מטריד".

על רקע מלחמת חרבות ברזל והקריאות לחרם על ישראל, יתקיים ביום ראשון, 22 בספטמבר כנס בסימן "רפואה ישראלית פורצת דרך" בהשתתפות בכירי ענף הרפואה הישראלית בניו יורק. הכנס יערך ביוזמת ארגון המדענים הישראלים בחו"ל Science Abroad, בשיתוף ההסתדרות הרפואית בישראל, המרכז הרפואי שיבא וארגון "נפש בנפש".

משרד הבריאות התייחס לטענות שהועלו בכתבה: "המשרד רואה חשיבות גדולה בכך שכל רופאה ורופא ישראלי ישובו לישראל ויהיו חלק ממערכת הבריאות הישראלית. המערכת מוקירה רופאים בכירים, שלמדו בחו"ל ומביאים ידע והבנה גדולים חזרה למדינה. המשרד פועל בתחום זה במספר כיוונים, ועם זאת, משאיר לבתי החולים את סמכויות הניהול והחופש לבחור עובדים על פי רצונו. בהתייחס לטענה על חוסר שקיפות במשרות פנויות, חשוב לציין שבתי החולים מפרסמים את כל המשרות הפנויות שלהם בכללי שקיפות שמונהגים על ידי הממונה על השכר, ולגבי בתי החולים הממשלתיים, גם לפי כללי השקיפות של נציבות שירות המדינה.

"לפני כשנה יזם והקים משרד הבריאות את הוועדה לטיפול במצוקת כוח האדם הרפואי במערכת הבריאות, על מנת לתת מענה לאתגרים עתידיים הן בשגרה והן בחירום. כך, לראשונה, נעשית חשיבה אסטרטגית שתתאים את מערכת הבריאות לאתגרים הצפויים לה בעשור הקרוב. המלצות הוועדה מצטרפות לצעדים רבים נוספים שמוביל משרד הבריאות לטיפול במחסור בכוח אדם.

"בנוגע לרופאים שנמצאים בתת-ההתמחות במדינות בחו"ל, יש לציין כי רוב הרופאים שיוצאים לתת-התמחות עושים זאת בדרך כלל בתיאום עם בית החולים שבו הם עובדים על מנת לשוב ולעבוד שם זאת במטרה לייצר ודאות, הן בבית החולים בו יצא המומחה לתת-ההתמחות, והן על מנת לייצר וודאות תעסוקתית לרופא. נוסף על כך, ומטבע הדברים, מפרסמים בתי החולים כאשר דרושים להם רופאים מומחים בתחומים שונים.

"בנוגע לטענה על הרפואה בפריפריה, משרד הבריאות מפעיל תוכניות כדי לקדם ולחזק את הרפואה באזורי הפריפריה וכדי לעודד הגעה של רופאות ורופאים מצטיינים, ביניהם גם רופאים עולים, בוגרי חו״ל ובוגרי ארץ. כך לדוגמה, המשרד מפעיל את תוכנית הכוכבים שבמסגרתה מומחים מצטיינים שעובדים בנגב ובגליל מקבלים מענקים וקידום משמעותית במסגרת תוכנית מנהיגות, תוכניות אילנות, אופקים ועוד".